רצח רבין היה אחד האירועים הקשים והחמורים בתולדות המדינה, אולי החמור והקשה שבהם. היתה זו הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית וניסיון לפתור מחלוקת פוליטית לגיטימית, בין דרכים לגיטימיות, באמצעות כדורי אקדח. הכדור שנורה לעברו של ראש הממשלה כוון לליבו של כל ישראלי. ואכן, כל ישראלי נורמלי, למעט קומץ שבקומץ בשולי הימין הרדיקאלי, התייחס כך לרצח. האבל הלאומי כלל את תומכיו ומתנגדיו של רבין כאחד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין נועד לבטא את הזעזוע הכולל, כדי להישבע אמונים לדמוקרטיה, לאחדות לאומית שאינה אחידות אלא היא כוללת את מגוון הדעות הרחב בספקטרום הציוני דמוקרטי. את המסר של "לעולם לא עוד."
למרבה הצער, יום הזיכרון מונף לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה למתנגדי תהליך אוסלו ולניסיון להדרתם מן השיח הלגיטימי, להפיכת דרך אוסלו לדרך הממלכתית הלגיטימית היחידה. היה זה מסר אנטי דמוקרטי – ההיפוך המוחלט של המסר הלאומי הראוי ליום זה. היפוכו של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות חופשיות. מסר המציג החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות כהמשך לרצח ("הרצחת וגם ירשת") הוא מסר חמור ביותר, על פיו לא הרצח הוא הרע המוחלט, אלא שלטון ה"ימין", גם כשהוא דמוקרטי לעילא ולעילא. מסר זה הוזיל ורידד את מהות האמירה הנחרצת נגד הרצח ונגד אלימות פוליטית, שעליה להיות אמירה מוחלטת, ללא פשרות וללא הטיות פוליטיות. שיאו של המהלך הזה היה בעצרות השנתיות בכיכר רבין, ביום השנה לרצח.
ההתנהגות הזאת היתה שגויה ושלילית, גם אילו ייצגה באמת ובתמים את דרכו המדינית של רבין. לא כל שכן, כשהמסרים של העצרות היו רחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של רבין. מורשתו המדינית של רבין היא תוכנית השלום אותה הציג בפני הכנסת בנאומו האחרון לפני הרצח. כותרתה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967." תוכנה – הצגת הקווים האדומים במו"מ להסדר הקבע, ובהם ירושלים המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף והקמת גושי התיישבות נוספים כמותו. כמובן שלא עלו על דעתו רעיונות כמו "חילופי שטחים", כלומר הכרה בעיקרון של קווי 4.6.67 ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על אי נסיגה משטחים מעבר לקו הירוק. כמובן שלא עלתה על דעתו פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה. ואילו בעצרות לזכרו, המסר היה "שלום בכל מחיר" ונסיגה מלאה. המסר המדיני של העצרות היה מחיקת כל ה"לאווים" של רבין והפיכתם ל"הנים".
התוצאה של המגמה הזאת לא היתה רק הדרת חלקים משמעותיים מן הציבור הישראלי מן היום הממלכתי, בניגוד מוחלט למשמעות ולמטרה של יום ממלכתי, אלא החמצת הזדמנות למנף את הרצח לגיבוש אמירה קונצנזואלית – של כל קצוות הקשת הפוליטית הציונית הדמוקרטית, נגד קנאות, נגד פנאטיות, נגד גזענות ונגד אלימות. התוצאה היא התגברות התופעות הללו, כמו בתופעות פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), אלימות פיסית ומילולית נגד מפגיני "שמאל" במלחמה, תרבות מוות נוסח קריאות הזוועה "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", תועבות כמו ספר הפיגולים "תורת המלך" והרחבת התפוצה של תאוריות הכזב אודות הרצח ("תאוריית הקונספירציה") וגם אלימות מצד ה"שמאל" הרדיקאלי, כמו יידויי אבנים ובקבוקי תבערה יחד עם מחבלים פלשתינאים לעבר חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בהפגנות השבועיות נגד גדר הביטחון, מאמרי הסתה רוויי אלימות נגד הממשלה הנבחרת בעיתונות, הסתה לעריקה מן המלחמה, כינוי חיילי צה"ל כנאצים וטייסי צה"ל כרוצחים, פעולה לחרם נגד ישראל ואינתיפאדה משפטית בעולם נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראלים ועוד.
כמובן שכישלון אוסלו, כאשר התברר לכל שהיה זה הסכם הונאה שבעקבותיו ערפאת נכנס עם כוחותיו לארץ-ישראל והשתמש בשטחים שקיבל כבסיס להרחבה חסרת תקדים של הטרור ולרצח 1,500 ישראלים, שחק את מעמדו ומשמעותו של יום הזיכרון הממלכתי לרבין. שכן, אם אין זה יום של אמירה ערכית נגד ההקצנה והאלימות, אלא יום הזדהות עם דרך פוליטית אחת – קריסתה של הדרך הפוליטית הזאת שחקה את זכרו של רבין.
מי שהבינו את משמעות הדברים והחליטו להחזיר את הגלגל אחורנית ולנסות לעצב את יום השנה לרצח רבין באופן הראוי, הן תנועות הנוער ותנועות הבוגרים ובראשן תנועת "דרור ישראל". כבר לפני שנתיים הם יצרו עצרת חלופית, ששיתפה את כל תנועות הנוער והגורמים הדמוקרטיים מ"ימין" ומ"שמאל" בעצרת שהמסרים שלה הם הדמוקרטיה והמאבק חסר הפשרות נגד אלימות, שנאה וגזענות. השנה שוב מובילה קואליציית תנועות הנוער עצרת בעלת מסר דומה. אחרי שנים רבות כל כך, קשה לשקם את מעמדו של היום הממלכתי החשוב הזה שנשחק כל כך כיוון שבוזה כל כך, אולם הדבר חשוב כל כך לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, שאסור להתייאש, ויש לעשות כל מאמץ כדי להצליח במשימה.
הגורמים ששחקו את זכר הרצח ואת משמעות יום הזיכרון הממלכתי, אינם מרפים. הם יוצאים נגד תנועות הנוער ומנסים להכשיל את יוזמתם ואת העצרת שהם מארגנים. על שוחרי הדמוקרטיה האמתיים להיות שותפים ולהתייצב עם תנועות הנוער בעצרת.

