ישראל לא החליטה על המלחמה הזאת. ישראל הותקפה. ישראל עשתה הכול כדי למנוע את פרוץ המלחמה, להציע שקט תמורת שקט, אולם הצעתה נענתה בהסלמה רבתי, ולא נותרה לה כל ברירה, אלא לממש את זכותה להגנה העצמית.
מרגע שישראל יצאה למבצע "צוק איתן", עמדו בפני הממשלה חלופות רבות לפעולה, אך ניתן לחלק אותן לשתי אסטרטגיות – מינימליסטית ומקסימליסטית. האסטרטגיה המקסימליסטית גרסה הכרעה, מיטוט חמאס, אפילו כיבוש רצועת עזה. האסטרטגיה המינימליסטית גרסה הרתעה ויציאה להסדרה.
ממשלת ישראל בחרה באסטרטגיה המינימליסטית. ראש הממשלה ושר הביטחון בחרו בדרך הזאת בניגוד לעמדת מפלגתם והקואליציה שלהם – וספגו ביקורת חריפה. האופוזיציה תמכה באסטרטגיה הזאת. היו לישראל הישגים משמעותיים במבצע, אולם אחרי חודש וחצי ברור שהמטרה הראשית לא הושגה.
לנוכח אי ההצלחה, שוב עומדות בפני ישראל שתי אסטרטגיות. אין בפניה האופציה לא להילחם, שהרי 11 הפסקות אש הופרו בידי האוייב. ושוב, האסטרטגיה המינימליסטית גורסת הרתעה באמצעות מכה קשה, כדי להביא להסדרה, והאסטרטגיה המקסימליסטית גורסת הכרעה בכל העוצמה. ושוב הבחירה של הממשלה היא אסטרטגיה מינימליסטית משודרגת – תגובות קשות יותר, אבל בסך הכול, עוד מאותו דבר. יש לקוות שההחלטה הזאת אינה דבקות אוטומטית בדרך שנקבעה מראש, אלא היא נובעת מהערכת מצב מושכלת, על פיה קרוב חמאס לנקודת השבירה.
אולם דרך הפעולה הזאת שוב מעוררת ביקורת חריפה על רוה"מ ושר הביטחון מצד מפלגתם ושרי ממשלתם. הפעם זו ביקורת מבוססת על ניסיון. ביקורת על דרך שלא הביאה להישג הרצוי. כאשר מתנגדי הדרך המינימליסטית תוקפים אותה עכשיו ותובעים הכרעה, הם שומרים על קונסיסטנטיות, ויש הגיון בעמדתם. אולם מאחר שהאופוזיציה, בראשות ח"כ הרצוג, תמכה בכל לבה בדרך הזו, וגם היום אין היא מציעה הכרעה – איזו הצדקה יש לביקורתה על הממשלה? אילו אמר הרצוג שהדרך שבה תמכה מפלגתו הייתה שגויה, הוא לוקח על כך אחריות וקורא לממשלה לבחור באלטרנטיבה, ניתן היה לכבד זאת. אך הוא לא נהג כך.
באחד הימים הקשים ביותר במערכה, לאחר רצח הילד דניאל טרגרמן, כאשר יש תחושה של התערערות המוראל הציבורי, קם הרצוג וקרא לקיים בחירות חדשות בשל כישלון הממשלה במלחמה.
ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלה בפוטנציה, ונדרשת ממנו אחריות לאומית, כיאה למנהיג לאומי. והנה, ברגע שבו נדרשת ממנו יותר מכל אחריות ומנהיגות, בימים קשים של מלחמה מתמשכת וקשה, כאשר יש צורך לחזק את רוח העם, את החוסן החברתי, את יכולת העמידה – יצר הרע שלו חזק יותר מתחושת האחריות.
זו אינה התנהגות של מנהיג, אלא של עסקן.

[אהוד: מעניין מתי יפר הרצוג את זכות השתיקה שבה נקט בנוגע לחקירת העמותות של אהוד ברק, שבהן עסק. אם הוא יתמנה לתפקיד ממלכתי מרכזי – יחל מחול שדים סביבו בקשר להן].

