עם זובין מהטה במוצ"ש

בשעה תשע ומשהו במוצ"ש האחרון, 19.7, ישבנו בהיכל התרבות וצפינו בסרטון על שלושה מסכים שבו תיאר זובין מהטה את העונה הבאה בפילהרמונית, שאכן נשמעה מבטיחה מאוד. לפתע נדלקו האורות בהיכל, הסרטון הופסק – ונשמעה בקול גברי הכרזה על מצב חירום. היושבים התבקשו להתכופף ולשים ראשיהם בין זרועותיהם ולא לצאת החוצה כי המקום כאן מוגן.

כמעט איש בקהל, שמילא את ההיכל עד אפס מקום פנוי, לא עשה כן, אך גם לא פנה לצאת החוצה. הרוב נפנו לשוחח בניידים עם בני משפחותיהם, וכך נודע לנו כי תל אביב כולה נמצאת עתה תחת אזעקה וגם יורטו כבר כמה טילים. לא הורגשה שום פאניקה, רק שאנשים נעשו ידידותיים יותר כלפי זרים היושבים לצידם, החליפו ביניהם מידע וסוכריות מנטה, וכולם חיכו בסבלנות להודעה על תום מצב החירום.

כעבור כעשרים דקות, הודעה להרגעה לא ניתנה – צעד אל הבמה בחיוך רחב, כהרגלו, מנהלה המוסיקלי של התזמורת, זובין מהטה [שנינו מאותו בציר של שנת 1936, אך בן-גילנו המלך חוסיין – לא זכה להאריך ימים כמונו] – – וזכה למחיאות כפיים אדירות, כמו בכל הפעמים בהן לא החסיר אולי אף אחת מן המלחמות וממתקפות הטילים, והקפיד להיות עימנו, ועם התזמורת, בשעות קשות. מהטה נשא נאום קצר באנגלית שבו דיבר בשבחה של המוסיקה והודה בעיקר לקהל – שלא נרתע ובא הערב ומילא את האולם!

והקונצרט נפתח. "העטלף", אופרטה קומית בשלוש מערכות מאת יוהן שטראוס הבן, שביצוע הבכורה של היה בווינה בשנת 1874, ארבע שנים לפני ייסוד פתח-תקווה, שחלק נכבד ממייסדיה היו נתינים אוסטרו-הונגריים. איזו שמחת חיים, איזה יופי צלילי וקולי. אפילו השחקן המנחה צביקה הדר, שמפני ה"חוכמות" המעצבנות שלו הוזהרנו מפי מבקרים בקונצרט יום שני שעבר – היה הפעם ליצן במידה והוסיף לאווירה הקלילה של האופרטה ושל מנצחה בעל חוש ההומור, זובין מהטה.

הסופרן שרה ג'קוביאק הרזה היתה נהדרת בתפקיד רוזלינדה. כמוה נהדרת היתה הסופרן אולגה סנדרסקיה בתפקיד אדלה. המצו-סופרן סטלה גרגוריאן בתפקיד הנסיך אורלופסקי היתה לא מי-יודע-מה, ואפילו קצת מעצבנת. הבריטון אריס ארגיריס היה כמעט מעולה בתפקיד הגברי הראשי, אייזנשטיין. ואולם רק רוזלינדה ואדלה היו משכמן ומעלה לעומת שאר האנסמבל, וקצרו מחיאות כפיים ממושכות בהתאם. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני היתה מצויינת גם היא.

את סיפור העלילה של האופרטה, זו המחזמר או המיוסיקל של המאה ה-19 – אין טעם לפרט כאן. תרגומו המצויין של ישראל אובל, שהתנוסס כל הזמן מעל הבמה, בפיקוחו שלו-עצמו – מסר את השתלשלות העלילה, לא משהו מי-יודע-מה, אבל המוסיקה, איזו הנאה! איזה ואלס ואיזה צ'ארדש! אנשים ממש התנועעו על כסאותיהם למשמע הנגינה – והגברת המבוגרת [צעירה ממני] שישבה על ידי – אפילו ניסתה להצטרף לשירה והיה עליי להסותה למעני ולמען היושבים מסביבה.

וכאן אוסיף משהו שיגרום חררה לאוהבי ה"שלום", הנאתי היתה כפל-כפליים דווקא בשל ייחודו של הערב, שלא יישכח – מטחי הרקטות באותן שעות ממש מהמנוולים של החמאס בעזה, השואפים להשמידנו. כן, אנחנו נהנים מהאופרטה הווינאית הקלילה של יוהן שטראוס ובולמים את הרקטות שלהם, והם נטחנים בהפצצות שלנו, נהרסים ונהרגים – אך אינם חדלים לשלוח רקטות לעברנו! וכי יש ניגוד ברור יותר בין טוב לרע, בין צדק לרשע, בין ישראל התרבותית לאויביה הפרימיטיביים?

כן, אנחנו, אנחנו השואפים לחיים ולקידמה, ואשר בכורח המציאות המצאנו גם את "כיפת ברזל" המשוכללת – אנחנו נמשיך לחגוג עם הקלאסיקה האירופית וליהנות ממנה גם כאשר מרבית אירופה תימלא בפרימיטיביות המוסלמית הקנאית, הרצחנית – הסוגדת למוות.

גם אחרי ההפסקה איש לא נעדר מההיכל ולא הלך הביתה. החגיגה המוסיקלית נמשכה גם במערכה השנייה והשלישית, והמחשבה על הנעשה בו-זמנית בעזה – אולי רק הגבירה את ההנאה. את תחושת עומק התהום שבינינו לבין הפראים המסכנים, ה"פליטים" מרצונם, הפרזיטים – המובלים בידי כנופיות של רוצחים קנאיים הסבורים שיוכלו להשמיד את ישראל!

אוי כמה טוב להיות ישראלי בערב כזה!

זה היה הקונצרט האחרון, ה-11, לעונה ה-78 של הפילהרמונית – גם היא בת-גילנו.