מדרש פטירת משה, מתאר את המו"מ שקיים משה עם הקב"ה טרם מותו, בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה.
"עוון אחד יש לי," מתריס משה, "ואין אתה מכפר לי?"
הרי, כידוע, חטאו של משה היה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שהצטווה.
ועל כך משיב לו האלוהים, שלא עוון אחד יש לו, אלא שישה.
מעניין להיווכח בתעוזה של חז"ל, שהיטיבו לראות את האבות ואת גדולי המנהיגים ובהם משה כבני אדם, עם כל חולשות האנוש, ולא היססו לפרש מעשים שלהם כחטאים. אלוהים מונה באוזני משה עוונות שונים, במהלך השנים, ואז מגיע לטיעון המחץ: "כלום ביקשתי ממך שתהרוג את המצרי?"
זוהי אמירה חז"לית חתרנית ביותר. הרי מקובל שמנהיגותו של משה נבנתה משלושה מעשים בהם התגלה חוש הצדק שלו – הרג המצרי, שבו פגע בנוכרי שפגע בעברי, ההתערבות בריב בין שני עברים ניצים ולבסוף הצלת בנות יתרו מהצקת הרועים בבאר המים, אף שמדובר באנשים הזרים לו לחלוטין.
"והנה איש מצרי מכה איש עברי," ובשפת המקרא "מכה" אינו ביטוי לסטירה או אגרוף, אלא להרג. "לא תעמוד על דם רעך" אנו מחוייבים, ומשה עשה את המתבקש ממנו, לא עמד על דם רעו והציל את העברי, בדרך היחידה האפשרית – הרג המצרי.
אחד העם מצביע על שלושת המעשים הללו כמופת של מנהיג ונביא מעורר השראה והזדהות, בזכות האקטיביזם שלו, המעורבות שלו למניעת עוול. זהו המופת למנהיגות יהודית... ועל פי המדרש, אלוהים מעניש אותו, כעבור עשרות שנים, על אותו מעשה.
תמה משה ומשיב לאלוהים: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?"
השיב הקב"ה: "ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!"
הרג הוא מעשה בלתי הפיך, ולכן הוא אסור באיסור חמור.
המדרש הזה חשוב מאוד. חשיבותו אינה באמת בשאלה האם חטא משה בהרג המצרי. על פי כל שיפוט מוסרי, הוא היטיב לפעול. חשיבותו של המדרש, הוא באמירה הנחרצת נגד שפיכות דמים. וכפי שדוד המלך לא זכה להקים את בית המקדש כיוון ששפך דמים, אף שעשה זאת במלחמות ישראל, כך משה לא יזכה לחיי נצח, כיוון ששפך דמים, אף שהמעשה היה מוצדק.
אם כך, קל וחומר שמעשה רצח שאינו עומד בסטנדרטים של הריגת המצרי, אסור בתכלית. המדרש הזה אינו חריג. דומה לו המדרש בו גער אלוהים במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וכל חילו בים סוף: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" ואברבנאל מפרש את המנהג של הטפת היין בעת קריאת עשרת המכות בליל הסדר, שמאחר ויין ישמח לבב אנוש, אנו גורעים משמחת הניצחון את הצער על מותם של האויבים, והרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח."
כן, אני יודע. ניתן למצוא במקורותינו גם אמירות הפוכות. הרי על אותם מעשי ידי הקב"ה הטובעים בים, נאמר במקום אחר "הטוב שבגויים הרוג." אולם המוטיב המרכזי ביהדות הוא הבחירה החופשית. אמור לי מה אתה בוחר מתוך האוקיאנוס של מקורות ישראל, ואומר לך מי אתה.
אני רואה במדרשים שהבאתי כוכב צפון שלאורו עלינו ללכת. אני שולל את הפציפיזם, שהינה אידיאולוגיה בלתי מוסרית, כיוון היא שוללת את עצם המלחמה, בעוד המוסר מחייב מלחמה ברע. ברור לי שללא כוח צבאי ונכונות להרוג ולהיהרג, מדינת ישראל לא תתקיים אף יום אחד – באזור השולל את זכות קיומנו. ברור לי גם, שבמלחמה נגד אוייב הפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, תמיד ייפגעו גם אזרחים. אולם המסרים של המדרשים הללו מעמידים את קדושת חיי אדם כערך מרכזי ואת שפיכות הדמים כאחד הדברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור. המדרשים הללו מציבים רף מוסרי גבוה כל כך של קדושת חיי אדם, כדי להזהיר מפני כל נטילת חיי אדם, שאינה הכרחית.