אהוד: בשנים האחרונות לא הלכנו לעצרות לזכר רבין בגלל המסר השקרי שלהן שעמד, כפי שציינת, בניגוד גמור לכל מה שרבין חשב והנהיג אי פעם.

2. שבת של תרבות
לפני כמעט עשרים שנה ניסו שני חברי כנסת – יוסי ביילין, אז עדין ממפלגת העבודה, חילוני, ופרופ' אלכס לובוצקי, דתי, מ"הדרך השלישית", לנסח אמנה של הסכמות בנוגע לצביונה היהודי של מדינת ישראל, ובנושאי דת ומדינה.
ההסכמה הראשונה שהם הגיעו אליה, נגעה לשבת. העיקרון שהם קבעו היה פשוט: תרבות – כן. מסחר – לא.
מאז היו עוד ניסיונות רבים, הידברויות רבות, בחלקן נטלתי חלק. לא בכל הנושאים נוסחו הסכמות. בנושא השבת, תמיד הגיעו להסכמה, ותמיד אותה הסכמה: תרבות – כן. מסחר – לא.
המהלך המשמעותי והגדול ביותר ליצירת הסכמות, היתה אמנת מדן-גביזון, אותה הובילו הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון והמשפטנית הדגולה, כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, ממייסדי האגודה לזכויות האדם ומי שעמדה בראשו שנים רבות. וגם שם, אותה הסכמה לגבי השבת: תרבות – כן. מסחר – לא.
על בסיס אותו עיקרון, מציעים כעת חברי הכנסת רות קלדרון ואלעזר שטרן הצעת חוק. רק הוצגה ההצעה, ומיד נפתח הפולמוס המתלהם, השגרתי, בין "דתיים" ל"חילונים". אלה זועמים על הצעת החוק הפוגעת בשבת ובאופיה היהודי של המדינה, לא פחות. אלה זועקים שהחוק לא פותר להם את מה שמעניין אותם – קניות ומסחר בשבת.
אולם אין זה מקרה שכל מי שניסה באמת ובתמים לעצב את צביונה היהודי הראוי של מדינת ישראל הגיע לאותה תובנה. אין זו פשרה בין "דתיים" שהשבת היא שלהם, והם מוכנים לוותר בפתיחת מוסדות תרבות כדי להרוויח בסגירת עסקי מסחר, לבין "חילונים" שהשבת אינה מעניינם, הם רוצים אותה כיום ז' בשבוע, ומוכנים לוותר בתחום אחד כדי להרוויח בתחום שני.
בעצם, אין זו פשרה בין שני צידי מתרס, אלא הסכמה משותפת שזאת הדרך הנאותה לציין את השבת במדינה היהודית. זוהי אמירה, שהשבת היא יום המנוחה, היא יום התרבות, היא יום הרוח, היא יום המשפחה. זוהי אמירה שהיום הזה הוא יום של הרגעת בולמוס המרדף המטורף אחרי הבצע, בולמוס הצרכנות המטורפת. לכן, זה יום שראוי לסגור בו את הקניונים ובתי המסחר, לא כהליכה לקראת הדתיים, וראוי לפתוח בו את המתנ"סים, התיאטראות ומוסדות התרבות והאמנות, לא כהליכה לקראת החילונים, אלא מתוך רצון משותף לעצב את השבת היהודית ישראלית, את הפרהסיה היהודית ישראלית הראויה.
טרם קראתי את הצעת החוק לפרטיה, אלא את הכתבות בכלי התקשורת. הכיוון שלה חיובי מאוד, מבטא את אמנת גביזון-מדן ואת רוח ההסכמות של מהלכי ההידברות השונים. הדיון על הפרטים חשוב מאוד ומן הסתם גורמים שונים יפעילו לחץ כדי למשוך אותו לכיוונם. יש לקוות, שלשם שינוי לא יהיה זה השיח הלעומתי הנדוש בין "חילונים" ו"דתיים", אלא מאמץ משותף לעצב את השבת השייכת לכולנו, למען החברה הישראלית.

