מן היום הראשון למלחמה, היה ברור לכול ואף דובר על כך רבות, שבכל מקרה, עד הרגע האחרון חמאס ימשיך לירות רקטות. עוד היה ברור, וגם על כך דובר רבות, שבכל מקרה, תהיה תבוסתו קשה וצורבת ככל שתהיה, חמאס יכריז על ניצחון ויוציא את ההמונים לרחובות, לחגיגות ניצחון.
קשה לי להבין, מה דוחף ישראלים, משמאל ומימין, לשרת את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, ולטפח בתוכנו תודעת תבוסה? איזה מין מזוכיזם לאומי גורם לכך?
מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השנייה.
גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.
היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.
המשך הירי בזמן שחלף מאז השמדת המנהרות השכיח את ההישג, אך זהו הישג משמעותי ביותר, שניתן להשוות אותו להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. במשך שנים השקיע חמאס את מיטב משאביו לבניית מערך אסטרטגי שנועד לחולל מגה פיגוע נוסח 11 בספטמבר, שיהווה בעבורו ניצחון אסטרטגי על ישראל. אילו הצליח חמאס במזימתו, ובוקר בהיר אחד מאות מחבלים במדי צה"ל היו יוצאים מן האדמה ביישובי עוטף עזה, רוצחים מאות או אלפי ישראלים, חוטפים עשרות ישראלים בהם ילדים, מכריזים על קיבוץ כ"שטח משוחרר" והופכים את חבריו וילדיו כמגן אנושי – היה זה אסון בקנה מידה מפלצתי, שלא ידענו כמותו מעולם.
צה"ל השמיד את המערך הזה, מנע את האסון הזה, וזהו ניצחון משמעותי ביותר.
אך, כאמור, היעד המרכזי למלחמה היה שינוי המציאות של 14 השנים האחרונות ובעיקר של 9 השנים האחרונות, של ירי תלול מסלול בלתי פוסק לעבר יישובי הדרום, ולהשיג שקט לאורך זמן.
מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תיבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם יישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו.
אם, חלילה, לא הושגה המטרה – לא יהיה מנוס מפעולה מסוג אחר, קשה הרבה יותר, לאחר הפצמ"ר הראשון שיירה עלינו. אך בכל מקרה, כל דיבור על ניצחון של חמאס חסר שחר.
חמאס איבד את מערך המנהרות. מערך הרקטות שלו לא השיג כמעט הישגים, בזכות כיפת ברזל והתנהלות העורף הישראלי. תשתיות הטרור שלו חטפו מכה קשה. הוא איבד אחדים ממפקדיו (מעט מדי ומאוחר מדי, אך מדובר במכה קשה בעבורו). הוא איבד למעלה מאלף מחבלים.
איך הוא יסביר לתושבי עזה את הסבל שהוא גרם להם? באיזה הישג הוא יתהדר? בכך שבמשך 24 שעות, החלטה תמוהה של חברות התעופה הביאה לסגירה חלקית של שמי ישראל? בכך שכותרות חסרות אחריות של התקשורת הישראלית הציגו את הוצאת המשפחות להרגעה בצפון כ"נטישת יישובים"?
חמאס הציב דרישות אבסורדיות כדי שיוכל להתהדר בהן כהצלחות, כמו נמל ימי ונמל תעופה, שחרור אסירים ועוד. הוא יצא מהמלחמה ללא כל הישג. בשבוע השני למלחמה הוצאה לו ההצעה המצרית להפסקת אש, שישראל קיבלה, והוא התעקש לדחות אותה. טורקיה וקטאר דחפו אותו לדחות את היוזמה המצרית ואף גייסו את קרי ליוזמת הפסקת אש המקבלת חלק ניכר מדרישות חמאס. ו... כעבור חודש, שבו ספג מכות כואבות והמיט סבל והרס נוראים על עמו, התחנן החמאס להפסקת אש באותם התנאים שהוא דחה בבוז, כשהיה יכול למנוע את אסונו.
הפעם, אפילו כישרונו המוכח של חמאס בלוחמה פסיכולוגית, לא יוכל לצייר את מפלתו בתדמית של ניצחון. אלא אם כן יעשו זאת האידיוטים השימושיים בתוכנו של אותה תעמולה, מימין ומשמאל.