2. רשמים מכנס החינוך בחולון
בעוד שבוע תפתח שנת הלימודים תשע"ה, ועל ההיערכות לפתיחת השנה מעיבה השאלה הגדולה – לאור המצב הביטחוני והתמשכות המלחמה, האם היא תפתח כסדרה? האם היא תפתח כסדרה בכל אזורי הארץ?
בצל שאלה זו, בעיצומה של מלחמה, תוך שרקטות ופצמ"רים ממשיכים ליפול בישראל וחיל האוויר ממשיך להפציץ יעדי טרור ברצועת עזה, התכנס בחולון הכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך. עצם קיומו של כנס כזה, בזמן מלחמה ועל אף המלחמה, הוא מסר חשוב וחיובי.
את הכנס פתחה הזמרת הנפלאה אפרת רותם, ששרה שיר של ... אום כולתום. שירה בערבית בעיצומה של מלחמה, אינה מובן מאליו. התשואות הרמות שהזמרת קיבלה מקהל המאות, שיצא מגדרו, אף הן אינן מובנות מאליהן. פתיחת הכנס בערבית, סימנה את אחד המסרים המרכזיים שבו – הסובלנות, הפתיחות, הנכונות לקבל את האחר.
המסר הזה עמד במרכז הכנס, תוך אמירה חד משמעית שיש לנהל מלחמת חורמה בגזענות, בשנאה ובאלימות. כל הדוברים הדגישו את המסרים הללו, מנשיא המדינה, דרך שר החינוך ועד הרב הראשי שהשתתף ברב שיח בין דתי.
נזכרתי, שיום קודם לכן קראתי בפייסבוק אמירה מקוממת, המשווה את מערכת החינוך ה"לאומנית" שלנו למערכת החינוך הפלשתינאית (לכותבת אפילו הייתה "הוכחה" לגזענות של המערכת: כל הילדים באיזו פרסומת של המשרד היו בלונדינים. ואו!)
נכון, יש בתוכנו סממנים חמורים של גזענות, אולם מערכת החינוך רתומה כולה למלחמה בנגע ולהדברתו. ואילו אצל הפלשתינאים, המבוע של הגזענות האנטישמית הרצחנית, היא מערכת החינוך עצמה.
שמעון פרס פתח את הכנס. הקהל קיבל אותו בהערצה, על סף סגידה ופולחן אישיות. קשה להישאר אדיש לחיוניות ולרעננות של האיש בן ה-91. יש לו הכישרון לגעת באנשים, לומר את הדברים הנכונים לעת מלחמה ומשבר – דברי חיזוק ועידוד, דברי הערכה עצומה לדור הצעיר וללוחמי צה"ל, תוך שהוא מקפיד לשבח את הרמטכ"ל מבלי להזכיר ברמז את הדרג המדיני. הוא ריגש בסיפור על הימים הקשים בתש"ח ונסך אופטימיות דרך סיפורו. הוא ריגש גם בספרו על המפגש עם משפחתו של הילד דניאל, בביקור תנחומים בנחל עוז.
אולם בתוך הקהל המתמוגג, חשתי במידה רבה כילד מ"בגדי המלך החדשים". מה לעשות, והשטיקים של "הארץ לא פינקה אותנו, אבל אנחנו פינקנו אותה," לא עושים לי את זה... בטח לא סיסמאות נבובות ונדושות, כמו "אי אפשר לבנות את המחר בלי להשתחרר מהאתמול." אפשר אולי להבין את רצונו להשכיח איזה מחר הוא הבטיח לנו אתמול ומה תוצאות המחר הזה היום. איך הוא לעג ל"אנשי האתמול" שהזהירו מפני קטיושות שתיפולנה באשקלון.
הרבה יותר התרשמתי והתרגשתי מהמנהיגות המקומית – ראשי רשויות שמובילים מהלכים משמעותיים בתחומי החינוך. אילן שוחט, ראש העיר הצעיר והנמרץ של צפת, קרא בדבריו מכתב שכתבה בת דודתו אילנה, שהוא קרוי על שמה, שארבעה חודשים לפני הולדתו נרצחה בטבח הילדים במעלות. שעות אחדות לפני הרצח, בשבי המחבלים, כתבה אילנה מכתב פרידה מרגש להוריה, בו הודתה להם על האמונה שהעניקו לה. היא הזכירה שהוריה רצו שלא תצא לטיול, בשל המצב הביטחוני, אך הביעה ביטחון בצדקת היציאה לטיול – "אסור לנו לתת להם לשבש לנו את החיים." כך כתבה נערה בת 17, חטופה בידי מחבלים חמושים, בשעותיה האחרונות. אילן שוחט נושא את המכתב בכיסו כל העת, שואב ממנו השראה. עמדתו בשאלת פתיחת שנת הלימודים ברורה, לאור מסר זה.
