פעם צנחן, תמיד צנחן.
בשנים 1985-2005, שירתתי במילואים בגדוד 420 בחטיבת הצנחנים הדרומית 646, "שועלי מרום".
הגעתי לגדוד מהסדיר, עם הסטיגמה הקיימת בסדיר אודות המילואים – "גבעת חלפון". שירות המילואים הראשון היה שבוע אימון באליקים. בהגיעי, נתקלתי במילואימניקים עם גומיות בנעליים – כבר לא ממש הסתדר עם התדמית. והאימון עצמו... היה זה שבוע משימות מתגלגל, המדמה שבוע מלחמה. בתום כל משימה, המתינה המשימה הבאה. במשך 5 ימים לא ישנו שינה מסודרת, רק ניקרנו עם המדים והנעלים בשעות מתות. קרעו אותנו, עם הליכה למרחקים ארוכים עם משקל רב, ניווטים, תרגילים מאתגרים בסדרי גודל שנעים מחוליה ועד פלוגה. בכל הסדיר לא היה לי שבוע כל כך קשה. הבנתי, שזה לא מה שחשבתי. הבנתי את משמעות המושג חיר"ם – חי"ר מעולה, אותן חטיבות חי"ר מעטות, ובמרכזן שלוש חטיבות הצנחנים, שהנן שוות ערך לחטיבות החי"ר הסדירות מבחינת הייעוד במלחמה, מבחינת התעסוקות המבצעיות ומבחינת האימונים.
עשרים שנה שירתתי בחטיבה הדרומית, בשתי האינתיפאדות, במבצע "חומת מגן". עשרים שנה עם המון מילואים – תעסוקות מבצעיות, אימונים וצו 8 אחד (מאז השתחררתי חבריי נקראו עוד 4 פעמים!) – בכל התקופה, לא החסרתי יום מילואים אחד – לא תעסוקה, לא אימון, לא אימון חד יומי, לא חידוש צניחה. לא חשוב איזה תפקיד היה לי באזרחות – מילואים זה מילואים. ואני מודה, למרות שזה לא היה קל – לא סבלתי, בלשון המעטה. השילוב של אמונה בצדקת הדרך ובחשיבות המשימה, תחושת המחויבות, האהבה לחבר'ה מהמילואים ואהבת ההווי, הם הגורמים לכך. השירות במילואים היה לי חשוב מאוד וראיתי בו מרכיב משמעותי באורח חיי ובזהותי. יש לציין, שכמעסיק, תמיד נתתי עדיפות לעובדים המשרתים במילואים כחיילים קרביים. למרות היעדרויותיהם התכופות, ידעתי שמדובר באנשים טובים יותר, שניתן יותר לסמוך עליהם; בוודאי כאנשי חינוך, שהדוגמה האישית היא מרכיב משמעותי במהות תפקידם.
במהלך השנים איבדנו שנים מחברינו לנשק, לוחמי הפלוגה – שי נרדי שנהרג בתאונת אימונים ואורן צלניק שנפל ב"חומת מגן". החטיבה איבדה 35 לוחמים.
החטיבה הדרומית הוקמה ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלקח מהמלחמה – הבנה בצורך בחטיבת חי"ר מעולה נוספת. מאז היא השתתפה בכל המלחמות, המבצעים החשובים והעימותים עם אויבינו.
במלאת 40 שנה לחטיבה, נערכה היום עצרת חגיגית, בהשתתפות אלפים מלוחמיה ומפקדיה לאורך השנים, והמשפחות השכולות. חלקה הראשון של העצרת הוקדש למפגש רעים מרגש, עם חברים רבים שהיו חלק משמעותי בחיי ואני הייתי חלק משמעותי בחייהם ושנים רבות לא נפגשנו. החלק השני, מושקע ומקצועי, היטיב להעביר באופן ויזואלי את ההיסטוריה של החטיבה, מורשת הקרב שלה ורוח החטיבה. נאמו אלוף פיקוד הדרום, מפקד החטיבה יקי דולב ובשם "הלשעברים", אלוף (מיל') ישי בר, אחד המח"טים. בתוכנית האמנותית הופיעו להקת חיל החינוך ומי שהייתה בשנות ה-70 סולנית צוות הווי צנחנים, רוחמה רז.
היה זה ערב מרומם נפש.