אני כותב את הדברים מתוך זעזוע כבד, בעקבות הרצח המזוויע של הנער מחמד אבו חדיר. הרצח הזה חייב להרעיד את אמות הסיפים של עם ישראל. ראוי היה להכריז על תענית ולקרוע קריעה. איך יצאו מתוכנו מפלצות אדם כאלה, שהתארגנו יחד לפשע נתעב כל כך – חטיפת ילד, שכל חטאו הוא שנולד ערבי, ושריפתו חי. איך זה קרה?
מדוע נדרשים זקני עיר שבקרבתה נרצח אדם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? וכי מישהו מעלה על דעתו שזקני העיר הם הרוצחים? ודאי שלא. אולם הטקס הזה נועד לחייב את הקהילה ואת מנהיגיה לחשבון נפש – האם הם עשו הכול כדי למנוע את הרצח?
גם החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש. הוקעת הרצח היא מקיר לקיר, מימין ומשמאל. אך האם באמת לחמה החברה הישראלית בתופעות שיצרו אווירה שאפשרה לרצח כזה להתקיים? לצערי, התשובה על כך שלילית.
במקום שבו יצרחו "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תתגלה גופה חרוכה של ילד במערכה השלישית. כאשר אני מלין על כך שלא עשינו הכול כדי למנוע את הפשע, כוונתי בעיקר ביחס הסלחני של החברה הישראלית כלפי הקריאה הנוראה הזאת. מי כמונו, שידענו את הקריאות "מוות ליהודים" ונוכחנו שהן לעולם אינן מסתיימות בדיבורים, מחויבים להילחם בקריאה הזאת.
הקריאה הזאת מבטאת הלך רוח, המתייחס לבני עם שלם כבעייה שיש לה פתרון סופי – מוות. וגם אם הקוראים אינם מתכוונים לכך באמת ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון מלא על מה שיוצא מפיהם, האווירה שהם יוצרים בעצם הקריאה, גורמת לכך שיהיו מי שיקומו לעשות מעשה.
ביום שבו נרצח הנער, אולי באותה שעה, הייתה התפרעות של עשרות בירושלים, שצרחו "מוות לערבים" וחיפשו ערבים מזדמנים כדי לכלות בהם את זעמם, ורק התערבות המשטרה מנעה מעשי לינץ'. היה זה ניגוד כה חריף להתנהגותן האצילית והמופתית של משפחות אייל, גיל-עד ונפתלי, של חבריהם לישיבה, של קהילותיהם ושל הציבור הישראלי ברובו המכריע. אין ספק שמדובר במיעוט זעיר, שולי. חשבון הנפש שאני קורא לו, אינו בגלל אותו מיעוט, אלא בגלל היחס הסלחני שבו החברה הישראלית בכללה הכילה לאורך עשרות שנים את המיעוט הזה.
"זה רק גרפיטי" התייחסו רבים לפשעי השנאה, לניסיונות להצית מסגדים וריסוס כתובות "ערבים החוצה", שהן ממש תרגום ישיר של "גרפיטי" דומה, מן השפה הגרמנית. איך זה שהחברה הישראלית לא הצליחה לדכא את הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל? והאם אנו, קהילת הגולן, הוקענו את עורך הספר "ברוך הגבר", שהאדיר את המחבל, רוצח ההמונים, שהפך ל"צדיק" ו"קדוש" כיוון שרצח עשרות ערבים?
במשפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אנו מתהדרים בזכות הגדולה שלנו, לתת לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ליבת ספר הספרים היא עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר "לא תרצח!"
אסון כבד קרה לנו, כאשר מתוכנו יצאו חייתו אדם, שביצעו את הרצח האכזרי הזה. וכולנו חייבים לתקן את דרכנו ולהחמיר את התייחסותנו לקנאות המטורפת, שקריאות המוות הן הסמל שלה, כדי לגדוע את התופעה הזאת ולעקור אותה מחברתנו. וביערנו הרע מקרבנו.

