על "מקום אחר ועיר זרה – רומן בחרוזים"
מאת מאיה ערד
חרגול 2003, 190 עמ'

הספר של מאיה ערד חיכה שנים בערימה של ספרים שהבטחתי לקרוא – "כשירווח" (הרי מדובר בספר שהיה רב-מכר, זכה בפרס משרד החינוך, והיה מועמד לפרס ספיר!) – וזה כמעט לא קרה, כי תמיד יש ספרים ש"חובה לקרוא" (צריך לברר פעם – מי קובע את "החובה" הזאת?) – ורצה הגורל שבימים הקשים של האזעקות והטילים מעזה (מלחמת "צוק איתן") בצבץ מתוך הערימה ראשה המצויר של החיילת שעל העטיפה הקדמית של הספר – משכתי אותו משם, וקראתי בהנאה רבה.
"מקום אחר ועיר זרה" נכתב בתבנית הרומנים בחרוזים של פושקין ("יבגני אונייגין") ושל ויקרָם סֶת, הסופר ההודי-בריטי שכתב רומן על צעירי סן-פרנציסקו ("שער הזהב"). מלבד העלילה המרתקת של ייבגני אונייגין, תבנית היצירה הזאת מעוררת פליאה: כל שיר בנוי מארבע-עשרה שורות ("הסונטה הפושקינית"), עם משקל מוקפד (יאמבוס) וחרוז, וכן מארג חרוזים קבוע. ולמרות כל המגבלות הפרוסודיות האלה שפושקין, ובעקבותיו סת, הגבילו את עצמם – הקריאה היא קלילה, ממש מתבקש ללמוד את החרוזים בעל-פה.
לא האמנתי שסופרת ישראלית, האמונה על שירה ללא שום מגבלות – תוכל לעמוד בתבנית הנוקשה הזו ולהוציא מתחת ידה יצירה שיכולה להידבק ללב. ובכן, הספר מגשים את כל הציפיות מספר טוב, ואף מעבר לכך – הן מבחינת התוכן, והן מבחינת הצורה. אני מודה שאני חסיד גדול של שירה המגבילה עצמה בתבניות פרוסודיות – מעומק שירתו של אלתרמן לא נגרע מאומה משום שכתב שירה חרוזה ושקולה ובעלת לשון פיגורטיבית מדהימה. לכן תוך כדי קריאה בספר של מאיה ערד פזלתי אל הצורה: באמת מפליא – הספר מורכב מ-8 קנטואים, כל קנטו (שירה) מכיל בין 37 ל-51 "סונטות פושקיניות", כלומר, שירים הבנויים מ-14 שורות. המשקל הקבוע הוא יאמבים, והחרוז – אב, אב, גג, דד, ממש כמו אצל פושקין. גם השילוב של סיומת נשית וסיומת גברית דומה לזאת של פושקין. הרי דוגמה מקנטו ראשון, שיר א':

טעות – לעולמים חוזרת,
אך מי אותו המנוול
שהתרשל, ובַחוברת
שכח לשים סיווג "מוגבל"?
מצא סידור יעיל ונוח:
יואילו אחרים לטרוח...
מדוע כך להתאמץ?!
הרי טרדה שאין לה קץ...

אני מזמין את הקוראים לבדוק משקל, חרוז ותבנית – הכול מושלם.

אבל לפני הכול יש טעם לספר בקצרה את עלילת הרומן המחורז: אורית, חיילת ביחידת קצין חינוך ראשי, קולטת חייל מבוגר יחסית (בן 27) בשם ג'ייסון (ג'יי) עולה חדש ממונטריאול, נכד לסבא שעלה לארץ בתרפ"ד, וירד לקנדה. ג'יי ביקר בגיל 15 בקיבוץ, והתאהב בארץ וברוח הציונית, ולאחר שסיים תארים במדעי המדינה ובמזרחנות, ואף החל עבודת דוקטורט – החליט לעלות ארצה, והוא ממש מאושר מכך שכאן לא צריך להסביר מדוע חוגגים חנוכה, ולא את חג המולד, וכי כאן כולם יהודים ומדברים עברית.