2. כל התשובות נכונות
אני נוהג לעלות עם קבוצות המזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות בגולן, למצפה גדות. "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים," אמר מפקד חטיבת הגולן מנו שקד לחברי גדות, כאשר צפה בהם מן המוצב החולש על קיבוצם, מיד לאחר שחרור הגולן. תצפית גדות היא מקום טוב לספר את סיפור בראשית של מפעל ההתיישבות.
שם אני מספר על מציאות החיים הבלתי נסבלת של יישובי הגליל והעמקים כאשר הגולן היה תחת הכיבוש הסורי. כשהם היו עוטף "הרמה הסורית" – השם המאיים של ההר שהיה כמפלצת כמאמר השיר "בתי את בוכה או צוחקת" ("ילדה בגדות"), במשך 18 שנה הם חיו בין "טפטופים" למטחי "היורה", תרתי משמע. אלף פגזים נחתו על גדות ביום אחד, ב-7 באפריל 1967. במשך חודשיים, יחד עם מאות מתנדבים, שוקמו הבתים ההרוסים של היישוב, ואז פרצה מלחמת ששת הימים. במשך כל ימי המלחמה ישב הקיבוץ במקלטים, וכשיצאו הם ראו ש"אין בתים עוד במשק." ולמרות זאת, הם היו מאושרים. "הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. הביטי למעלה, בתי, אל ההר. שם יש חיילים. אך להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן."
במצפה גדות אני מספר על משלחת יישובי הגליל והעמק שהוזמנה לישיבת הממשלה ב-8 ביוני, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הם התחננו שהממשלה תשלח את צה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט. אני מספר על משה דיין, שבשלב זה עוד התנגד לכך, והציע לעקור את היישובים הסמוכים לגבול ולהעתיק אותם 9 ק"מ מהגבול.
במצפה גדות אני מספר להם, שמיד אחרי המלחמה התכנסו בגדות ההרוסה מזכירי הקיבוצים בגליל העליון, והחליטו לעשות מעשה. כדי למנוע נסיגה מהגולן בלחץ בינלאומי, כמו הנסיגה מסיני אחרי מלחמת סיני, יש צורך לקבוע עובדות בשטח. במקום בו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול, הם התחנכו והאמינו. והרי אצבע הגליל היא הדוגמה המוחשית ביותר לכך (למרות שיש היום פוסט היסטוריונים הבודים היסטוריה אחרת, גם בנושא הזה). בישיבה הזאת בגדות, החלה ההתיישבות הישראלית בגולן. שם גויס חבר הקיבוץ, איתן סט, לארגן את הגרעין, שבתוך חודש, ב-14 ביולי, עלה לעלייקה כמחנה של אוספי בקר משוטט, במימון משרד העבודה (יגאל אלון, שר העבודה החליט על כך ושילם את שכרם), והשאר היסטוריה.
25 שנים מאוחר יותר, ההתיישבות בגולן נאבקה על קיומה, כאשר ממשלות ישראליות ניסו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כשיצאנו למאבק, היה ברור לנו שהראשונים שיתייצבו לצידנו הם קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן. מה רבה היתה אכזבתנו, כאשר נאמנותם למפלגה קדמה לנאמנותם לדרך. העם היה עם הגולן, אך קיבוצי הגליל והעמק לא. הם היו מלאי סימפטיה, אך היתה זו סימפטיה של משתתפים בצערנו. לא שותפים במאבקנו. לשווא הסברנו להם שאם תהיה נסיגה מהגולן, אנו ניעקר מאדמתנו, אך מרגע זה ואילך עיקר הבעייה תהיה שלהם. לשווא דיברנו איתם על ערכי ההתיישבות, על ערכי הציונות. לשווא דיברנו איתם על הערבות ההדדית בינינו.
לא היה אפילו קיבוץ אחד שקיבל החלטה נגד הנסיגה, שהחליט להצטרף למאבק על הגולן. גם לא קיבוץ עין גב.
קיבוץ עין גב הוא קיבוץ שקם כדי להגשים חלום. הוא קם כיישוב הבודד בקדמת כינרת, מזרח הכינרת, ובמשך 11 שנים חי בבדידות מזהרת, כאשר הקשר שלו עם היישוב היהודי היה באמצעות שיט בסירה לטבריה. הוא עמד עמידת גבורה איתנה במלחמת השחרור, הדף שלוש התקפות סוריות, ואף כבש את סוסיתא. והוא שילם על כך מחיר דמים כבד.
ומה היה חזונו ההתיישבותי של הקיבוץ? מה היה חלומו?
