על "מה שנשאר"

ספרו של אלי עמיר

עם עובד 2012, 389 עמ'

כמעט כל גיבורי הרומן האחרון הזה של אלי עמיר מתוודים על החמצות חייהם, והעיקרי, והראשי שביניהם הוא דניאל דרורי, שווידויו הוא לוז הרומן כולו. דניאל דרורי הוא גבר בן 56, איש עסקים מצליח (מניות בחברת אחזקות) מאושפז בבית החולים בעקבות אירוע לבבי, שמלבד חרדה ודיכאון עמוק – הוא גורם גם לחיטוט בזיכרונותיו על הצלחותיו, ובעיקר – על כישלונותיו. הוא בן יחיד למשפחה ענייה מאוד ממזכרת משה שבירושלים, שמעולם לא יצא לטיול בית ספר משום חסרון כיס, ואשר נעל תמיד נעליים גדולות ממידתו כדי שיוכל לנעול אותן במשך שנים. הוא פורץ דרך אל האוניברסיטה, ואחר כך לעסקים חובקי עולם אצל בעל חברת אחזקות בשם שמעון יוסף גלאובך, שבה הוא הופך במשך הזמן גם בעל מניות.

דניאל מתאהב בצורה מטורפת ברופאת השיניים ד"ר אביגיל שיפמן (בתחילת ההיכרות ביניהם היא היתה רק מתמחה). הוא מהופנט מאישיותה, מחיוכה, מחמוקי גופה, ואפילו הפזילה הקלה של עיניה מעוררת בו תשוקה. היא נענית מיד לחיזוריו, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים של תשוקה עזה, התעלסויות מפעימות לב המתקיימות בחדר המיטות, במכונית, תחת עץ בחורש, בבניין עזוב על הבטון החשוף, במדבר ליד אילת וכו' (ראו עמ' 64-63, 118, 172, 199, 247, 252, 267-260, 282). הוא מוקסם גם ממילות הזימה שהיא מבטאת בזמן ההתעלסות, ואני חייב לציין שסצינות אלו אמינות מאוד, ויחד עם זאת – אינן גולשות אף פעם לוולגריות.

אביגיל היא בלתי צפויה: יום אחד היא מעטירה על דניאל מילות אהבה לוהטות ומצהירה על תשוקה בלתי נשלטת אליו – ויום אחר היא דוחה אותו, מתעלמת ממנו, ממררת את חייו בסצינות קנאה חסרות שחר. מהפגישה הראשונה עימה במרפאת השיניים של האוניברסיטה (אין לו כסף עבור רופא שיניים פרטי) נודע לו שיש לה חבר בשם דובי עפרוני, קיבוצניק, קצין צנחנים, דוקטורנט לארכיאולוגיה. אין ספק לדניאל שהיא אוהבת אותו, ולא את החבר שלה, והיא מעדיפה את משכביה עימו, ולעיתים אף נמנעת מקרבה אל דובי, ואף על פי כן, היא מחליטה להינשא לדובי. מה שמדהים הוא שלפני חתונתה היא הולכת להיטהר במקווה (הסופר מתאר בפרוטרוט את השלבים המזעזעים שחייבת כלה לעבור אצל הבלנית שם), אבל היא מצהירה שהיטהרה למען דניאל, ולא למען בעלה המיועד (עמ' 267-260).

דניאל איננו מסוגל להבין כיצד היא, שמשתוקקת אליו בעוצמה אדירה, וחוזרת ומצהירה על כך – נישאת לגבר שאינו מעורר בה כל תשוקה. פתרון מעט לחידה הזאת מספקת אביגיל בעצמה: דניאל צעיר ממנה בשש שנים – האהבה האדירה הזאת תיהפך לאסון כאשר היא תזדקן ותתכער, ונשים אחרות יחזרו אחריו – אסור לאישה להינשא לגבר צעיר ממנה. כל שבועותיו על אהבת נצח מצדו – לא שינו את החלטתה.

אחרי הניתוק מאביגיל שוקע דניאל למרה שחורה, ואף נופל למשכב. חברו למעונות הסטודנטים, ויקטור "הגדול" סועד אותו, לוויקטור עצמו יש פרשת אהבה קשה: אהובתו, בלהה, היא אישה נשואה ואם לשלושה ילדים. הוא מתפלל שבעלה הזקן ימות, אבל זה לא קורה, והוא מפסיד 11 שנים מחייו תוך שהוא גונב שעות התעלסות עמה בסתר.