2. האם אתוס ההתיישבות נשחק?
במבוא לספר מאורעות תרצ"ו, שיצא ב-1938, כתב ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה: "דור המצור והבִּצרון, אשר קלט חיצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעֶצם-מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים [...] דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שֶר, אנשי תל-חי: לא בִּיָּשְנוּכֶם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנו, אל כל הארץ היתה לנו תל-חי. תילים חיים."
במלחמת העצמאות פונו האימהות והילדים מיישובים שעמדו בחזית הלחימה. היה ברור שהם מהווים נטל והפרעה למאמץ המלחמתי, מעבר לעצם הסיכון שלהם.
במלחמת יום הכיפורים, פונו יישובי הגולן. הפעם הפינוי היה כולל, של כל האוכלוסייה.
במלחמת העצמאות היישובים היו למעשה יחידות צבאיות שהגנו בעצמן על קיום היישוב וסביבתו (חברי עין גב, למשל, כבשו את סוסיתא, שחלשה עליהם), והיו חלק משמעותי ומכריע במערך הלוחם של צה"ל.
במלחמת יום הכיפורים צה"ל היה הגורם הלוחם היחיד, וכאשר לא היו די כוחות להגן על היישובים, החלטת הפינוי, החלטה אישית של ראש הממשלה גולדה מאיר, היתה חד משמעית ונכונה. הרי ב-1973 כבר לא היה אפשר לעצור צבא בבקבוק מולוטוב, כמו בתש"ח. ראשי היישובים בגולן מחו על ההוראה אבל הבינו במהרה שאין מנוס ממנה. עוד במהלך המלחמה החלו המתיישבים לחזור ליישובים ומיד עם הפסקת האש, עלו גם הנשים והילדים, היישר למלחמת התשה קשה שנמשכה תשעה חודשים. לאורך מלחמת ההתשה, נשארו הנשים והילדים ביישוב, וזה היה מובן בעיניהם מאליו.
במלחמת "צוק איתן" נשמעו קריאות לממשלה לפנות במאורגן את כל מי שאינם חיוניים ליישוב. הממשלה לא נהגה כך, אך החליטה על סיוע לעוזבים את היישובים והשתתפות במימון שהייתם מחוץ ליישוב. וגם על כך היתה ביקורת, מהצד השני – מה פתאום המדינה מעודדת "נטישה"? זוהי פגיעה באתוס ההתיישבות.
אני מתנגד לשתי הקיצונויות הללו. לא היתה הצדקה לפנות את היישובים מאוכלוסייתם. אין זו מלחמה כמלחמת השחרור ולא כמלחמת יום הכיפורים, שבהם פונו הבלתי לוחמים בשל חשש מנפילת היישוב. רק מצב כזה מצדיק החלטה כה מרחיקת לכת של הממשלה, ולא היתה לכך הצדקה ב"צוק איתן". החלטה כזאת הייתה פוגעת קשות במורל הלאומי, בכושר העמידה של החברה ומספקת את תמונת הניצחון לחמאס.
מצד שני, איני סבור שהנשים והילדים חייבים להישאר ביישוב. ייתכן שדווקא יציאתם מקו האש נותנת יותר אורך נשימה למקבלי ההחלטות ולצה"ל במלחמה. ובשל התארכות המלחמה, מוצדק היה לסייע במימון השהייה, כמחויבות של הממשלה לאזרחיה המצויים במלחמה.
