מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

"הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

מתוך: "אומץ", סיפורו של משה דיין. ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.