2. צרור הערות 16.7.14

* בדיעבד, החלטת הקבינט על הפסקת אש טרם הזמן, עשויה להתברר כהחלטה נכונה, שנתנה לנו לגיטימציה בינלאומית וציבורית להחרפת המבצע.
ההיסטוריה של הפסקות האש עם הפלשתינאים, היא חלוקה בין הצדדים: הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. אין חדש תחת השמש.

* אף מערכה אינה מסתיימת בתוצאות "מושלמות", ויש מי שיתנגדו תמיד לכל הפסקת אש, כי תמיד ניתן יהיה להצביע על יעדים שלא הושגו. אולם הפסקת האש עליה החליט הקבינט היתה בלתי סבירה. על ישראל להמשיך ולהכות בחמאס, להשמיד את רוב מערך הטילים, לאתר ולפוצץ את המנהרות ולא פחות חשוב – להגיע למנהיגי חמאס והג'יהאד ולפגוע בהם אישית.
אין כל סיבה להתפלא על החלטת נתניהו להפסיק את האש. התנהלותו הביטחונית של נתניהו, לאורך שלוש הקדנציות שלו, מתאפיינת במתינות ובזהירות בהפעלת הכוח, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר. יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. הצד החיובי, הוא שטוב לדעת שראש הממשלה אינו מתלהם, פועל בשיקול דעת ובאורך רוח, אינו פזיז בסיכון חיי אדם. מצד שני, מאחר והמצב הבסיסי של המזה"ת הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל ומלחמה מתמדת שלהם נגדנו, המתכון לשקט בגבולות הוא יצירת הרתעה. המכה שספג חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, למשל, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט כמעט מלא. לעומת זאת, הפסקת האש המהירה בתום מבצע "עמוד ענן", שחקה את ההרתעה, ויותר מכך – ההבלגה לנוכח טפטוף הטילים מאז ועד עתה. שחיקת ההרתעה הביאה להכרח לצאת למבצע "צוק איתן" זמן קצר כל כך לאחר "עמוד ענן".
חמאס ספג עד כה מכה קשה ב"צוק איתן", אך סירובו להפסיק את האש מעיד שהמכה לא הייתה חזקה דיה כדי לשקם את ההרתעה ולהביא לשנים רבות של שקט בגבול.
לנוכח מתינותו וזהירותו של נתניהו לאורך שנים, כל כך מגוחכת הטענה שנתניהו דוחף לפעולה נגד איראן. הוא השתמש באיום הצבאי כמנוף ללחץ מדיני – שתמיד היה האופציה המועדפת עליו. הוא יחליט על פעולה צבאית רק במצב של חוסר ברירה.

* כששר החוץ של מדינת ישראל מציג בפומבי מדיניות המנוגדת למדיניותה של ממשלת ישראל, ובעיצומה של מלחמה הוא מציג יעדי מלחמה השונים מיעדי המלחמה של הממשלה, הוא מועל בתפקידו ומחבל במאמץ המלחמתי.
ליברמן נושא את דגל ה"משילות", אך יוצר אנרכיה, בעיצומה של מלחמה.
קיסינג'ר אמר פעם, שאין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. כפרפרזה על דבריו, ניתן לומר שלישראל אין שר חוץ אלא רק שר "ישראל ביתנו".

* נתניהו אינו יכול לפטר את שר החוץ כי אז לא תהיה לו ממשלה, וקליעת ישראל למשבר פוליטי כזה באמצע המערכה, היא חוסר אחריות. אולם פיטורי סגן השר החצוף היו הכרחיים.
כמובן שהמשמעות של הפיטורין היא סמלית בלבד. סגנות השר של דנון היתה רק תואר. משרד הביטחון עם עציץ בתואר סגן ומשרד הביטחון ללא עציץ בתואר סגן, הוא בדיוק אותו משרד הביטחון, בחיסכון של משכורת, משרד, רכב ומזכירה.
הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר של סגני שרים.

* הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסייה האזרחית בעזה למגן אנושי, אך האם צה"ל עשה את הנדרש כדי לפגוע באותה הנהגה מרושעת וצינית? האם המערך התת קרקעי חסין מפני פגיעה?
אם נכונות הידיעות שהנהגת חמאס מסתתרת מתחת לביה"ח "שיפא", לא היתה דרך להציף את קומת המסתור?