דניאל מתנחם מהניתוק מאביגיל בזרועותיה של ניצה, סטודנטית בת מושב, הוריה הם אנשי שמאל קיצוניים (ברית המועצות היא עבורם מולדת שנייה!), אוהדי המרד של "הפנתרים השחורים", אהדה שהורישו גם לבתם, שהפכה לימים למנהלת לשכה של עבודה סוציאלית. אגב, האהדה לדוד בן-הרוש ולחנניה מ"הפנתרים שחורים" היא לא רק נחלתם של כל בני משפחת זלוטקין, משפחתה של ניצה, אלא גם דניאל נדבק בה, הגם שבאיזה שלב הוא הופך להיות ביקורתי כלפיהם (אחד הפנתרים הפך להיות חבר כנסת קומוניסטי עוכר ישראל, ואחרים מסתבכים עם החוק – עמ' 336). אפילו הגניבה שחנניה מבצע בחנות מכולת כדי לחלק חלב למדוכאים – נראית חיובית בעיני הגיבורים (עמ' 154, וראו עמ' 34, 36, 98, 101-100, 111-109, 154, 168, 296, 326-324, 348-347). הספר איננו מזכיר שחסידיהם של הפנתרים ממוסררה הוזמנו להתארח בקיבוצים נחשון והראל, ערכו שם פוגרום, צעקו שהכול שם שייך להם, ובעקבות כך גם דרשו שם בעלות על מבנים.

האהבה אל ניצה היא שקטה ללא ברקים ורעמים. לימים היא הופכת לשגרה אפורה, ומסתבר שהיחסים עימה מתגלים כהחמצה גדולה: היא מסורה רק לעבודה, ואין לה כבוד אליו ואל עבודתו, הגם שהוא מפרנס אותה בעושר. היא עקרה, אך אינה מודה בכך, אינה מוכנה לעבור טיפולי פוריות, וגם אינה מוכנה לאמץ ילד. כל מעייניה לעניים ולעשוקים, למענם היא מקדישה את כל הירושה שקיבלה מהוריה, ולא מוכנה להפריש אפילו אגורה כדי לסייע לדניאל בהזדמנות חייו לקנות מגלאובך מניות בחברה. היא נוטשת את המיטה הזוגית, ועוברת לישון בחדר אחר. מעט רוך כלפיו היא מפגינה כאשר הוא מאושפז, אך בחוזרו הביתה, היא מפגינה כלפיו בוז, ומחליטה למחוק כל מה שיקר לו: היא מזמינה אדריכלית לשפץ את הווילה שלהם מהמסד עד הטפחות, וילה שהיתה חלום חייו בעודו ביחסים עם אביגיל. היא זורקת את רהיטיו של הבית, ואף את ספריו האהובים. היא, שמעולם לא הקפידה על מראיה, מחליטה על "שיפוץ" של חיצוניותה – בבגדים, בתסרוקת, באיפור, בניתוח אף וכו'. דניאל מחליט סוף סוף להיפרד ממנה.

בין זיכרון לזיכרון, שמעלה דניאל, מתוארים בכישרון רב ובהומור המאושפזים בחדר המשותף: עדיקא, שבעה דורות בירושלים, המכונה "בונה ירושלים", מניח תפילין ומתפלל. יש לו ארבע בנות מאישתו הראשונה ("ארבע הגרציות"), המעוניינות בירושה בחייו, מהן יש לו 21 נכדים, וכן בת זקונים בשם חתון; דייר אחר המעניק כינויים למאושפזים – הוא "המוכתר" של החדר, שלחם ונפצע במלחמת ששת הימים; "שמונים פלוס בר-מצווה" הוא הזקן שבחבורה, בן 93, אתיאיסיט, שרד את היטלר, את סטלין ואת האנטישמים הפולנים. חיפש את אישתו בהרי אורל הקפואים, וחי עמה 63 שנים; "שבעה צנתורים" (שאמור לעבור צנתור שמיני) מובטל, יש לו אישה אוהבת בשם פלורי, מובטלת גם היא (ניצה מוצאת לה עבודה). אברהם סלוצקי בעל נמק ברגל, המכונה "סיגריה בסיגריה"; אלברט, מעצב ומלמד ב"בצלאל", המכונה "ולנטינו", כי מלבד אישתו החמוצה יש לו גם מאהבת ציירת בשם סיגל.

דניאל מצליח לאתר את אביגיל ("ד"ר אביגיל עפרוני"), שעדיין נשואה לדובי (יש לו כבר קוצב לב, והוא חירש באוזן שמאל), ומסתבר לו שהשנים עשו את שלהם: כרתו לאביגיל שד, והגיל חרת את סימניו בפניה ובגופה. למרות שלושים שנה שחלפו – הוא עדיין מציק לה בשאלה החוזרת ונשנית – "מדוע לא לקחת אותי?"

לאורך כל הרומן מרומזת קנאה בזוגות של זקנים שמאחוריהם עשרות שנים של אהבה ותמיכה, כמו הזוג ברטה ודוד רימון, שאת ביתם רכש דניאל, כמו "שמונים פלוס" שחיפש את אישתו בהרי אורל, וחי עמה באהבה עד שנפטרה, כמו "בונה ירושלים" ואישתו השנייה, וכמו זקנים אחרים שדניאל פוגש באקראי (עמ' 170, 198).

הרומן שלפנינו מתאר פיסת חיים אמיתית, והוא בנוי לתלפיות. נראה לי שזה הרומן הכי טוב של אלי עמיר עד כה.