מיד אחרי המלחמה, הוציא הקיבוץ, ביוזמת ב"ג, את הספר: "המצודה בקדמת כנרת – עין גב במערכה." בפתח הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר, מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי.
"מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה א.ה.] – כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מזרחה [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן... קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת."
הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר אותו הוא מזהה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא.
"בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים." ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הינך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא.
"מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו ידועים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור."
וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).
ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.
את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו, מתיישבי הגולן. וכאשר הונף עלינו הגרזן, ורצינו לגייס את הקיבוץ למאבקנו, נתקלנו באדישות, במקרה הטוב.
קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן לא נרתמו למאבק, אבל חברים באותם יישובים, כבודדים, היו שותפים. יותר מכולם בלט חבר קיבוץ עין גב, תא"ל (מיל') עוזי קרן. ב-1991, כאשר החלו מנשבות רוחות האיום על מפעלנו, זימנו את מועצת התק"ם לכנס מדיני בכפר חרוב. בכנס זה, עמד עוזי קרן בתצפית (היום – מצפה לשלום) והרצה לצירים על חשיבות הגולן למדינת ישראל. ומאז, לאורך כל המאבק, הוא היה חלק בלתי נפרד מן המאבק ומהנהגתו. הוא היה בשר מבשרנו, חלק מאתנו (העובדה שעד היום לא ראינו לנכון להעניק לו את עיטור "יקיר הגולן" היא תעודת עניות).
במהלך המאבק, הוא פיסל במתכת את דיוקנו של אסד האב יושב עם חכה ודג ... את הכינרת. את המיצג הזה הוא הציב על המצוק מעל עין גב, שכל המטיילים והרוחצים יראו ויבינו מה משמעות ה"שלום" הזועק מכותרות העיתונים. המיצג הזה נמצא שם גם היום. אני לא בטוח שנכון להשאיר אותו שם היום. כאשר הנושא באמת ירד מהפרק, איזה אינטרס יש לנו לעורר אותו? מצד שני, אולי טוב להשאיר מזכרת עוון זאת, כאמירה של שנית גמלא לא תיפול.
השתתפתי השבוע בעצרת של לוחמי חטיבת הצנחנים הדרומית לדורותיהם. פגשתי שם חברים ששירתו עמי במילואים ושנים רבות לא נפגשנו. הם הזכירו לי את הוויכוחים הפוליטיים הסוערים בינינו בתקופת המאבק. איך הם היו בטוחים שימינו בגולן ספורים. היום הם מודים בגדול בטעותם ובצדקתנו. איזה מזל שנשארנו בגולן, הם אומרים.
בדרך כלל, אני סבור שאין טעם לקלקל את אווירת ההתפכחות הכללית הזאת, בדיבורים על הנושא. מוטב לא להזכיר כלל את רעיון העוועים ההוא. אולם השבוע, לנוכח האירועים בגבול סוריה, שהחזירו אותנו לכותרות, דווקא חזרתי לדבר על כך, גם בכלי התקשורת, לא כ"אמרנו לכם", אלא כווידוא הריגה לרעיון הנסיגה, שג'בהאת אל נוסרא תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו.
בשבוע שעבר, גם עוזי קרן הצטרף לווידוא ההריגה, בדף שיצר. ועליו הוא שאל את השאלה הרטורית הבאה:
שאלה בהיסטוריה
אם אהוד (ברק) ואורי (שגיא) היו מצליחים לתת לאסד את הגולן, מי היה מפצמ"ר היום את כפר סולד, גונן, גדות ועין גב?
צבא סוריה החופשי?
המדינה האיסלמית דאע"ש?
גדודי עבדאללה עזאם?
לוחמי הג'יהאד המוסלמי?
אל-נוסרה?
אל-קאעידה?
החיזבללה?
המוג'אהדין?
כולם ביחד?

התשובה שלי לשאלה היא – כן.

כל התשובות נכונות.

3. צרור הערות 7.9.14
* עריפות הראשים המתועדות של דאעש מעוררות זעם וזעזוע בעולם המערבי, וקריאות למלחמה חסרת פשרות בטרור. על ישראל למנף את התובנה הזאת כדי לקדם תובנה מקיפה יותר, בפרספקטיבה רחבה יותר, של מאבק נגד האיום מיספר 1 על האנושות מאז מלה"ע השנייה – הקנאות האסלאמית הג'יהאדיסטית לגווניה. על העולם להבין, שהמלחמה שישראל ניהלה בעזה, היא בדיוק נגד אותו אוייב אכזרי ופנאטי, גם אם יש הבדלי ניואנסים קלים ברמת הקיצוניות בין הארגונים השונים.
חובה על מדינת ישראל ליצור מינוף מדיני של המלחמה. אכן, המינוף אינו יכול להסתכם רק בסוגיית עזה ובהסדרה של הפסקת האש. אבל אסור שהמינוף יהיה מהלך של הפיכת יו"ש לרצועת עזה וגוש דן לעוטף יו"ש. המינוף המדיני של המלחמה צריך להיות הנעת מהלך של העולם החופשי נגד הקנאות האסלאמית.

* אובמה נאלץ לגבש קואליציה למלחמה נגד המפלצת שנוצרה כתוצאה ממדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית.

* איראן היא דאעש שיעית עם עוצמה של מעצמה ובקרוב היא עלולה להיות דאעש שיעית עם עוצמה גרעינית. ניסיונו של אובמה ליצור עם איראן קואליציה נגד דאעש, מעידה עליו שגם אחרי שש שנים בתפקידו, הוא לא למד להכיר את העולם בכלל, ואת המזה"ת בפרט.

* במאמר ב"הארץ" מצדיקה עמירה הס שורה של פעולות שהפלשתינאים מבצעים ובהן אבנים, טרור, קסאמים ומנהרות. כל הצעדים הללו מוגדרים בפיה "התגוננות בפני מדינת השוד המזוין," הלא היא מדינת ישראל.

* הרמטכ"ל בני גנץ ידוע כאדם רגוע, שלו, מתון. רחוק מלהתלהם, ולהתבטא בקיצוניות. אפילו קצת אפרורי, קצת יבשושי. ובכל זאת, בהיכנסו לתפקיד הרמטכ"ל, הוא לא יכול שלא להתייחס למציאות המטכ"לית שציפתה לו, והוא הגדיר אותה כ"ריח של גוויה בחדר." זאת המורשת שהשאיר אחריו אשכנזי.
פרשת אשכנזי היא האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מיום הקמת המדינה. לא היה עוד מקרה כזה, שבו הרמטכ"ל וחונטת קצינים סביבו חותרים בצורה כזו תחת הממשלה הנבחרת, תחת שר הביטחון, תחת הדרג המדיני הממונה, תחת מדיניותה של הממשלה בסוגיות ביטחוניות החשובות ביותר. ועוד לא הכול נחשף. עוד לא ברורה מידת מעורבותו בפרשה של הנשיא לשעבר פרס, רב מג בחתרנות בלתי נלאית.
הסוגייה הפלילית היא באמת לא העיקר. חשוב לחשוף בפני הציבור את הסיפור במלוא חומרתו. איני חסיד של ועדות חקירה ממלכתיות משפטיות, שלרוב ממונות לדיון בנושאים שאינם משפטיים ולכן רק גורמות נזק. במקרה הזה מדובר בעניין משפטי של גילוי האמת. יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתביא לחקר האמת ותביא את מלוא המידע לידי הציבור.
אין לי כל עניין לראות מישהו מאחורי סורג ובריח, אבל יש להבטיח שאף אחד מן המעורבים בפרשה לא יהיה אי פעם חלק מן החיים הציבוריים במדינת ישראל.

* לסגן הרמטכ"ל ומי שנחשב למועמד הוודאי לתפקיד הרמטכ"ל הבא, גדי אייזנקוט, היתה כנראה מעורבות בפרשה. יש לבדוק זאת היטב, וגם אם המעורבות היא שולית, הדבר פוסל אותו מלהיות רמטכ"ל.

* "ידיעות אחרונות" הולך ונעשה עיתון לוחם בשלטון החוק. קודם (ובעצם גם עכשיו) הוא היה עיתון הבית של אולמרט, וכעת הוא מתגייס לצד אשכנזי. מה הפלא שרמטכ"ל שמונה בידי אולמרט מתגלה כמושחת הפועל בשיטות של מאפייה?