* בסופו של דבר, כאשר תהיה הפסקת האש, המבחן שלה יהיה התגובה הישראלית על ההפרה הראשונה שלה. בהפסקות האש הקודמות, ישראל הכילה ירי ספורדי, שהלך והתעצם עד שהביא ל"סבב" הבא. הפעם, הטיל הראשון שיירה, יחייב אותנו לחדש את המבצע בכל העוצמה.

* טייסי חיל האוויר מזהים אזרחים ביעד טרור, מדווחים על כך למטה ומשימתם מבוטלת. ראינו זאת בכל ערוצי הטלוויזיות. אין, לא היה ולא יהיה צבא המגביל את עצמו כך. עובדה זו אינה מפריעה לתועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי, לפרסם ב"הארץ" פשקוויל הסתה נתעב נגד טייסי חיל האוויר, תחת הכותרת "הרעים לטיס". גדעון לוי, מטורף משנאה לעמו ולמדינתו, הוא תומך עקבי בטרור נגד ישראל ומתנגד עקבי להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גדעון לוי, האיש שהצדיק ללא הסתייגות את חטיפת הנערים, יוצא היום נגד המגינים על אזרחי ישראל המצויים תחת מתקפת טילים. איש נקלה, המוציא שם רע להתבהמות.
בבריטניה היה פעם גדעון לוי כזה. קראו לו ויליאם ג'ויס.

* באתר "הארץ", סמוך לפשקוויל ההסתה של גדעון לוי, שהציג את טייסי חיל האוויר כמפלצות הרג, מופיע קישור לכתבה על תחקור שבויי הוורמאכט באנגליה וקבלת הסבר לשאלה איך הפכו אותם למכונות רצח. מישהו חושב שזה "צירוף מקרים אומלל"?

* מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה רבתי, ותרומתה למערכה היא בעלת ערך אסטרטגי לא יסולא בפז. היא מונעת הרג ופציעות בקרב האוכלוסייה האזרחית, היא מונעת נזק אדיר לרכוש, היא מונעת דמורליזציה בציבור הישראלי, היא מרכיב בחוסן האזרחי שחשיבותו להצלחה במערכה רבה, היא מאפשרת אורך רוח לניהול מערכה בשיקול דעת ובתבונה ללא לחץ לסיים מיד, היא מוציאה את האוייב משלוותו ומונעת ממנו הישגים, היא מעצימה את האפקטיביות של פעולת המגן שלנו (כוונתי להגנה הטובה ביותר, כלומר להתקפה) לעומת הדפקטיביות של התוקפנות הטרוריסטית של האוייב, היא מעוררת גאווה בקרב אזרחי ישראל ומשפרת את המוראל הלאומי, היא מבטאת את הישגיהם הכבירים של המדע והטכנולוגיה הישראליים, היא הופכת לאמל"ח מבוקש בעולם, שצפוי להניב הכנסות משמעותיות וגבוהות למערכת הביטחון. היא גם מונעת מרחץ דמים בצד הפלשתינאי, שכן פגיעה קשה בעורף הישראלי הייתה מחייבת תגובה ישראלית דרזדנית.
כל השותפים ליצירת המערכת הזאת – המתכננים, המייצרים ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, שקיבלו את ההחלטה הנכונה לתקצב את המיזם היקר, ראויים להערכה. הדרג המדיני שהחליט ותיקצב הוא שלושה שרי הביטחון – שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק.
ההכרעה לבחור ב"כיפת ברזל", לאחר ההשקעה הגדולה שקדמה לה, היתה של עמיר פרץ. יש לפרץ סיבה טובה לגאווה על ההחלטה. עם זאת, אין אמת בנראטיב שהוא מפיץ ומטפח, וכבר היה למיתוס מקובל, כאילו הוא עמד על דעתו והכריע בניגוד לכל המערכת שהתנגדה. המיתוס המתקבע, הוא שהכול התנגדו למערכת הגנה מפני טילים, אך פרץ כפה את דעתו. האמת היא, שההתנגדות העקרונית היתה שולית, והמחלוקת האמתית היתה בין מצדדי יירוט באמצעות טיל מיירט ("שרביט קסמים", "כיפת ברזל" ו"חץ") לבין יירוט באמצעות מערכת לייזר. הוויכוח היה נוקב ורועש, אך הרוב הגדול של אנשי מערכת הביטחון צידדו במערכת הטילית, בעיקר בשל השקעת העתק שכבר הושקעה בפיתוחה עוד טרם ההחלטה. המחלוקת בין המערכות היא מקצועית ולגיטימית, והניסיון להלעיג על מצדדי מערכת הלייזר אינו מוצדק.
בדיעבד, היתרון של "כיפת ברזל" על מערכת הלייזר, הוא ש"כיפת ברזל" שנבחרה הוכחה כהצלחה, ואילו מערכת הלייזר לא נבחרה, ולכן גם לא הוכחה כהצלחה. יתכן שאילו נבחרה, הצלחתה היתה נמוכה יותר, אך ייתכן שצודקים המצדדים בה, הטוענים שהיא הרמטית יותר, זולה לאין ערוך (2% עלות היירוט לעומת "כיפת ברזל") ואמורה ליירט את הטילים כבר באזור השיגור, ללא הפגיעה בפעילות האזרחית באזורי הפגיעה.
יש לציין, שמי שהתנגד לפיתוח הוא גבי אשכנזי, בשל הפגיעה בתקציב צה"ל.
עמיר פרץ רשאי להתנאות בהישג, וגם גיוסו ליצירת הון פוליטי לגיטימי ואף מוצדק. מה שאינו לגיטימי הוא הנראטיב השקרי והעצמת מקומו תוך גימוד השותפים להחלטות ולביצוע, בחינת "אני ואפסי עוד".