כמו בכל תחומי החיים, גם בנושא הזה שם המשחק הוא איזונים. דומני שהדרך שננקטה היא דרך מאוזנת ונכונה. אין מקום לכנות את העוזבים זמנית "עריקים", כפי שכינה ראש עיריית ת"א שלמה להט את אזרחי העיר שעזבו אותה בעת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ (1991). אולם אין לעשות אידיאליזציה לעזיבה ולהפוך אותה לאידיאולוגיה.
לא מדובר בחיילים המקבלים פקודה. מדובר באזרחים חופשיים, והם מקבלים את ההחלטות הנוגעות לחייהם. טוב שהקהילה, המועצה והמדינה מסייעות למי שרוצים לצאת, וטוב שהיא לא מחליטה על פינוי כללי.
בביקור הזדהות של משלחת מאורטל בכרם שלום, שבו נכחנו בישיבת סיכום המלחמה, עוד בטרם קרסה הפסקת האש, נאמר שהחברים שנשארו עברו את התקופה בצורה טובה יותר מאלה שהיו בחוץ. מן הסתם יש בנושא זה עמדות לכאן ולכאן, וטוב לאפשר לכל משפחה וקהילה להחליט.
אני מצדיע לכל מי שנשאר ביישוב, אך מכבד את אלה שעזבו להינפש מחוץ לאזור הקרבות. אין בכך כל פגיעה באתוס ההתיישבות. מה שפגע באתוס ההתיישבות ובחוסן הלאומי, הוא האופן המעוות בה הוצג הנושא, בעיקר בימים האחרונים של המלחמה.
יש לנו נטייה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת ה"נטישה" של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל איפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.
איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה – או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכול?
האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?
מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "בריחה, "פליטים"? התחרפנו?!
השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.
איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האויב.
רוח תל-חי, רוח היישוב במאורעות, רוח תש"ח, רוח מלחמת יום הכיפורים; הרוח שברל כצנלסון העלה על נס, ממשיכה לפעם בנו, והדבר בא לידי ביטוי הן בנחישותם ודבקותם במטרה של הלוחמים, גם כשאיבדו את טובי חבריהם, והן בהתגייסות העורף. גם במלחמה הזאת אף יישוב לא ניטש ולו ליום אחד. וכעת, התושבים יחזרו לבתיהם. ואם יש כאלה שירצו להמתין עוד כמה ימים, לראות מה ילד יום, גם זה בסדר. יעבור יום, יומיים, שבוע והם יחזרו.
בביקור בכרם שלום, אותו הזכרתי, סופר לנו שבסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ שתי משפחות במסגרת תהליך הקליטה. ואני חשבתי, שהעובדה הזאת היא תמונת הניצחון שלנו. אני מאמין שצפויים ליישובי הדרום פריחה ושגשוג.