ראש מועצת מג'דל שאמס דולן אבו סלאח, סיפר על שיתוף הפעולה בתחום החינוך בין הכפרים הדרוזים בגולן למועצות היהודיות בגולן, על מיזמים חינוכיים משותפים ועל כך שהגולן הוא מופת של דו קיום בין יהודים ודרוזים. על רקע זה, הוא סיפר על ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך במג'דל בשנים האחרונות.
לצד החינוך לדמוקרטיה וסובלנות, הנושא המרכזי הנוסף היה החינוך הטכנולוגי והטכנולוגיה בשירות החינוך. גולת הכותרת הייתה שיחה של ראש העיר ירושלים ניר ברקת עם סטיב ווזניאק, שותפו של סטיב ג'ובס להקמת אפל.
חסר לי מאוד בכנס נושא החינוך היהודי והציוני, שכמעט ולא היה נוכח. היחיד שדיבר על מולדת, על אהבת מולדת, על תודעת מולדת, היה הסופר א.ב. יהושע, אלא שהמסר שלו לא היה ציוני, אלא כנעני. הוא דיבר על הצורך לטפח את הישראליות במקום היהודיות, ועל הצורך ביצירת זהות טריטוריאלית של בני "המולדת המשותפת" לשני העמים, על חשבון הזהויות הלאומיות הנפרדות.
רק שיחה של עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, עם ארבע צעירים לקראת גיוס, עסקה בציונות. בדברי הצעירים ובסקר בקרב מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון, צעירים שכבר החלו את תהליך הגיוס אך טרם התגייסו), עולה עליה משמעותית במוטיבציה לשירות בצה"ל בכלל וביחידות קרביות בפרט, בעקבות המלחמה. המסרים של הצעירים ממש לא היו של מימוש עצמי, אלא של רצון לתרום למדינה ולביטחונה ונכונות להקריב אפילו את חייהם. דבריהם היו מצמררים ומרגשים.
דיין יצא, בדבריו, נגד הביטוי "לוחמי סייבר". לטענתו, במלחמה הוכח שהגזמנו מאוד בהערכת נושא הסייבר והמעטנו בערך הלוחמה האמיתית. "יש להבחין בין מי שמסכן את חייו למי שאינו מסכן את חייו, בין מי שלוחץ על ההדק ומי שלוחץ על ה-enter".
הנשיא ריבלין קיים שיחה עם בני נוער. ריבלין היטיב לזרום עם הנוער. הוא נחמד, שופע הומור, העברית בפיו משובחת, אבל... לא היה בדבריו אפילו משפט אחד מעורר השראה, שראוי לציון.
לעומת זאת, נאום הסיכום של שר החינוך שי פירון היה מרתק ומלהיב, ועמוס במסרים משמעותיים. פירון העלה על נס את גילויי הסולידריות וההתנדבות של הציבור הישראלי ובפרט של הנוער, אותו פגש מתנדב בכל מקום. הוא דיבר בהערכה רבה על ציבור המורים בכלל וביישובי הדרום בפרט, על גילוי המנהיגות בעת המלחמה. הוא ציין שכאשר קורים מקרים חמורים הקשורים לנוער, שואלים בצדק, איפה היתה מערכת החינוך. אבל הלוחמים ברצועת עזה והנוער המתנדב – גם להם אחראית מערכת החינוך.
אהבתי את דבריו של פירון. סוף סוף יש שר חינוך האומר, ואני מקווה ומאמין שגם עושה, את הדברים להם אני מטיף מזה שנים. הוא מדבר על חינוך כחשוב יותר מההישגיות בלימודים. "קל לברוח אל הציונים וההישגים, אבל בחרנו בדרך הקשה: לחנך. לחנך לערכים של חברת מופת, ערבות הדדית, עזרה לחלש, חברות."
תם הכנס. נכנסתי למכונית, נסעתי שתי דקות ו – אזעקה.