* על אף ההצלחה הגדולה של "כיפת ברזל", חשוב מאוד שלא נתמכר לה. הנחת העבודה שלנו חייב לקחת בחשבון, שהאוייב ימצא מענה טכנולוגי עוקף "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב כמה צעדים קדימה ולהיערך לסכנה הזאת.

* התומכת המרכזית בישראל במבצע "צוק איתן" היא מצרים. מצרים של א-סיסי מצטיירת כניגוד לא רק למצרים של "האחים המוסלמים" אלא גם של מובארק. מובארק ומורסי אצו רצו להציל את חמאס בתחילתו של כל עימות עם ישראל. א-סיסי ומשטרו מתעבים את חמאס, רואים בו אוייב, תומכים בפעולה הישראלית גם אם פה ושם משלמים מס שפתיים לסולידריות ערבית. התקשורת המצרית, שבעידן מובארק היתה בית יוצר להסתה אנטישמית ואנטי ישראלית פרועה, מאשימה את חמאס ומגלה הבנה לפעולה הישראלית.
לעוינות של מצרים לשלטון חמאס עלולה להיות גם תוצאה שלילית מבחינתנו, והיא ההימנעות מפתיחת המעברים בין הרצועה למצרים. האינטרס הישראלי הוא פתיחת המעברים, על מנת לצמצם ככל הניתן את הקשר בין ישראל לרצועת עזה.
לטווח הארוך, הפתרון האידיאלי לבעיית עזה, הוא העברתה לשליטה מצרית.

* בן הברית העיקרי של חמאס הוא ארדואן. ארדואן האשים את ישראל בטרור ובטבח האוכלוסייה העזתית. הוא הבהיר שלא יחדש את היחסים עם ישראל. כזכור, חידוש היחסים היה אמור להיות התמורה התורכית להתנצלות של נתניהו על התוקפנות התורכית נגד ישראל בפיגוע מרמרה.

* אובמה, פוטין, באן קי מון, מרקל, הולנד ומרבית מנהיגי העולם החופשי מגבים את ישראל, ואת מימוש זכותה להגנה עצמית, יותר מבכל מקרה קודם בעבר. לתשומת ליבם של כל המספרים לנו על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

* כותרת ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982. רפי איתן, יועץ ראש הממשלה למלחמת בטרור: "צפויות עוד מאה שנות טרור."
כותרות העיתונים למחרת החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. פרס: "תמו מאה שנות טרור."
יגאל כרמון, נשיא ממר"י, במאמר ב"ידיעות אחרונות" ב-20.9.93 ("היסודות הרעועים של הסכם אוסלו"), הזהיר שכתוצאה מן ההסכם ישוגרו קטיושות לאשקלון.
שמעון פרס, בנאום בכנסת: "איימתם עלינו שיירו קטיושות באשקלון. באשקלון!!! חחחחחח..."
נעמיד את הדברים במבחן הריאליזם המדיני.

