במלאת עשור למותה של נעמי שמר
ו-15 שנים למותו של מאיר אריאל

רבים משיריה של נעמי שמר, הם שירים אישיים. נעמי שמר כתבה שירים אישיים מקסימים. אך לצידם, היא כתבה גם שירים לאומיים, מתוך הזדהות עם הקולקטיב הלאומי; שירים שביטאו את תחושות העם. "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו רב חובל" הם רק דוגמאות, אך עולה על כולם, כמובן, "ירושלים של זהב". בחג היובל למדינת ישראל ושוב, בחג השישים למדינה, נבחר השיר כשיר העברי האהוב ביותר על הישראלים. "ירושלים של זהב" הוא שיר לאומי, שגם 47 שנים אחרי שנכתב הוא פורט על הנימים הדקות ביותר של הרגש הלאומי.
כיוון שהשיר נכתב ובוצע סמוך למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים, יש המגדירים אותו כנבואה. האמת היא, שהשיר אינו מנבא את שחרורה של העיר. להיפך, זהו שיר קינה וגעגועים לעיר הכבושה והמבותרת. נעמי שמר מתכתבת בשיר עם מגילת איכה, מגילת החורבן הנקראת בט' באב. "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם" נפתחת המגילה. "איכה יבשו בורות המים?" מקוננת נעמי שמר, אודות "העיר אשר בדד יושבת, ובלבה חומה."
האמת היא שמעיין השילוח המשיך לפעום גם כאשר היה תחת שלטון זר, אך המשוררת לא תיארה מציאות הידרולוגית כאשר קוננה על הבורות שיבשו, אלא השתמשה במטאפורה כביטוי לירי לכאב ולתסכול מחלוקת העיר. בורות המים הם אחד הסמלים לארץ-ישראל ולנופיה בשירתה של נעמי שמר (בשיר "אל בורות המים", למשל). הבורות היבשים הם תיאור קשה המבטא ייאוש מכך שהבורות הללו חסומים בפנינו. "והבור ריק, אין בו מים," נכתב על הבור אליו הושלך יוסף, ויתכן שלכך מכוונת נעמי שמר, ברמזה שגם ירושלים, כיוסף, שבויה, לא רק "בחלומה", אלא גם בידי הישמעאלים. גם בתיאור הבורות היבשים הלכה נעמי שמר בעקבות מגילת איכה, שבה החורבן מתואר כשממה (יש כמובן קשר אטימולוגי בין חורבן לחרבה – שממה): "על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו."
כפי שהבורות היבשים לא תיארו מציאות הידרולוגית, כך נעמי שמר לא התיימרה לתאר מציאות דמוגרפית כשקוננה על כיכר השוק הריקה. היא ידעה שיש אנשים בכיכר השוק, שיש מי שפוקד את הר הבית ושיש יורד אל ים המלח בדרך יריחו. אבל האמת השירית-הרוחנית שכתבה, חזקה ונכונה יותר מהאמת האמפירית. לשווא רדפו אותה במשך עשרות שנים על כך שהשיר "גזעני" כביכול, כיוון שהוא מתעלם מהימצאותם של ערבים בירושלים. וכך הגיבה על כך נעמי שמר בתכנית הטלוויזיה "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו... ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה.' זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה."
כל כך נכון!
במסדר הניצחון של חטיבת הצנחנים, משחררי ירושלים, בתום המלחמה, הופיעה הזמרת נחמה הנדל, ושרה בפני הלוחמים את "ירושלים של זהב". ובאותו מסדר, שר אחד הלוחמים, מאיר אריאל, את הגרסה שלו לשיר, גרסת הלוחמים, "ירושלים של ברזל". מקובלת מאוד התיאוריה, על פיה "ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה, אלטרנטיבה למסרים של "ירושלים של זהב". אני שולל את התאוריה הזאת מכל וכל.
אין ניגוד בין "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל", אלא השלמה דווקא. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת, ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב."
מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אימא אחר אימא / בקהל השכולות." כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב." נעמי שמר מקוננת על עיר "ובליבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור." נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף." האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה – "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום." מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אוייב," "נפוצו כל גדודי המלך." והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.
שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום." יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר כמהה לשלום והתפללה שיבוא "אם לא מחר, אז מחרתיים." את השלום הנכסף תיארה במושגי נבואת אחרית הימים "ארי בעדר צאן ינהג" (דיאלוג עם "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וגדי ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם") – ו"מעל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב" (דיאלוג עם "וכתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות"). ובשירה "אצלנו בחצר" "ילדי כל העולם באים להתארח... רוקדים במעגל ואומרים שלום." בין השאר בא "קוקו ממרוקו". קוקו מברך ב"אהלן" "והברכה שהוא יביא לי היא היפה מכולם."
אבל אין זה שלום קוסמופוליטי, אלא שלום שבו כל עם שומר על זהותו "לכל אחד מהם / שפה משלו / ודרך משלו / להגיד שלום." והזהות שלנו, של העם היהודי, מסומלת בראש ובראשונה בירושלים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" נשבע כל יהודי תחת חופתו מתוך מזמור קל"ז בתהילים. ונעמי שמר נשבעה והשביעה אותנו "אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב."