אורית חונכת אותו, ומלמדת אותו בשלב הראשון להצטיין כמו כל חיילי היחידה – בבטלה וב"הברזות". בכישרון מופלא מתארת המחברת את ה"כאילו עבודה" ו"דביקות במשימה", את הסלידה מהאוכל הצבאי, את הדמויות הקטנות, ולעיתים מעט מגוחכות, את החיזורים ואת האינטריגות הקטנות שבין החיילים. לאורית, הממונה על מדור החינוך לערכים, יש מהלכים בשלישות, והיא מתעניינת בתיק האישי של ג'יי. היא מתאהבת בו נואשות, אבל הוא מפגין כלפיה יחס צונן, ולעיתים אפילו עוין.
לדוגמה: השניים נוסעים לירושלים כדי להיוועץ בפרופ' יהודה חיים עץ (אגב, קורותיו מתוארות בהומור נפלא) לגבי חיבורה של חוברת הסברה בנושא הזהות היהודית. הפרופסור, שמקבל אותם בסבר פנים יפות, עושה כל מאמץ לסתור את תבניות החשיבה המקובלות בנושא. לאורית נמאס לשמוע את הסתירות והקנטורים של הפרופסור, ומאיצה בג'יי לצאת מדירתו. היא רוצה להיות עימו ביחידות ולטייל עימו בירושלים, אבל צעדה זה מרתיח את ג'יי, שהיה דווקא מעוניין לשמוע דברי חוכמה של אותו פרופסור. כבר בשלב הזה הקורא יכול להבין שאין לאורית סיכוי גדול אצל ג'יי, ולו רק משום ששיקר לה כאילו נאלץ לנסוע לירושלים לבדו כדי לבקר בן-דוד, והאמת היא שהוא נפגש בסתר עם נערה שפגש על שפת הים.
ג'יי מתרצה לאורית רק כאשר היא מבטיחה לקחת אותו לדיון פוליטי של צעירים באחת הדירות המושכרות בתל-אביב (אגב, תיאור חדר המדרגות והדירה המוזנחת, שבה מתכנסים הצעירים – הוא ממש פנינה – עמ' 81-80). בדיון באות לידי ביטוי דעות שמאלניות קיצוניות, שנושא דגלן הוא נמרוד, אחד החיילים ביחידה של אורית וג'יי, שלדעתו צריך לא רק לחזור לקווי שישים ושבע, אלא אף לבטל את חוק השבות, כך שלעולים חדשים כמו ג'יי מקנדה ושל אלדו לוי מאיטליה – אין מקום בארץ (על כך הוא סופג מכות מאלדו לוי, נכד של רב, ובן של פרופסור מרקסיסט...)
חלומה של אורית להתייחד עם אהוב ליבה מתגשם בטיול בצפון, אליו יוצאת כל היחידה בהדרכתו של קצין חינוך לשעבר בשם בן-שמן. הטיול מתקיים בצפון הארץ (האתרים, הפלורה והפאונה שבדרך, מתוארים בצורה שובת לב, ראו עמ' 101 ואילך; אגב, גם תיאור הווי השוק שבתחילת הספר, מרנין את הלב – עמ' 36).
בטיול יש אפילו רגע של חסד, כאשר ג'יי מכתיר את ראשה של אורית בזר חרציות (הפרח היחיד שאורית מרשה לו לקטוף). בשל אילוצים של זמן בן-שמן מחליט לנסוע לבית-ג'אן, ולא לקיבוץ, שג'יי כל כך השתוקק לראות. אורית, ילידת קיבוץ, מאלצת אותו "להבריז" מהטיול וללכת עימה לקיבוץ בו נולדה (מאיה ערד עצמה בילתה את ילדותה דווקא בקיבוץ נחל עוז שבדרום). ג'יי מתפעל מידיעותיה של אורית באשר לאתרים, לצמחים ולבעלי החיים. הוא מתפעל מכך שהיא יודעת את המילים של כל השירים המושרים בטיול ובקיבוץ, ועל כך שהיא יודעת את כל הצעדים של ריקודי העם. היא מובילה אותו בשבילי הקיבוץ, שם היא מתקבלת בחמימות, מראה לו, בין השאר, את בית הילדים שבו גדלה. כשהם באים לחדר האוכל, מתייחסים אל ג'יי כאל חבר של אורית, וכולם שם בטוחים שאו טו טו חתונה (ההווי הקיבוצי, החמימות של החברים המחוספסים, הרכילות המתבקשת – כל אלו מתוארים ביד אמן – עמ' 128-126). ג'יי חש שהכינו לו מלכודת, והוא מלא כעס על אורית. בלילה הם נמצאים בחדר חשוך, והמחברת מרשה לקוראים לדמיין מה קרה שם: בעמ' 140-139 משאירה המחברת שני טורי סונטות ריקים – כביכול, לה לא קשה לתאר את ההתעלסות – זו אשמת הצנזור הצבאי שמחק את הכתוב (ראו גם עמ' 18).
למחרת מבהיר ג'יי שאין לו כל כוונה להמשיך ביחסים עימה. אורית חוזרת מהטיול הרוסה לחלוטין, היא מענישה את אימה (אביה נפטר), אינה אוכלת, מסתגרת בחדרה, מזניחה את מראיה. מתברר לה שלמעשה, ג'יי מעולם לא רצה בה, והיא רק השלתה את עצמה. היא מבצעת טקס וודו בדמות שכיירה, ובאותיות שמו של ג'יי. רק מי שחווה בעצמו אכזבה מרה ודיכאון יכול לתאר בצבעים אמיתיים כאלה את המשבר הקשה שעבר על הגיבורה (עמ' 150-145, 156).
כעבור 7-6 שנים הם נפגשים באקראי: ג'יי בן ה 34 כבר איננו דומה לאפולו, על עיניו, שהיו פעם יפות, יש משקפיים עבים, מסתמנת כרס קטנה, ובשערו הנהדר של פעם נבעים מפרצים המנבאים קרחת. הוא נשאר רווק, ולמעשה שום יעד שהעמיד לעצמו בארץ הוא לא הגשים. המפגש עימה מעורר בו רחשי לב שהיו רדומים – עתה הוא מייחל להיות עימה, ואפילו לנסוע בעקבותיה לוואנקובר, אלא שהיא כנראה כבר נשואה, ואולי אף אֵם לילדים. ג'יי, היפיוף הבלתי מושג של פעם, הציוני הנלהב, הגיע למסקנה שהוא כישלון, והוא אף שוקל ירידה מהארץ.
צריך לציין שהמחברת מתערבת לא אחת בתוך היצירה, והקורא מתרשם שהיא בערך בגילה של הגיבורה, והיתה עדה לאירועים המסופרים בספר. הגיחות האלו של המחברת מוסיפות פכים קטנים של הומור טוב. כיוון שהגיבור עולה חדש מקנדה, חלק מדבריו מובאים באנגלית, תוך שמירה הדוקה על החרוז והמשקל עם השורות העבריות (ראו דוגמאות בעמ' 70, 92-91), והווירטואוזיות הזאת נובעת בין השאר מהעובדה שמאיה ערד היא בעלת תואר דוקטור לבלשנות מאוניברסיטת לונדון, ומתגוררת בקביעות בסטנפורד שבארה"ב (חבל!)
הניסיון של מאיה ערד לחדש סוגה קלאסית נשכחת, המצריכה חוכמה ואמנות וירטואוזית – צלח בידה לחלוטין, וכל המשרבטים שירים "חופשיים" יכולים רק לקנא. אני אהבתי מאוד את הספר שהוא בעיניי פשוט נפלא.