* למי שעלול להתרשם שלא נכון מההערה הקודמת – כל מי שמכיר אותי, יודע שמדובר באופטימיסט חשוך מרפא. איך מתיישבת ההערה עם האופטימיות? אין סתירה בין אופטימיות לריאליזם. אני אופטימי מאוד, כי אני משוכנע שלמרות חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומנו, ואף שאין בכוונתם להתייאש מהמלחמה נגדנו בעתיד הנראה לעין, מדינת ישראל תפרח ותשגשג ותלך מחיל אל חיל, בכל התחומים.
בסוף הערבים יתייאשו, אבל זה כבר לא יקרה, כנראה, בקדנציה שלנו.

* ההתקפה האלימה על הפגנת ה"שמאל" הרדיקלי נגד המבצע, היא חמורה ביותר. דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה, ועליה להכיל את מה שדמוקרטיה נדרשת להכיל – גם עמדות מקוממות, המרתיחות את הדם. אנו נדרשים לסובלנות, גם כלפי עמדות בלתי נסבלות. והעמדות של המפגינים הן באמת בלתי נסבלות. אך זהו מבחן לחוסנה של החברה הישראלית. מתפרעי ה"ימין" שתקפו באלימות את ההפגנה, הם תמונת הראי של מתפרעי ועידת ה"שלום" של "הארץ", שתקפו את השר בנט. היתה זו הפעם הראשונה ששר בממשלת ישראל הותקף, מאז 1995.

* ביטול ההופעה של ניל יאנג בישראל נובע מהמצב הביטחוני בלבד. זו החלטה נכונה. אף שאני בעד שמירה מקסימלית על שגרה, מופע כזה, שעה שמשוגרים טילים לעבר גוש דן (ואין ספק שחמאס היו משגרים ביתר שאת בשעת המופע) הוא סיכון מיותר.
כל יצירת קשר בין ביטול ההופעה, לבין ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה ברוחו של הטינופת האנטישמית רוג'ר ווטרס, מופרכת לגמרי.
שי להב ביכה, במאמר ב-ynet, את ביטול הופעתו של יאנג, שהוכיח לו "שאנחנו חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי." בוקר טוב! 94 שנים חלפו מאז מאורעות 1920, עד שניל יאנג הבהיר לשי להב, שהערבים רואים בנו נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומנו. ונדמה לי שללא רשותם, יצרנו כאן פנינה, שמדינות ערב אף אינן יודעות היכן להתחיל לקנא בה.

* לעולם לא היינו מקבלים אי העמדה לדין של מחבל רוצח ערבי, בטענת אי כשירות נפשית. יש לקוות שמערכת המשפט לא תקבל את קו ההגנה הזה של החשוד המרכזי ברצח מחמד אבו חדיר. מי שיכול לתכנן ולבצע רצח כזה, כשיר לעמוד לדין. הוא אחראי למעשיו, מטורפים ככל שיהיו.

* בן כספית: "אתם קונים עיתון כדי לקרוא את הפרשנות שלי." וכך הוא הסביר לי, במשפט פשוט אחד, מדוע הפסקתי לקנות "מעריב".

* לאורך המונדיאל הבעתי לא אחת את עוינותי ותיעובי לגרמניה, לעם הגרמני, לגרמניוּת. האם ניתן להסיק מכך שאני נגד היחסים בין ישראל לגרמניה?
ממש לא. אלה יחסים אסטרטגיים חשובים ביותר, המשרתים את האינטרסים של מדינת ישראל (ולא פחות מכך של גרמניה, אבל זה לא ענייני). הסכם השילומים ולאחר מכן היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, היו מגילויי המנהיגות המשמעותיים של ב"ג; ביטוי לאומץ, ליכולת החלטה ולמעוף. יש לישראל עניין בהידוק היחסים עם גרמניה. במדינאות, ראוי להציב את השכל מעל הרגש.
אהדה של נבחרת כדורגל אינה עניין לשכל אלא לרגש. רגשות התיעוב שלי לגרמניה, הם חלק מזהותי.
יחסי הידידות בין ישראל לגרמניה מוגדרים "יחסים מיוחדים", אבל לא "יחסים נורמליים". לעולם לא תהיה נורמליזציה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני.

* ביד הלשון: ממשלת ישראל החליטה על הפסקת אש, אך אין הפסקת אש. הצדדים טרם הגיעו לעמק השווה. איפה הוא אותו עמק?
ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, יד, יז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.
חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה).
מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים.