מלחמת "צוק איתן" עדיין בעיצומה. קרבות כבדים מתנהלים ברצועת עזה, חיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רקטות ממשיכות ליפול על חלקים רחבים במדינת ישראל. ומה שמעסיק את ערוץ 2 הוא לקיים סקר דעת קהל, האם למנות ועדת חקירה ממלכתית על מחדל המנהרות.
מן הראוי שתומכי חקירה כזו ימתינו בסבלנות עד אחרי המלחמה. אני מתנגד עקרונית לריטואל של ועדות חקירה משפטיות בנושאים שאינם משפטיים, אלא מדיניים וביטחוניים.
ועדת חקירה משפטית אינה תחקיר, אלא טריבונל. תפקיד התחקיר הוא לגלות ליקויים, תקלות וחולשות כדי לתקנם, ולמצוא הצלחות וחוזקות כדי ללמוד מהן. על מנת שתחקיר יצליח, עליו להיות נקי ממשפטיזם. תחקיר לא נועד לשפוט, אלא ללמוד ולתקן. בהליך שיפוטי, מצטייד כל נוגע בדבר בעו"ד שיוציא אותו זכאי. בתחקיר, מצופה מכל נוגע בדבר לתרום לו את כל הידוע לו, כדי להגיע לתוצאות האפקטיביות ביותר. בהליך שיפוטי, כל אחד דואג לעצמו. בתחקיר, כל אחד נותן מעצמו. בסופו של דבר, הציפיה הציבורית מוועדות חקירה משפטיות היא למצוא אשמים ולערוף ראשים, ולא – הן מוגדרות "ועדות טיוח".
תחקיר אינו מחפש ראשים. התחקיר הוא כלי בידי המפקדים, לקבלת החלטות, גם פרסונליות. הראיה של המפקד רחבה הרבה יותר משל עורך התחקיר. עורך התחקיר מכיר את האירוע שחקר. המפקד אחראי ליום שלמחרת. המפקד יכול להדיח מפקד שכשל, בהנחה שהכשל מעיד על ליקוי מהותי באופן חשיבתו או תפקודו. אותו מפקד יכול להשאיר בתפקידו ואף לקדם מפקד אחר שכשל, כיוון שמתוך היכרותו עמו, הוא מכיר את יתרונותיו, את יכולתו ללמוד מן הטעות ולהשתפר ולמלא בהצלחה את תפקידו. טעויות בשיקול דעת ושגיאות מבצעיות אינן מסומנות בתג מחיר משפטי, כמו עבירות משמעת, מוסר ופלילים. מי שאינו עושה אינו שוגה, ואם כל מי ששגה יודח, לא יישאר מי שיעשה.
החקירוקטיה נובעת מהאקטיביזם השיפוטי, שנזקו לדמוקרטיה רב. יש להפריד בין המשפט לבין המעשה המדיני / כלכלי / צבאי. הקשר בין המשפט למעשה, צריך להיות בעמידה על כך שהעשייה תהיה על פי חוק. מדיניות שאינה מנוגדת לחוק, עומדת לביקורת הציבור, לביקורת המערכת הפוליטית, לביקורת התקשורת, ולא לביקורת משפטית. אנחנו טישטשנו את הקו המפריד הזה.
ועדת חקירה, בראשות שופט, אינה מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות והרי כל החלטה שהיא תקבל, שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו בחינה משפטית אלא פוליטית. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה לדיון ציבורי כזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.
סוגיית המנהרות מחייבת תחקיר יסודי – מה ידע המודיעין, מה הסיקה מכך הצמרת הביטחונית, כיצד נערך לכך צה"ל, האם העביר את מלוא המידע לדרג המדיני והאם הדרג המדיני הפנים את המידע?
הסוגיה המדינית, שאחראי לה הדרג המדיני, היא האם היה על הממשלה ליזום מלחמת מנע נגד המנהרות, שכמובן היה מביא למתקפת רקטות כפי שאנו חווים ב"צוק איתן", ללא תמיכה בינלאומית וללא קונצנזוס לאומי? עם יד הלב – האם הקוראים למנות ועדת חקירה על מחדל המנהרות, היו קוראים למנות ועדת חקירה על מחיר "מלחמת הברירה המיותרת", במקרה כזה?

2. צרור הערות 2.8.14

* כל חלל הוא עולם ומלא, וגדול גדול הכאב על חללי צה"ל במערכה. ולמרות הצער והכאב, ראוי לזכור שקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית בתוך מרחב ערבי אסלאמי שונא ומאיים, שלא השלים ואינו עומד להשלים עם זכות קיומה, כרוך גם במחיר דמים, והרי לעולם לא נוותר על זכותנו למדינה יהודית במולדתנו.
במלחמת יום הכיפורים (כולל מלחמת ההתשה שבעקבותיה, עד 31.5.74) איבדנו 2,687 חיילים. אולם המלחמה, שמתנאי פתיחה איומים ובלתי אפשריים, הסתיימה בניצחון גדול, כשצה"ל עצר בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, גרמה לערבים להתייאש מן האשלייה של הבסת ישראל במלחמות כוללות, וכבר 41 שנים אין עוד מלחמות כוללות כאלו.
בגלי הטרור שבעקבות הסכם אוסלו, נטבחו כ-1,500 ישראלים, רובם אזרחים, במעשי טרור נוראים. מבצע "חומת מגן" עלה לנו בחייהם של 29 חיילים, אך הוא החל תהליך שבו ישראל גברה על מתקפות טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותו.
מחיר הדמים הכבד של מלחמת "צוק איתן", הציל חייהם של אלפי אזרחים, שעלולים היו להיות קורבן למעשי טבח המוני באמצעות אסטרטגיית המנהרות – האסטרטגיה המרכזית של חמאס. הם עשו זאת בלחימה בשטח בנוי, שטח עויין בשליטת מחבלים, שעל פי כל תורת לחימה מקובלת, לחימה בתוכו אמורה היתה להסב לצבא התוקף עשרות הרוגים ביום.
תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. להגנה הזו יש מחיר דמים כבד. זהו מחיר קיומנו. הכאב הוא גדול, אך הוא לא יכרסם באמונתנו בצדקת הדרך ולא יקעקע אותה (הגם שיש בתוכנו מי שערעור זה הוא מפעל חייהם).

* כל אסטרטגיה צריכה להיות מותאמת לשינויים בסביבה ובנסיבות. באירוע אינטנסיבי כמו מלחמה, בחינת האסטרטגיה צריכה להיות בקצב של בחינת טקטיקה, כלומר ברמה היומיומית.
האסטרטגיה בה נקט נתניהו בראשית מבצע "צוק איתן" היתה חכמה מאוד והביאה להישגים משמעותיים. הוא נקט באסטרטגיית "מלחמת אין ברירה", ובשיקול דעת וקור רוח, באמצעות מדיניות המתנה, הבלגה והכלה של ההסלמה בירי הטילים החל בחטיפת שלושת הנערים, הביא לתמיכת העולם החופשי במבצע "צוק איתן" ולקונצנזוס לאומי רחב. הוא המשיך בהצלחה רבה באסטרטגיה זו בתמרון המשותף עם א-סיסי – קבלת המתווה המצרי להפסקת אש והפסקתה בפועל באורח חד צדדי, מתוך הבנה שקרוב לוודאי שחמאס ידחו את ההצעה. התמרון הזה העצים את האשראי המדיני והפנימי למערכה.
אולם מרגע שנתנה ההוראה לתקיפה הקרקעית, האסטרטגיה הזו מִצְתָה את עצמה. ברגע שכוחות צה"ל נלחמים, יש לתת להם לבצע את משימתם במלוא העוצמה, תוך ניצול היתרונות של אופנסיבה, המערערת את שיווי משקלו של האוייב. למרבה הצער, נתניהו המשיך לדבוק בשיטה שהיתה נכונה עד לרגע הכניסה הקרקעית, בהפסקות האש החד צדדיות השכם והערב, שגורמות לדשדוש של כוחות צה"ל, חוסמות את השור הצה"לי בדישו, מאפשרות לאוייב לנשום, להתארגן ולפגוע, מסכנות את חיי חיילי צה"ל ופוגעות בהשגת המטרות.
איני משלה את עצמי שניתן להשיג במלחמה הזאת את מלוא רצונותינו, להרוג את כל מחבלי חמאס, להשמיד את כל הרקטות עד האחרונה. ברור לי שכאשר תהיה הפסקת אש, כולנו נהיה מאוכזבים מכך שלא השיגה את כל המטרות, והיא תעורר ביקורת וכעסים. אך בסופו של דבר תהיה הפסקת אש. דווקא לכן, יש להפסיק עם ההפוגות והפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות, להפסיק לשדר חוסר נחישות ורדיפה אחרי הפוגות, ועד הפסקת האש, לפעול בכל הכוח, ללא הפסקה, ללא הפוגה, ללא רחם, כדי להכות בחמאס מכה קשה ככל הניתן, ולהשיג הישגים מירביים.
על ישראל להבהיר לעולם שהיא הסכימה להפסקת האש על פי המתווה המצרי, ועד הרגע שחמאס יקבל את המתווה, המתקפה הישראלית תמשך בכל העוצמה.
הישגי המלחמה גדולים, ולא כדאי להתרשם יותר מדי מהמלחמה הפסיכולוגית של חמאס, אך עדיין אינם מספקים. וכפי שכתבתי מיומו הראשון של המבצע, יש להגיע אל ראשי חמאס במחילותיהם, ולשלוח אותם לפגוש את השייך יאסין, רנטיסי, ג'עברי ושות'.

* ההישג הגדול ביותר של המלחמה, הוא השמדת המנהרות. סיכול תוכניות המגה מגה פיגוע רבתי ושבירת לב האסטרטגיה של חמאס, משול בעיניי להפצצת הכורים בעיראק ובסוריה. אין זה אומר שאין מקום לביקורת, כמו על הפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות הפוגעות במבצע והאויב מנצל אותן לרעה, אך אין להתבלבל – הניצחון הוא ישראלי.
העליונות של צה"ל על כל גורם אחר במזה"ת ביבשה, בים, באוויר, מתחת למים ו"מעל האוויר", היא חד משמעית. אולם נקודת התורפה שלנו היא נחיתות בלוחמה תת קרקעית. איני מתכוון רק למנהרות התופת, אלא לכל עזה תחתית, ממנה מנוהלת הלחימה. סביר להניח שכך נוהג גם חיזבאללה וכך ינהג דאעש אם חלילה יתפוס את הגבול עמנו בגולן ו/או על הירדן. לכן, על צה"ל להתאים את עצמו למציאות החדשה, לבנות תורת לחימה תת קרקעית, להכשיר יחידות ללוחמה תת קרקעית, להמציא טכנולוגיה ללוחמה הזאת. זה אחד הלקחים החשובים של המלחמה.
בלוחמה תת קרקעית יש יתרון מובנה ל"מארחים" המכירים כל נקיק וכל זיג. על מנת שלא להפוך את המטרופולינים התת קרקעיים מלכודת מוות לחיילי צה"ל, יש לעצב תו"ל תת קרקעית, שתתבסס על צינורות נפט והבערת הביצורים התת קרקעיים על כל יושביהם. מעין גרסה טכנולוגית משוכללת של להביורים.
אמנם אמנת האו"ם מ-1980 שוללת את השימוש בלהביורים, אולם על ישראל לגייס את העולם החופשי, כהצעתו של פרופ' יחזקאל דרור כבר לפני שני עשורים, לעיצוב חוקי מלחמה למאבק ברשע המוחלט, כלומר בטרור, השונים מחוקי המלחמה בין מדינות. הרי לטרור אין כל חוקי מלחמה, וכל עכבות שהם.

* הכול מזכירים את העובדה שחמאס הפר שש הפסקות אש. זה נכון, אבל למה להתחיל כאן? אני מציע לבחון כמה הסכמים הפלשתינאים הפרו מאז הסכם אוסלו. או אולי עדיף להקל על הספירה. הבה נבחן כמה הסכמים הם קיימו? – 0.

* הממשל האמריקאי נעלב מדחיית הצעות קרי ומהביקורת החריפה שנמתחה על קרי, אולם בסופו של דבר, בהפרות הסכמי הפסקת האש, חמאס שיכנע את הממשל שישראל צודקת. דבריו של אובמה בליל שבת היו אופרה אחרת.

* אותם ישראלים המדקלמים את סיסמאות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, המציגה את ישראל כאשמה ב"פשעי מלחמה" וב"רצח" של המגן האנושי מאחוריהם מסתתרים המחבלים הפוגעים באזרחי ישראל, הם התגלמות המושג "אידיוטים שימושיים".
אולם יש גם צד שני של האידיוטיזם השימושי. אותם ישראלים שמרוב אכזבה על כך שישראל לא הטילה עדין פצצת אטום על עזה, מקשקשים ברשת על כך שחמאס הביס אותנו, שחמאס עשה לנו בית ספר וכו', אף הם אידיוטים שימושיים בשירות מכונת הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס.

* כלי התקשורת של חמאס מבליטים מאמר שכתב ה"היסטוריון" אילן פפה, כמכתב גלוי לעזתים הנמצאים תחת מתקפת ג'נוסייד של ישראל. המנוול הזה הוא "היסטוריון" אוטו-אנטישמי, שעלילות דם על ישראל הן אומנותו. הוא היה המנחה של תדי כץ, שבדה עלילת דם במסגרת עבודת תזה בהיסטוריה, אודות טבח, כביכול, שערכו לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" בטנטורה במלחמת העצמאות. בית המשפט, שרק במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד מתערב בסוגיות אקדמיות, קבע שהעבודה הזאת היא פיברוק, ושהיא מבוססת על תמלול שקרי ובדוי של הקלטות שאין קשר בינן לבין הכתוב בעבודה. כתוצאה מכך אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה, ופפה השקרן האשים אותה בסתימת פיות.
לפני שנים רבות התעמתי אתו ברב שיח – לא היתה לו כל יכולת להתמודד עם טיעוניי, חוץ מדקלום סיסמאות שווא הממחזרות את שקר הנכבה.
ועכשיו הוא מעליל על ישראל עלילת דם אודות ג'נוסייד שהיא מבצעת, כביכול, ברצועת עזה.
בפפה התגשמה הנבואה "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – אכן, המהרס והמחריב הזה יצא מישראל. ובאמת, מאז שהוא עזב, בשעה טובה, האוויר כאן נקי יותר. אך הוא ממשיך במלחמתו ובעלילות הדם שלו גם באירופה (שיש לה היסטוריה ארוכה ועקובה מדם, של עלילות דם אנטישמיות מן הסוג שלו).

* האו"ם שותף לפשעי מלחמה. הפיכת בתי ספר ומרפאות של אונר"א למחסני טילים, לאתרי שיגור ולמנהרות תופת, היא פשע מלחמה נגד אזרחי ישראל ונגד האזרחים הפלשתינאים. אונר"א הוא זרוע של חמאס.

* אלה המסבירים לנו שהפתרון לבעיית עזה הוא אבו מאזן, לוקים בזיכרון קצר. הם שוכחים שההתנתקות נעשתה כשאבו מאזן שלט בעזה, ובמקום להפוך אותה לגן פורח, הוא החל במפעל הפיכתה מכונת טרור נגד אזרחי ישראל, וחמאס השלימו את המלאכה. אם אבו מאזן, אז רק בדומה ליו"ש – שלטון אזרחי, כאשר השליטה הצבאית היא ישראלית, וישראל יושבת במקומות החיוניים לביטחון.
אפשרות נוספת, טובה יותר, היא שילוב של מצרים בפתרון, והשתלבות של אבו מאזן מוחלש ומפורז בחסות מצרית.

* ביד הלשון: במלחמת "צוק איתן" אנו נוכחים בגילויים יפים של ערבות הדדית בקרב הציבור הישראלי.
ערבות הדדית היא אחד הערכים המרכזיים ביהדות, ובעיניי היא הגורם מספר אחד לקיומו של העם היהודי חרף כל התלאות שעבר, להבדיל משאר עמי קדם. "כל ישראל ערבין זה בזה," או בגרסה אחרת "ערבין זה לזה," פירושה אכפתיות של כל יהודי לכל יהודי אחר, של כל פרט יהודי לכלל היהודי ושל הכלל היהודי – הקהילתי והלאומי, לכל פרט בעם ישראל, שלומו ורווחתו.
"ערב" הוא מי שמתחייב לשלם את חובו של חברו. המושג ההלכתי המקורי מתייחס לערבות ההדדית במובן הדתי – הכלל עלול להיענש על חטאיו של היחיד, לכן חובה לדאוג לשמירת המצוות בידי הזולת. אולם המשמעות המהותית והאקטואלית של המושג היא החברתית והביטחונית.
ונקווה שגם בימי שגרה, נשכיל לטפח את ערך הערבות ההדדית, ולא נלך שבי אחרי עגל הזהב של טיפוח האגואיזם, המרוץ המטורף אחרי הכסף והניכור של "כל אחד לעצמו."