2. עניין מובהק לציבור

זכות הציבור לדעת, הנה ערך חשוב מאוד בדמוקרטיה, אולם אין היא ערך עליון, אין היא ערך בלעדי, ובכלל – אין אף ערך שהנו ערך עליון, שכל הערכים האחרים מתבטלים בפניו. יש מקרים, שבהם מותר ורצוי לא לפרסם מידע, בשל פגיעה בערכים אחרים, כמו ביטחון המדינה, שלום הציבור וצנעת הפרט. וכן, גם הטעם הטוב, עשוי להיות שיקול לא לפרסם תמונה או הקלטה זו או אחרת.
המחלוקת הציבורית על שידור קלטת החטיפה, אם כן, אינה נוגעת לשאלה העקרונית, האם זכות הציבור לדעת היא מוחלטת, אלא האם שיקול הדעת במקרה דנן, הצדיק את הפרסום או לא.
שידור קלטת כזו אינו החלטה מובנת מאליה. אין כל הצדקה להציג לציבור תמונות זוועה של גופות מרוטשות ואין חובה להשמיע שידור של רצח. היגון והכאב, של העם כולו ובפרט של משפחות הנרצחים, עצומים בלאו הכי, ואין צורך להעמיס על כך את התיעוד הקשה והמצמרר. אין סיבה לתת לאוייב את התענוג לעלוץ ולשמוח לשמע הקולות הקשים של הרצח.
ואף על פי כן, במקרה הזה השיקולים בעד השידור מכריעים את הכף. במקרה הזה, יש עניין מובהק לציבור, לבחון את תפקוד המשטרה. סוגיית התפקוד ושאלת המחדל, מלווים את הפרשה מראשיתה. זכותו וחובתו של הציבור לדעת מה באמת היה, איך המשטרה תפקדה, איך מתפקדים כוחות הביטחון, שאנו נותנים בהם את מבטחנו, בעת משבר, גוברות על הרצון הטבעי לא להעצים את הכאב. וכיוון שאחת הסוגיות המרכזיות שעלו לדיון הציבורי, היתה האם על פי הקלטת ניתן היה להבין שמדובר באירוע חמור שמחייב הדלקת כל האורות האדומים, ונשמעו אמירות על פיהן ההקלטה אינה ברורה ואינה חד משמעית – אי השמעת הקלטת היתה פוגעת באינטרס הציבורי המובהק. במקרה זה, השמעת הקלטת לא נועדה לספק את יצרי המציצנות המקאברית, אלא באמת ובתמים לספק מידע חיוני לדיון ציבורי חשוב. במקרה הזה, אי השמעת הקלטת, היתה פוגעת בדמוקרטיה ובשיח הציבורי החופשי.
מן הקלטת ניתן ללמוד שלושה דברים.
האחד הוא שגם בתפקוד אופטימלי של המשטרה וכוחות הביטחון, אי אפשר היה להגיע בזמן לחטופים ולהציל את חייהם.
השני הוא שהתפקוד של שרשרת הנוגעים בדבר במשטרת ישראל היה מתחת לכל ביקורת, והמחדל היה נורא. העובדה שלא היה אפשר למנוע את הרצח, אינה מקלה בחומרת המחדל, כיוון שבמקרה אחר, תפקוד לקוי כזה יעלה בחיי אדם.
השלישי הוא שהיה ניסיון לטייח את האמת, במידע לא אמין אודות ההקלטה.
בימים הראשונים אחרי החטיפה אמרה המשטרה שאין זה הזמן לעסוק בשאלת המחדל, ויש למקד את כל המאמצים להגעה לחטופים. כעת, סוגיית המחדל והטיוח, הינם סוגייה בעלת משמעות ציבורית מובהקת, המחייבת להביא את המידע במלואו לידיעת הציבור ולשיפוטו.

3. צרור הערות 2.7.14

* "נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן," ציטט רוה"מ את ביאליק, מתוך "על השחיטה", השיר שכתב אחרי פרעות קישינב. האמת היא שביאליק לא קרא לנקם, להיפך. "ארור האומר נקום," כי אין נקמה, כי השטן טרם ברא נקמה על רצח ילד קטן. אולם הוא טבע מטבע לשון, שאי אפשר שלא לאמץ אותה, כאשר מדובר ברצח ילדים, גם כאשר אין המדובר בילד קטן אלא בנערים. גם אני, כששמעתי על הרצח, (אף שכבר זמן רב הערכתי שמדובר ברצח), חשבתי מיד על הפסוק החזק הזה, משירו של ביאליק.
התגובה על הטבח הנתעב חייבת להיות קשה וכואבת מאוד.
ועוד מתוך "על השחיטה": "אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ."
ועוד מתוך "על השחיטה": "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים."

* עלינו להיגמל מהפנטזיה של "השתלבות במרחב". אנו חיים במרחב דמים. אנו חיים במרחב של רוצחי ילדים. זאת האמת. עלינו להיבדל מהסביבה, ולחזק את זהותנו ומהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, שונה בצביונה ובערכיה מן המרחב הסובב אותנו.
המתפרעים הצורחים "מוות לערבים" ומכים ערבים חפים מפשע, מנסים לשלב אותנו במרחב, ולאמץ את הנורמות שלו. אם חפצי חיים אנו, לא ניתן להם להרוס אותנו.
הרוצחים אינם רק החיילים הקטנים, אלא בעיקר המנהיגים והמפקדים השולחים אותם, המסיתים אותם, הקובעים את המדיניות, המסמנים את הדרך. כפי שהשכלנו להגיע ליאסין ולרנתיסי, כך ביכולתנו להגיע לחאלד משעל, הניה ומחמוד א-זאהר.

* ככל הידוע לי, למעלה מ-900 משוחררי עסקת שליט עדין חופשיים.

* בהתייחסו להסלמה בירי הרקטות מרצועת עזה, דיבר ראש הממשלה על השקט ששרר מאז "עמוד ענן". שקט?! לאורך כל התקופה לא חדל "טפטוף" הטילים. האם מדינה יכולה להשלים עם מכסת טילים על אזרחיה, ולהציג זאת כ"שקט"? המחדל היה אחרי הטיל הראשון שנורה לאחר המבצע. היה צריך להגיב עליו בכל העוצמה. אבל אנחנו "היכלנו" את הטיל הזה ועוד עשרות אחריו, ועכשיו אנו תמהים כאשר הטפטוף הפך לזלעפות.
יש לציין, שירי טילים מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית, הוא פשע מלחמה כבד. אין תגובה על פשע כזה, שניתן להגדירה כ"בלתי מידתית".

* ברית המילה, על כל הקושי והכאב הכרוכים בה, היא המקוימת והמכובדת ביותר בכל התרי"ג – על פי הסקרים, 98% מן היהודים בישראל מלים את בניהם. זאת, אף שאין כל חוק המחייב זאת, ואף בית דין הכופה זאת. למיטב הכרתי, יש קשר בין כיבוד המצווה הזאת לבין אי כפייתה. בכך שהיא נתונה לבחירה חופשית, אין היא מעוררת אנטגוניזם ואין כל צורך למרוד בה.
לכן, היטיבו שופטי בג"ץ לפסול את דרישת בית הדין הרבני לחייב אם גרושה למול את בנה בניגוד לרצונה. הם היטיבו לפסוק לא רק מצד זכויות הפרט, אלא גם מצד קיום המצווה הזאת, המשמעותית כל כך לזהות היהודית, להמשכיות היהודית.
עם זאת, במקרה המשפטי הפרטי שנדון, עלתה סוגיה הראויה לבחינה, שעוד תידון בבית המשפט לענייני משפחה, והיא מה עושים במקרה ששני בני הזוג חלוקים בשאלת ברית המילה. במקרה כזה, כל פסיקה היא כפייה על אחד מן הצדדים.

* אין מקום לכל אמצעי כפייה וחקיקה בכל הנוגע לבחירותיו התרבותיות של הפרט, אך יש מקום להכרעות ציבוריות בכל הקשור לדמותה של הפרהסיה היהודית. אני שולל מכל וכל את הגישה על פיה הפרהסיה היא המקום שבו אני עושה מה שאני רוצה, כל עוד לא נקטתי באלימות כלפי מישהו אחר. הפרהסיה היא המקום שהציבור מעצב אותו, על פי ערכיו, רצוי מתוך סיג ושיח פתוח ומתחשב, וככל הנדרש גם באמצעות חקיקה.
בפרהסיה יהודית, השבת אינה יום ז' בשבוע. השבת היא התרומה הגדולה של היהדות לאנושיות, וכפי שכתב אחד העם, שהיה אתאיסט מוצהר, היא הביטוי הנעלה למותר האדם מן הבהמה. השבת היא בעלת ערך חברתי, תרבותי, אנושי, ואינה עניינם של הדתיים בלבד. בניית הצביון של השבת בפרהסיה היהודית, אינה פשרה בין הדתיים הרוצים בשבת לבין החילונים המואסים בשבת. השבת שייכת לכל היהודים.
השבת היא יום המנוחה, יום התרבות, יום הנופש והקיט, ויש לאפשר בה פתיחה מסוימת של עסקים שיאפשרו לכלל לקיים אותה ככזאת. אין לאפשר לה להיות יום מסחר ועסקים, על פי החזון של דת הבצע והחומרנות, גם כאשר היא מתחפשת ל"ליברליות", כביכול.
יצאתי נגד המגמה של עיריית ת"א להלבין את העבריינות של פתיחת עסקים בשבת, ואני תומך בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער בנדון, שהיא החלטה מידתית ומאוזנת מאוד. אני גאה בו על אומץ לבו להחליט בניגוד לבון טון של המילייה התקשורתי, תוך נכונות להסתכן בלינץ' התקשורתי הצפוי לו, בעיקר בדרך המכוערת של הגחכה. אני מאמין שבג"ץ לא יקבל את העתירה נגד שר הפנים, ולא יכפה עליו לא לאכוף את החוק.

* נרי אריאלי, איש "שמאל" רדיקאלי מקיבוץ עין גדי, כתב בפייסבוק רשימה נגד היחס של ישראל למהגרים, וסיים אותה בקריאה דחופה להוציא את ישראל ממשפחת העמים. מי שמסוגל להוציא תחת מקלדתו משפט אנטישמי גזעני ארסי כל כך – לכל מה שכתב לפני כן, אין ערך אפילו של נפיחה.
אגב, במאה שעברה כבר ניסה מישהו להוציא את ישראל ממשפחת העמים. אם אינני טועה, הוא התאבד בבונקר בחברת אווה בראון.

* לא אחת, כאשר אני כותב על התופעות המחרידות של אנטי ציונות / אנטי ישראליות / אנטישמיות מצד יהודים וישראלים, אני מקבל תגובות מיתממות בנוסח: "מה רע בביקורת? אסור למתוח ביקורת על ישראל?"
וכי השוואת ישראל לנאצים, קריאה להוצאתה של ישראל ממשפחת האומות וביטויי שנאה מעוררי פלצות מן הסוג של ארגון "זוכרות" ושל עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב וספי רכלבסקי, ראויים להגדרה "ביקורת"?
בספרם המצוין והחשוב "יהודים ומילים", מיטיבים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג לתאר את האבחנה בין ביקורת לשנאה עצמית ולתת בהם סימנים: "כאן נעוץ ההבדל העמוק בין מבקריה החדשים של התרבות הציונית למבקריה הישנים. ייאושו של ברנר וכאבו של ס. יזהר, וכל הספקנות והאירוניה והסרקזם של החלוצים ושל בניהם, ואף ספריו המוקדמים של הסופר שבינינו, שנכתבו מתוך הקיבוץ ברִתחה ובחמלה, כל המרידות והכפירות הללו התרחשו בתוך הבית פנימה. ובוודאי בתוך החלל הלקסיקלי של ספרי היהודים. בניגוד מוחלט לכך, הדקונסטרוקציה והפוסט-קולוניאליזם והפוסט-ציונות פועלים מבחוץ, במילים מושאלות ובמונחים המתורגמים מלקסיקונים אחרים. על כן ביקורתם של דוברי הזרמים הללו, גם אם היא חשובה ונכוחה, בדרך כלל אינה נגועה לא באינטימיות ולא בספק עצמי מר ולא בפצעי אוהב." אני הייתי מוותר רק על המילים "גם אם היא חשובה ונכוחה". היא לא.
[אהוד: שכחת שעמוס עוז הוא מהאו"ם?]
כאשר מטיחים בי את הטענה שאני שולל "ביקורת", אני מגחך. אבותיי הרוחניים, מוריי ורבותיי, מקורות השתיה שלי, היו גדולי המבקרים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל, לצד היותם גדולי אוהביה, משבחיה ומאדיריה ולא ראו שמץ של סתירה בין השניים כי אין סתירה בין השניים. כאלה היו ביאליק וברנר, גורדון וברל, אלתרמן ושלונסקי.
עמוס עוז הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף. "יהודים ומילים" עוסק בתשתית הרעיונית העמוקה יותר מן העמדות הפוליטיות והאקטואליות, ואני מוצא את עצמי מזדהה כמעט עם כל מילה בספר. ברשימת המקורות בסוף הספר, מסתמכים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג על מסה שכתבתי על שלונסקי, כמקור להבנת המסר הביקורתי והחתרני של שיר שבת של שלונסקי. הם מצטטים מתוך השיר, ומוסיפים: "השורות האלה מרגשות עד דמעות את מחברי הספר הזה ... מפני שהן מבטאות גם אומץ לב וגם לב שבור. במובן זה עודנו נמנים עם היהודים העברים המודרניים החצויים, לא עם הישראלים הפוסט מודרניים השלמים."
עמוס עוז ובמידה מסוימת גם בתו פניה עוז זלצברגר, הם מבקרים חריפים של מדיניות ישראל. אולם ספרם הוא שיר אהבה והלל לעם היהודי, להיסטוריה היהודית, ליהדות ולציונות.