אהוד: הסופר יהואש ביבר ז"ל מתאר בכתביו את סיפור העברת הילדים מקיבוצו מחניים לחיפה במלחמת השחרור. תבדל"א הסופרת-החוקרת ארנה גולן, בספרה "ילדת קיבוץ" – מתארת סיפור דומה מאותה תקופה, גם כן במעבר מקיבוצה מסדה, בילדותה – לחיפה, בימי מלחמת השחרור. כל זה היה אז כורח המציאות ולא טֶרֶף לעיתונות זולה ולתקשורת נשכנית ובכיינית, כזו שמתגוללת כיום על תושבי עוטף-עזה ומגישה למנוולים השקרנים של חמאס תדמית הזוייה של ניצחון. אורי הייטנר צודק במאה אחוז.

3. צרור הערות 31.8.14
* כתושב "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלי, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי. האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא היתה האם השכנים שלי הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומי, בביתי, באדמתי, בנחלתי. והשאלה היתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

* כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומזיקים לגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת יותר מטריד.

* יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.
ויש להם תיאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

* ארה"ב והמערב נרתמים להילחם בארגון דאעש, וחשוב להבהיר: דאעש אמנם קיצוני יותר מאחרים במטרותיו ובשיטותיו, אך בסופו של דבר אינו אלא "עוד מאותו דבר". הסכנה אינה דאעש כארגון בפני עצמו, אלא התמנון שדאעש היא אחת מזרועותיו הרבות – תמנון האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי. גם כאשר זרועות של אותו תמנון נלחמות זו בזו (שיעים נגד סונים), הן עדין זרועותיו של אותו תמנון. בראש התמנון עומדת איראן, וזרועותיו כוללות את חמאס, חיזבאללה, אל-קאעידה, המדינה האסלאמית, הארגונים הסלאפים, ג'בהת אל נוסרה, הג'יהאד האיסלאמי, האחים המוסלמים ונשיא תורכיה. הזרוע התעמולתית הראשית שלהם היא אל ג'זירה.

* הלקח החשוב ביותר של המלחמה – לא לעשות ביו"ש מה שעשינו ברצועת עזה, כדי לא להפוך את גוש דן לעוטף יו"ש.

* לפני שבוע חמאס כמעט חתם על הסכם הפסקת אש בתנאים טובים בהרבה בעבורו, אולם הוא הפר את הפסקת האש הזמנית. במשך שבוע חוסלו כמה מבכיריו, חיל האוויר הגביר את עוצמת התקיפות והרס את מגדלי הטרור. וכך, חמאס זחל על גחונו בתחינה להפסקת אש בתנאים שהוצעו לו כבר בשבוע הראשון למלחמה.
הלקח למלחמה הבאה – יש לפעול על פי עקרונות "מבצע סבתא": להתחיל בכל הכוח ואז להגביר.

* אני רואה את חגיגות ה"ניצחון" של חמאס, ותוהה – שמא הם קראו את עוזי לנדאו?

* יש להעלות על נס את התפקיד החיובי של נשיא מצרים א-סיסי במלחמה. כבר בשלביה הראשונים, הוא רקם בשיתוף עם נתניהו את היוזמה המצרית להפסקת אש ללא תנאי. הוא הציע אותה לשני הצדדים. ישראל הסכימה מיד, ולחמאס היה זה סולם לרדת מן העץ. כצפוי חמאס דחה את ההצעה, ועובדה זו נתנה לגיטימציה בינלאומית וציבורית לישראל לצאת למבצע הקרקעי שבו הושמד מערך המנהרות. לאורך כל התקופה, א-סיסי לא זז כמלוא הנימה מיוזמתו ומכך שהיא האופציה היחידה להפסקת אש. גם הניסיון המחפיר של קרי לרקום עם הציר תומך חמאס – תורכיה וקטאר הסכם להצלת חמאס, לא צלח. בסופו של דבר, בתום 50 יום, חמאס נכנע לתכתיב המצרי, אותו דחה על הסף, ואילו קיבל אותו מלכתחילה, היה חוסך את חייהם של כאלפיים עזתים ואת ההרס והחורבן ברצועה.
א-סיסי הוא היפוכו של מובארק, שלאורך שלושים שנה הנהיג מלחמה קרה נגד ישראל. יש לקוות שהקשר שנוצר עם מצרים בימי המלחמה ימונף להידוק הקשרים בין המדינות, ולהחייאת השלום שמובארק הקפיא עם עלייתו לשלטון ב-1981.

* התקשורת המצרית הייתה ועודה שופרו של השליט. בתקופת מובארק היא הייתה מכונת הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית. ההסתה הזאת פסקה בעידן א-סיסי.

* על ישראל להפעיל את מלוא השפעתה בארה"ב לחיזוק מעמדה של מצרים. צעד כזה יחזק את היחסים בין ישראל למצרים, ובניית ציר ישראלי מצרי משמעותי במזה"ת.