3. צרור הערות 27.8.14
* מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השנייה.
גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.
היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.
מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם יישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו.

* אמנון אברמוביץ' אמר שבסוף המלחמה, שנמשכה 50 יום ואיבדנו בה 70 חיילים ואזרחים – הגענו לאותה תוצאה של מבצע "עמוד ענן", שנמשך 8 ימים והיו בו 6 הרוגים – שקט. אלא שב"עמוד ענן" הגענו להסכמה על שקט, אך לא לשקט. רק לאחר זמן נדע מהם תוצאות "צוק איתן", אך המטרה לא היתה שקט, אלא שקט לאורך זמן, להבדיל מ"עמוד ענן".
המחדל ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן", לא היה בהפסקת האש אלא אחריה – בהבלגה על הפצמ"ר הראשון, שהביא לפצמ"ר השני, שהביא לרקטה הראשונה, שהביאה לרקטה השנייה, שהביאה למטח הראשון, שהביא למטח השני שהביא ל"טפטוף" ולהסלמה ההדרגתית. גם הפעם, המבחן יהיה בהפרה הראשונה. האם שוב "נכיל" ונבליג?
בפצמ"ר הראשון, אם יהיה, כדאי לנסות מה שמעולם לא ניסינו. סגירה טוטלית של המעברים לשבוע והפסקת חשמל ל-24 שעות. והודעה שבפעם הבאה משך הזמן יהיה ארוך יותר.

* בתוך ימים, התרסק נתניהו בסקרים – צנח מ-82% ל-38% (בסקרי הערוץ השני). איני רוצה להתייחס לסקר הזה בהקשר הפוליטי (אומר רק שעיתונות רצינית ואחראית היתה נמנעת מסקרים בעת מלחמה. מלחמה אינה בחירות. אפשר ורצוי להתאפק) – אלא כשיקוף מצב הרוח הלאומי.
החברה הישראלית לוקה בתסמונת דו קוטבית, כלומר – מניה דיפרסיה. כבר חז"ל דרשו את ההבטחה לאברהם שירבה ככוכבים בשמיים וכחול אשר על שפת הים – באיפיון מצב הרוח הלאומי שלנו, הנוטה לקפוץ מן השמים אל עפר ובחזרה.
כאשר דומה היה שצה"ל מכה בחמאס ושם קץ ל-14 שנות ירי על יישובי הדרום, הגבנו באופוריה, חרף מחיר הדמים של המלחמה. כאשר חלפו שבועיים, המלחמה התמשכה, הפסקות האש הופרו ובעיקר – קרה האסון הנורא של רצח דניאל הפעוט, צנחנו לדיפרסיה.
היעדר אורך רוח היא בעייה בכושר העמידה הלאומי שלנו.
יש להכיר בכך ולהפיק לקח משמעותי – במלחמה הבאה יש לחתור להכרעה מהירה, כיוון שהתמשכות המלחמה גובה מאיתנו מחיר מדיני וחברתי כבד. כדי להגיע לכך, יש לשנות את מתווה הלחימה שבו אנו דבקים כבר למעלה משני עשורים (מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993), ולהכין את צה"ל, מבחינה מודיעינית ומבצעית, ליעד של השמדת הנהגת האוייב בימים הראשונים של המלחמה. זה צריך להיות המאמץ העיקרי מרגע שיוצאים למלחמה.

* יש לנו נטייה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת הנטישה של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל איפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.
איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכול?
האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?
מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "פליטים"? התחרפנו?!
השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.
איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האוייב.

* רצח הילד בן הארבע דניאל טרגרמן בירי מכוון לעבר יישוב אזרחי, מקרבת בית ספר של אונר"א, הוא תמצית פשעי המלחמה של חמאס.
המשותף למותם של דניאל ושל הילדים הפלשתינאים בעזה, הוא אשמתו הבלעדית של חמאס בכל מקרי המוות.
התועמלן המנוול והבזוי של חמאס, גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, מכנה את הפעוט שנרצח בידי מרצחי חמאס, דניאל טרגרמן – "מגן אנושי". הוא שם במרכאות את המילים "רצח" ו"טרור" בנוגע לרציחתו. ולטענתו, ישראל מתייחסת לילדים בעזה כאל חרקים.
כאשר קראתי בעיניים פקוחות את מאמרו, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא ציפה בכיליון עיניים להזדמנות הנפלאה שתקרה סוף סוף בדרכו, לשחרר את הפרובוקציה – האשמת ישראל בהפיכת ילד למגן אנושי.
מיותר להתווכח עם ההיגיון המעוות של האיש הנאלח הזה. אבל חשוב להזכיר את הדברים, כדי להוקיע את האיש ואת העיתון הנותן במה להתבהמות הזאת.