3. צרור הערות 10.9.14
* ההבדל היחיד בין דאעש לישראל, הוא שאת מה שדאעש מבצעים בסכין ישראל מבצעת בטילי לייזר. זה רק אחד הפנינים בפשקוויל הסתה נגד מדינת ישראל, צה"ל ונתניהו, שכתב ב. מיכאל ב"הארץ". המאמר נקרא "הצבוע". הצבוע הוא נתניהו שמרשה לעצמו לבקר את דאעש כאשר הוא הורה לישראל לעשות מעשים הרבה יותר חמורים, כמו רצח יותר מעשרה ילדים מדי יום. ב. מיכאל התבלבל. עונת עלילות הדם נגד היהודים אמורה להיות לקראת פסח, לא לקראת ראש השנה.
טינופת אוטואנטישמית. הוא, והעיתון המפרסם את התועבה הזאת.

* אם וכאשר תקום האצבע שתלחץ על ההדק, בניסיון לרצוח את ראש הממשלה, ברור מי היד שאחזה באקדח. זיכרו את המאמר "הצבוע" של ב. מיכאל. זיכרו את המאמר של אורי משגב "לא זמן לרחמים עצמיים." זיכרו מי העיתון הנותן במה לפיגולים הללו. ואל תאמרו שהכתובת לא היתה על הקיר.

* ככה זה עובד. רוגל אלפר כותב מאמר שבו הוא מסביר למה הוא התייאש והוא רוצה לעזוב את הארץ. ממשיך גדעון לוי בפולו-אפ המסביר שהערבים יישארו כאן אחרינו. כלומר עזיבתו של רוגל אלפר היא אות לעזיבה של כולנו, ואילו הערבים יישארו כאן אחרינו (ואז סייד קשוע יחזור?)
עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו הוא שהמלחמה נגמרה בתיקו (אגב, אבו מאזן ממש אינו חושב כך) והמסקנה היא שהמקסימום שאנו יכולים הוא להגיע לתיקו עם ארגון טרור.
ממשיכה ניבה לניר בפולו-אפ המתייחס לדבריו של הראל כעובדה ניצחת. המסקנה אמורה להיות פתרון מדיני (כלומר קבלת כל תביעות הפלשתינאים, הרי בכל פעם שהם דוחים אפילו את ההצעות המרחיקות לכת ביותר, כמו אלו של ברק ואולמרט, אנחנו אשמים), אבל הרי הציבור אינו רוצה שלום והמסקנה, היא שורת המחץ: "אנחנו, מזל שכבר חיינו." כלומר, אין כאן עתיד. אנחנו, הזקנים, כבר חיינו. לצעירים אין כאן עתיד.
וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה "הארץ" לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.
ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?