* אורח חייו הראוותני, הרהבתני, הבזבזני, המוחצן של ראש הממשלה, הוא ביטוי לרקב מוסרי. וכעת, אורח החיים הזה קיבל, לכאורה, גושפנקא מהיועץ המשפטי לממשלה, כהתנהגות נורמטיבית. מרגע שהוחלט על סגירת התיק, נתניהו מוצג כקורבן לרדיפה.
אין בדבריי שמץ של ביקורת על היועץ וינשטיין. יועה"מ אמון על החוק, ואם אין תשתית ראייתית לכתב אישום, אין מנוס מהחלטתו. הביקורת שלי היא על המשפטיזה והפליליזציה בחברה הישראלית, שפגעה קשות בנורמות המוסריות של המערכת הפוליטית, כיוון שהיא יצרה משוואה בלתי מוסרית, על פיה מה שאינו פלילי – כשר. אין דיון מוסרי, אין שיח ערכי, אין נורמות ציבוריות – הכל משפטי.
על החברה הישראלית להציב רף הרבה יותר גבוה לנבחריה, מאשר הסף הפלילי הנמוך כל כך, על פיו אנו מסתפקים בכך שאיש הציבור לא יהיה עבריין פלילי, או אפילו שיהיה עבריין פלילי, העיקר שהעונש שלו יהיה "ללא הגדרת קלון".

* ראש ממשלה פוגע בשיטתיות ברווחה, בחינוך בשכבות החלשות, ומרשה לעצמו להתהולל באורח חיים מנקר עיניים, ראוותני ורהבתני, על חשבון הציבור. המדינה מממנת דירת שרד. למה היא צריכה לממן גם את ההוצאות המטורפות של וילת הפאר שלו בקיסריה? למה היא צריכה לממן את הוצאות בריכת השחייה הפרטית שלו? למה היא צריכה לממן הוצאות מים מטורפות בבית הפרטי שלו, שעה שיש לו דירת שרד? למה מי שכל כך מאמין בקיצוצים, בכך שהכל צריך להיות מופרט, לא חושב "להפריט" את הוצאות הווילה הפרטית שלו? כיצד מי שמקצץ קיצוצים כל כך קשים הפוגעים בבשר החי של האזרחים, אינו מבין שדוגמה אישית היא ביטוי למנהיגות?

* בדיון הציבורי על פרשת "ביביטורס", כמו במקרים אחרים (אולמרט, אריה "הוא זכאי" דרעי, אשכנזי וכד') בולטת תופעת החסידים השוטים. הרי אילו לא היה מדובר בנתניהו אלא נניח בהרצוג, רבים מן המגוננים על נתניהו היו מיידים בו בליסטראות ורבים מן המיידים בליסטראות בנתניהו היו קופצים להגן עליו. אני מציע לכל אחד מאתנו להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה, ולקבוע עמדות נורמטיביות אוניברסליות בנוגע למוסר הציבורי.

* לא קראתי את הראיון עם בועז נוימן, עליו מתקיים פולמוס בגיליונו האחרונים של חב"ע, אך אומר כמה מילים על נוימן עצמו. ההיסטוריון ד"ר בועז נוימן היה פוסט היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקאלי, חובב ההשוואה הנואלת בין ישראל לנאצים. מתוך העמקה בהיסטוריה הציונית חזר בו מכל עמדותיו, הודה בטעותו הקשה והפך למעריץ גדול של הציונות ובעיקר של החלוצים הציוניים. ספרו "תשוקת החלוצים", המבוסס על חקירה מעמיקה בכתביהם, הוא שיר הלל לחלוציות הציונית.
במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* ביד הלשון: כרזה שראיתי במוסך: "שומרים עליך לגמרי מרוצה בכדי שתמליץ עלינו לאחרים."
מזמן לא נתקלתי במסר כל כך אנטי שיווקי. במקום לומר ללקוח ששביעות הרצון שלו היא הדבר החשוב להם ביותר, כי אין יקר להם יותר ממנו, הם אומרים לו ששביעות הרצון שלו היא אמצעי לכך שימליץ עליהם.
אבל העברית... העברית... איזו עִלְגות!
"בִּכְדֵי" – אין מילה כזאת בעברית. נכון לומר "כְּדֵי".
הכ"ף בכדי, היא "כ"ף הדמיון". היא קיצור של כמו. עקשן כפרד – עקשן כמו פרד.
כלומר, כדי הוא כמו די. דַּי – פירושו בכמות מספקת. כדי – בכמות המספקת ל... שומרים עליך מרוצה בכמות המספקת לכך שתמליץ עלינו לאחרים.
וכיצד הגיח לשפתנו המדוברת ה"בִּכְדֵי" המעצבן הזה?
להערכתי, הסיבה לכך היא הדימיון למילה "בִּכְדִי" שמשמעותה לשווא, לחינם. אנו משתמשים בה יותר על דרך השלילה – "לא בכדִי", כלומר לא לשווא.