במוזיאון פתח תקווה
עם המוט שעליו הרכבתי את רות לומפ
היי אהוד בוקר טוב ושקט,
רוצה לשתף אותך.
במוזיאון מתקיימת תערוכה משותפת שמורכבת מתמונות אוסף המוזיאון ומחומרים מהארכיון.
הנושא הוא קיץ וים. בתערוכה "משתתפים" מוצגים שני כסאות נוח שבזמנו הפקדת בארכיון שלנו שהיו של יהודה ראב.
הרגע היתה אזעקה בפתח תקוה... החדר שלי הוא פנימי ומשמש כחדר ביטחון...
בתקווה לימים יותר שקטים,
נוני
לנוני היקרה שלום,
אודה לך אם תצרפי את הסיפור הקצר הזה לשני כסאות הנוח שנתתי לכם:
אהוד בן עזר
שני כסאות הנוח
את שני כסאות הנוח בסגנון ישן העברתי בשעתו למוזיאון פתח תקווה באמצעות הארכיון לתולדות פתח תקווה. את שניהם צבעתי בשעתו במו ידיי בפוליאור ירוק והתקנתי להם בד פלסטי אדום. זה היה הגלגול האחרון שלהם. כאשר עברתי לדירת הרווקים הקטנה שלי ברחוב פרופ' שור בתל-אביב, לאחר גירושיי מענת פיינברג, נתנה לי אותם אימי דורה, מביתה בפתח תקווה.
האחד מהם הוא הכיסא הפשוט, ששימש את משפחתנו במשך שנים רבות ואבי נהג לשבת עליו במרפסת בדירתם שברחוב שבדיה. הכיסא השני הוא המעניין והוותיק יותר, והיה שייך לסבי יהודה ראב בן עזר, ממייסדי המושבה. למראשותיו של הכיסא צמוד לוח עץ או מעין מקל רחב, וברווח שנוצר בינו לבין החלק העליון של הכיסא היה סבי נוהג לנעוץ כר למראשותיו בעת שהסב בו בחצר או במרפסת בביתו ברחוב ביל"ו.
ואולם תולדות לוח עץ מעניינות עוד יותר. בימי מלחמת העולם השנייה התקין לי סבי "אווירון", שגופו היה הלוח הזה, שהיה ארוך יותר, ואליו חיבר "כנפיים". הייתי רוכב על ה"אווירון" הזה, בין רגליי, ומדמה שאני טייס שמפציץ גרמנים.
במורד רחוב פיק"א שלנו גרה עם הוריה ילדה בת-גילי, רות לומפ, לימים הסופרת רות אלמוג. לפעמים היינו משחקים יחד ואני זוכר שפעם אפילו "הרכבתי" אותה על ה"אווירון" שלי, וזכר לכך נמצא באחד מסיפוריה.
סבי ניסר במו ידיו את לוח העץ של ה"אווירון", ודפק אותו במסמרים למראשותי כיסא-הנוח שלו. אפשר לראות את המסמרים דפוקים בכיסא עד היום. מסמריו של יהודה ראב, שהיה כבר באמצע שנות השמונים שלו כאשר דפק אותם.
אהוד בן עזר