* הציר האסטרטגי עם מצרים, הוא נכס אדיר, שחובתנו לטפח אותו. המתנגדים להפסקת האש, צריכים לשאול את עצמם מה היה הנזק של סירובנו להצעה המצרית (שגם בפני עצמה היא טובה לנו ורעה לחמאס) לבניית הציר הזה, ולפיכך למעמדה האזורי של ישראל ולביטחונה, במובן הרחב של המושג ביטחון. מצרים היא מרכיב משמעותי ביכולת למנוע את התחמשותו מחדש של חמאס ברצועת עזה.

* תמה המלחמה הצבאית, ואנו בעיצומה של מערכה מדינית, הסברתית ומשפטית. במערכה המשפטית עלינו לפעול בהגנה ובמתקפה. בהגנה, להיערך בכל הרצינות, עם התיעוד המוקפד של פעילות צה"ל, להוכחת האופן שבו צה"ל שמר בקפדנות על החוק הבינלאומי ועל ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה וכן את תחקירי האמת של צה"ל אם היו חריגות אלו או אחרות. במתקפה – להוכיח את פשעי המלחמה של חמאס, הן בירי מכוון במשך 14 שנים על אוכלוסיה אזרחית והן בהפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים מגן אנושי למחבלים בפעולתם. יש להציג את הירי מתוך בתי ספר ובתי חולים, את מיקום מפקדות הטרור בבתי חולים, את הפיכת בתי ספר למאגרי תחמושת, את חפירת מנהרות תופת מתוך בתים וחדרי ילדים.
חשוב מאוד להוכיח את אחריותה של הרש"פ ששלטה ברצועה עד 2007, מחצית תקופת הירי, ושמאז הקמת ממשלת האחדות עם חמאס, שוב נושאת באחריות לנעשה שם. אם רש"פ אכן תפעל נגד ישראל במישור המשפטי, יש לפעול אישית נגד אבו מאזן.
ולא פחות חשוב – יש להוכיח את תפקידו של אונר"א, שפעל כזרוע של חמאס לכל דבר, ואת אחריותו לפשעי מלחמה.

* אם בנט יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה מרמס לרגלי מתלהמי הימין, כמו נתניהו היום, כיוון שגם הוא לעולם לא יספק את הקיצוניות שלהם.

* ההתנגדות בקבינט להפסקת האש היא פופוליסטית. אילו הנושא היה מובא להכרעת הקבינט, לא היה שר אחד שהיה מצביע נגד, אילו ידע שהצבעתו היא שתכריע. רק אם היה רוב בטוח, חלק היו מרשים לעצמם להצביע נגד. ואיך אני הייתי מצביע? תלוי אם הייתי מצביע מהבטן או מהראש. מהבטן, הייתי מצביע נגד. אני מקווה שהייתי מצביע מהראש.

* כל תושבי עוטף עזה יחזרו לבתיהם. יש כאלה שקצת חוששים, אז ייקח להם עוד יום, עוד יומיים, שלושה... שבוע. כל כך מכוערות הכותרות התקשורתיות בנוסח: "התושבים עדין לא חזרו לבתיהם".

* תושבי הדרום יפוצו בנדיבות על נזקי המלחמה. בזה אין לי כל ספק. אבל מה שדרוש הוא הרבה מעבר לזה.
צריך להבין את המשמעות הציונית העמוקה של סיפור "עוטף עזה". קיימת מלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ הזאת. מבחינת הפלשתינאים, עקירת גוש קטיף הייתה הניצחון הגדול ביותר שלהם במאה שנות מאבק. לתפיסתם, הם הצליחו לשבור את רוחנו ולהביא אותנו לעקור יהודים מאדמתם, משורשיהם. הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה הם לא פנו לבניית רצועת עזה כאזור מפותח ומצליח מבחינה כלכלית וחברתית, פתוח לעולם ומשגשג, אלא מיד הפכו אותה בסיס לתוקפנות וטרור, היא האמביציה שלהם לניצול הצלחה. הצלחנו בגוש קטיף. השלב הבא הוא עוטף עזה. ייקח שנה. ייקח עשר שנים. יש לנו סבלנות. לא בכדי, בנאומי ה"ניצחון" שלהם, הם מציגים כאחד משני הישגיהם העיקריים, לצד השבתת התעופה ליממה, את "נטישת" יישובי עזה, כפי שהם מצטטים את התקשורת חסרת האחריות שלנו.
מה שייאש אותם יותר מכל הרתעה ומכה צבאית, הוא לראות איך לא זו בלבד שאינם משיגים את מטרתם, אלא ההיפך הוא הנכון. אחרי ש-14 שנה עינו אותו, עוטף עזה ירבה ויפרוץ.
על הממשלה להכריז על פרוייקט לאומי של פיתוח עוטף עזה וצמיחה דמוגרפית שתכפיל את מספר המתיישבים בתוך 5 שנים, באמצעות השקעות בתשתית, בניה תקציבית (כן, כמו פעם, כשהממשלות ראו בהתיישבות יעד לאומי), תוספת משמעותית של נחלות ליישובים החקלאיים, הקלות במיסוי ובעסקים, תמריצים לטובי המורים לעבור לאזור, חיזוק מכללת ספיר ועוד.
במלחמה הזאת הוצאנו מהבויידם הרבה ערכים נשכחים, וכדאי שנוציא גם את התגובה הציונית ההולמת.

* אני שומע את ספירת ההרוגים המקובלת: 65 חיילים ו-6 אזרחים. זו ספירה שגויה. הרבש"ץ של נירים זאב עציון וסגנו שחר מלמד הם חיילי צה"ל; לוחמים לכל דבר, שנפלו על משמרתם. במלחמה נפלו 67 לוחמים, וארבעה אזרחים נרצחו בפיגועי טרור, בהם ילד אחד ועובד זר אחד.
להבנת העניין – הצד"י שבראשי התיבות רבש"ץ, פירושו – צבאי. להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף במרכז הארץ, שהוא איש משטרה, לאורך הגבולות יש ליישובים רבש"צים, רכזי ביטחון שוטף צבאיים, שהנם חיילי צה"ל.

* אחד הנושאים שיעלו על סדר היום במו"מ שאחרי המלחמה, הוא החזרת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אסור בשום אופן לשחרר מחבלים חיים תמורת גופותיהם. כחברה המקדשת את החיים, אסור שנסכן חיי ישראלים תמורת גופות של ישראלים מתים.

* חיים יבין מצטרף לחבורת מיידי הבליסטראות במח"ט גבעתי עופר וינטר. בראיון ל-"7 לילות": "אם נהיה מספיק שוטים ופרימיטיביים להאמין שבסוף כל התפילות ינצחו לנו את המלחמה – אז מגיע לנו מכות. הפנייה ימינה ולדת ולכוחות המשיחיים והרבנים שקובעים לנו איפה ומה, זה די מפחיד. מה, הם יילחמו לנו את המלחמות. אתה יכול להיות דתי, ולהתפלל בשבת, להניח תפילין, אבל לא יעזור לך אם תאמין באיזה רבי, כי הוא לא יושיע אותך... בבית ספר לקצינים או מ"כים לומדים לירות, לא מתפללים, זה לא הורג את האויב".
אפשר לחשוב שווינטר הוא איזה בטלן היושב בישיבה וממית את עצמו באוהלה של תורה. וינטר, נזכיר ליבין, הוא חייל ומפקד המקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. הוא "נלחם לנו את המלחמות." הוא חייל היורה ברובה ולא בסידור, מציית למפקדיו ולא לרבנים, ואינו רואה בתפילה תחליף למעשה, במקרה הזה המעשה הצבאי. אז מה רוצה ממנו חיים יבין? הבעיה של חיים יבין היא... שווינטר הוא דתי, שהוא מתפלל. במילה אחת – דוסופוביה.

* כאשר לפיד מתעקש לא להעלות מסים אלא לקצץ בתקציבי המשרדים השונים, הוא מטיל את עול מימון המלחמה על השכבות החלשות ומעמד הביניים, ופוטר את החזקים מהמאמץ. הוא נוהג בניגוד לרוח הסולידריות של העם במלחמה.

* הדרתה של אשקלון ממפת ההטבות הממשלתיות היא שערורייה וטמטום. אני אתמקד בטמטום: ברור שאשקלון תוחזר לתוכנית, אך זה יהיה רק אחרי שהממשלה תחטוף בצדק את מלוא הביקורת ותדמיתה תפגע.

* מוחמד דף עדיין חי או מת.

* כתבה חשובה מאוד באולפן שישי של הערוץ השני, סיפרה על טוביה טננבוים, עיתונאי גרמני, ישראלי לשעבר, שכתב ספר על הסכסוך הישראלי ערבי ("תפוס ת'יהודי"). טננבוים הסתיר את עברו הישראלי ואת זהותו היהודית, וכגרמני לכל דבר דיבר עם ישראלים ופלשתינאים, שנפתחו בפניו ושיתפו אותו במחשבותיהם. המסקנות שלו עגומות – הוא מצביע על אנטישמיות עמוקה ביותר בקרב הפלשתינאים, בהם אנשי פת"ח, כולל הכחשת שואה והערצת הנאצים (האסון שלהם נובע מכך שרומל לא הצליח להגיע לפלשתינה) ועל שיתוף פעולה עמם של גורמים אירופים, ממניעים אנטישמיים.
בכתבה הוא נראה משוחח עם התחקירן של ארגון "בצלם" עאטף אבו רוב, שהשמיע אף הוא עמדות אנטישמיות קשות ובהן הכחשת שואה. זאת האמת של ארגון "בצלם". זה מה ששווים "תחקיריו". וה"תחקירים" הללו הם הזבל שדישן את עלילת גולדסטון ומייצר כעת עלילת דם על "צוק איתן". מכחיש השואה האנטישמי עאטף אבו רוב, הוא התחקירן של העיתונאי האוטו אנטישמי גדעון לוי. מי שמופתע – שיצביע.
בתגובתו, שיקר גדעון לוי שלא שוחח עם אבו רוב ואינו מודע לדעותיו. גדעון לוי שוב שיקר. מי שמופתע – שיקום.
אם מישהו יוכיח לי שתפס את גדעון לוי בדבר אמת, סימן שהוא לא בדק כראוי את המידע.

* ואיך כעסו על כך שבוטל תקן לשירות "לאומי" ב"בצלם", שנועד לאפשר למשתמטים ועריקים מצה"ל לשרת ארגון הפועל נגד מדינת ישראל.

* אתנחתא קומית – מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מתלונן על כך שעמית סגל משמיע בערוץ 2 את דעותיו הפרטיות. אוי אוי אוי, דעות פרטיות נשמעות בערוץ 2. אמנון, היזהר.

* ביד הלשון: בכנס פורום הפיס לחינוך, הרצה רוביק רוזנטל על העברית של הנוער. הוא הציג שתי דרכים להתייחס לשפת הנוער – דרכו של "זקן השומרים" אברהם שפירא ודרכו של מרטין בובר. דרכו של בובר היא אמונה בכך שהנוער יצמיח את השפה ויעשיר אותה. דרכו של שפירא היא גישה של "זה נוער זה? זה בררה!"
בדומה לרוביק, גם אני נע בין הקטבים וקרוב יותר לגישה האופטימית של בובר.
הציטוט המדויק של אברהם שפירא הוא: "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"
יוסי גמזו עדין הנפש, עידן את הפרפרזה בשירו "סימן שאתה צעיר" בנוסח: "זה נוער זה? זה בררה!"