* ועוד ב"הארץ" – אסיה לדיז'ינסקיה תקפה בחריפות, בלעג ובבוז, את יהונתן גפן, שהעז לגנות את יוזמות החרם על ישראל. היא הסבירה את חשיבות התעמולה האנטי ישראלית של גדעון לוי וחנין זועבי, בכך שאותם אי אפשר להאשים באנטישמיות.
אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות?! אדם ישר אינו יכול שלא להאשים אותם באנטישמיות. האנטישמיות הבזויה ביותר היא אוטו-אנטישמיות. גדעון לוי הוא התגלמות האוטו-אנטישמיות.

* גדעון לווים יש גם ב"ימין", מנוולים לא פחות. באתר "סרוגים", תחת הכותרת "מגיע להם", העלה העורך אריה יואיל, פוסט פיגולים, שהביע שמחה לאיד על רצח הילד בן הארבע, בשל תמיכת חברי נחל עוז בהתנתקות. כמו במקרה של לוי, אין טעם להתווכח עם הכותב. רק להוקיע את ההתבהמות.
בניגוד לגדעון לוי – יואיל התנצל על דבריו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על חומרת הדברים.

* הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל וחופרים מנהרות תופת ליישובים ישראליים. בתמורה ישראל מעבירה להם מדי יום מאות משאיות אספקה. בתגובה הם מפגיזים שוב ושוב את מעברי ארז וכרם שלום, בהם עוברות המשאיות. ובשפת המזרח התיכון החדש קוראים לזה מצור אכזרי.

* תעמולת הכזב הפלשתינאית הציגה את תמונות מגדלי הטרור הקורסים לצד מגדלי התאומים. אבל ב-11 בספטמבר 2001 יצאו המוני העזתים לחגוג ברחובות ולחלק סוכריות. חמאס ואל קאעידה הן שתי זרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם.

* במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בוגי יעלון היה אדם פרטי, הוא ירד לאחד מקיבוצי עוטף עזה, והתנדב לחליבות הלילה ברפת. על פועלו בצבא, ממלחמת יום הכיפור, דרך הפיקוד על סיירת מטכ"ל, אינספור פעולות עליהן פיקד בעומק האוייב שעל רובן לא נשמע לעולם, וכל התפקידים עד תפקיד הרמטכ"ל – אין צורך להכביר מילים.
לכן, התיאורים על כך שהוא פחד לבקר בקיבוץ נחל עוז כי חשש לחייו, הנם מופרכים בעליל. מי שכותב דברים כאלה, ניחן בעיקר בהעדר בושה.

* לאורך חודש וחצי נהגה האופוזיציה באחריות ובממלכתיות, כמצופה מאופוזיציה דמוקרטית בשעת מלחמה. אבל יצר הרע של הרצוג חזק יותר מתחושת האחריות. וכאשר המלחמה מתארכת וקשה, ויש צורך ביתר נחישות ואורך רוח, במקום לגלות מנהיגות ולחזק את רוח העם, הוא מריח הזדמנות לקושש קולות, פותח יריד פוליטי זול ומתחיל להטיף לבחירות חדשות.

* בעידן הטילים, סיפרו לנו, אין משמעות לשטח, אין משמעות לעומק אסטרטגי, אין צורך בגבולות בני הגנה. "מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים לנהרות למדבריות – אם הטיל טס מעליה בדרך אל היעד שנקבע לו?" – הִגֵּג פרס בספרו "המזרח התיכון החדש".
לכו ספרו את זה בעוטף עזה. הסבירו זאת בנחל עוז ובשדרות. באמת, אין משמעות לשטח בעידן הטילים?
צריך להיות ברור – נסיגה מיהודה ושומרון, תיצור סביב יו"ש מעגלי סיכון בדומה למעגלי הסיכון ברצועת עזה. פתחו מפה, ובדקו כמה שניות התראה תהיינה לכם, תושבי פ"ת וכפ"ס. וכמה לכם, תושבי בני ברק ונתניה. וכמה לכם, תושבי ת"א.
זה הלקח המרכזי ממלחמת "צוק איתן".

* ביד הלשון: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). את דבריו אלה של ישעיהו נקרא השבת בהפטרה לפרשת "שופטים".
"לנטוע שמיים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמיים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.
אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל – שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם. את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים." חז"ל דרשו את הפסוק ואיפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.
ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמיים בחיי עם ישראל.

* יש לקוות שמלחמת "צוק איתן" הסתיימה. אולם בינתיים, הלקסיקון ממשיך להתעדכן. להלן – קישור ללקסיקון המלא:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975