* ראיתי, לראשונה, קטעים מתוך "The voice", תוכנית שעצם הבחירה הפרובינציאלית והפלצנית בשמה בשפה האנגלית, מעוררת בי דחיה. התפלצתי מהתנהגותו של אביב גפן. לכאורה, יושר ויושרה של אדם האומר דוגרי, בפנים, את האמת האמנותית חסרת הפשרות שלו. אבל אני לא קונה את הפוזה. אני ראיתי אדם בוטה, גס רוח, אלים מילולית, העושה סיבוב על חשבונם של המתמודדים אותם הוא משפיל בפומבי. ... ובסוף הם בוחרים בו כ"מנטור" (כי "חונך" זה לא מספיק פלצני).

* איני מתעניין במיוחד בכדורגל, גם לא במונדיאל. ובכל זאת... אני בעד הולנד. למה הולנד? כדי להבין זאת, אחזור 40 שנה אחורה, למונדיאל 1974. אז, כילד בן 11 התעניינתי מאוד בכדורגל. אבל כדי לצפות בעניין ובמתח במשחק הגמר בין הולנד לגרמניה, לא הייתי צריך להיות אוהד כדורגל. דומה, שכל המדינה הייתה מרותקת למשחק הזה, כאילו ישראל היא ששיחקה בו. בעת השידור הישיר בערוץ היחיד, הרחובות היו כתחת עוצר. אפילו אימא שלי (!) צפתה במשחק.
את גרמניה, כל יהודי נורמלי שונא (אל תקפצו, לא אמרתי כל יהודי. אמרתי כל יהודי נורמלי). ואילו הולנד, היתה בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הטובה בידידותינו, שעמדה באומץ מול חרם הנפט הערבי. יותר משהמשחק היה תחרות בין יוהאן קרויף לבקנבאואר, הוא היה בין בני אור ובני חושך. כאשר ניסקנס הבקיע שער לטובת הולנד, שאגות השמחה נשמעו מכל חלון.
אבל בסוף, הרעים ניצחו. ואחרי 40 שנה, הגיע הזמן לתקן את המעוות.

* איך לכתוב על רומן, בלי להסגיר את צפונותיו ובלי לפגום בחוויית ההפתעה של הקורא?
מבלי להיכנס לפרטי העלילה, אני ממליץ בחום על ספרו החדש של חתן פרס ישראל נתן שחם "חשבון רדום". גם בגיל 89 לא נס לחו של שחם, וספרו רענן, משובב נפש, עדכני וגדוש בהומור ואירוניה דקה. הספר הוא ביוגרפיה של ספר, ובעצם ביוגרפיה של ביוגרפיה. הוא מתאר ומתעד תהליך של כתיבת ביוגרפיה על סבו של המספר. ומכאן מתפשט הספר לסיפור משפחתי מרתק ועסיסי, רצוף הפתעות, סגה הפרושה על פני ארבעה דורות וארבע יבשות. ומעבר לסיפור המשפחתי, זהו ספר רווי באהבת הספרות העברית. כמו ביצירת המופת של שחם "רביעיית רוזנדורף" ובספר ההמשך "צלו של רוזנדורף" גם הספר הזה עוסק ברגשות האהבה-שנאה של היהודים יוצאי גרמניה, כלפי הגרמניוּת שלהם והתרבות עליה גדלו. מומלץ!

* ביד הלשון: פרשת לואיס סוארס, הכדורגלן הנשכן, הציתה את דמיונו של העולם ועוררה שלל סאטירות, קריקטורות ומ"מים ברשת. ברבות מהן, צויר סוארס כשעל פיו מחסום של כלב.
מחסום של כלב נקרא בעברית זְמָם. זוהי מילה קדומה, מתקופת חז"ל, שמשמעותה מחסום על פי בהמה או חיה, כדי למנוע ממנה לנשוך או לאכול. ומהעצם זְמָם יצא גם פועל: זָמַם – חסם בזְמָם פה של בהמה, כלב או כדורגלן סורר.