* טרם קראתי את ספרו של טוביה טננבאום "תפוס תיהודי", אבל צפיתי בכתבה בערוץ השני שבה תועד בצילום ובהקלטה התחקירן הראשי של "בצלם" ושל גדעון לוי, אומר שלא היתה שואה, באותו ביטחון ובאותה רמת אמינות של תחקירי "בצלם" ושל כתבותיו של לוי. מאז פרסום הכתבה, נערך קמפיין של דה-קרדיטיזציה ורצח אופי לטננבאום, על מנת לקעקע ולערער את אמינותו. כנראה שהוא נגע בנקודה רגישה. אולי כיוון שהוא הגיע למרואייניו כגרמני, והם דיברו באוזניו בחופשיות. חמור יותר – הוא תיעד אותם, הקליט וצילם אותם. ואוי לבושה... מה עושים? שוברים את המראה.

* והנה דוגמה לשבירת המראה. להלן – טוקבק הסתה בפייסבוק שכתבה הסופרת אלונה קמחי. לא נגענו: "את הטננבאום הזה הגיע הזמן להעלות על מוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון." כתובת על הקיר, כבר אמרנו?

[אהוד: עכשיו אנחנו מבינים את סוד הצלחתה כסופרת, ואת סיבת ההתעלמות מסופרים אחרים בספרות העברית – שלא מלקקים את התחת לפלסטינים ולשאר אויבי ישראל].

* נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים הצעה להסדר קבע, על פיה מצרים תעביר לידי הפלשתינאים שטח גדול פי 5 מרצועת עזה, למדינה עצמאית בה ישוקמו ה"פליטים" וביו"ש תהיה אוטונומיה פלשתינאית. בנאומו בפני הוועד הפועל של אש"ף, חשף אבו מאזן את ההצעה וסיפר שדחה אותה על הסף. הוא הוסיף ואמר: "לא נקבל שום פתרון בסוגיית הפליטים מלבד מימוש מלא של זכויותיהם." המושג "הזכויות המלאות של הפליטים," פירושו – "זכות" השיבה, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.
אם כן, אבו מאזן דחה על הסף את הצעת א-סיסי אך באותה מידה הוא גם דחה על הסף את רעיון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית ומדינה יהודית, בכל גבול שהוא, שהרי זאת המשמעות של "זכות" השיבה.
ואף על פי שנדחתה על הסף, החשיבות של הצעת א-סיסי היא אדירה. זו הוכחה שיש יותר מפתרון אחד, ולא "פתרון אחד ואין בלתו" – נסיגה לקווי 49'. זו הוכחה שלא מדויקת הטענה ש"כל העולם" מבין שזה הפתרון היחיד. זו הוכחה, שהדחייה בבוז ובלעג של כל פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה, שאינו הנסיגה המלאה, בטענה שאף אדם בעולם לא יתמוך בה, אינה נכונה.
יש הכחשות לידיעה, ואבו מאזן, אם לנקוט לשון המעטה, אינו המקור האמין ביותר. אך אין עשן בלי אש ואני מעריך שלכל הפחות מדובר בבלון ניסוי שהפריחו המצרים.
מבלי להיכנס לפרטי הצעתו של א-סיסי (הפרטים ידועים מנאומו של אבו מאזן ולא מהודעה מצרית), הכיוון שלה הוא נכון. הפתרון של חלוקת הארץ הקטנה הזאת לשתי מדינות בגבולות 49' אינו ישים ולכן הוא מתכון למלחמת נצח. ישראל אינה יכולה להתקיים בקווי 49', ללא גבולות בני הגנה, ומדינה פלשתינאית בגודל הזה היא מדינה קטנה ועלובה ולא תהיה בת קיימא. הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה, ולשם כך הוא חייב להיות רחב יותר מבחינה דמוגרפית. עליו לכלול את ירדן ואת סיני, באופן זה או אחר. א-סיסי, מבין זאת, ויש לכך חשיבות רבה. אם נכון הדבר, שהצעתו של א-סיסי היא בברכתה של ארה"ב, זו ברכה גדולה שבעתיים. אולי סוף סוף מסתמן כיוון מדיני שיכול להניב שלום.

* המלחמה שאובמה אסר על דאעש מוצדקת וחיובית בפני עצמה, אך זו מלחמה עקרה אם היא מתמקדת בארגון אחד, גם אם הוא קצת יותר קיצוני מאחרים, תוך המשך מדיניות הפייסנות כלפי התמנון הג'יהאדיסטי בכללותו.

* מי שמוצא דמיון בין חמאס לדאעש טועה ומטעה. מדובר בשתי תנועות שונות לחלוטין. בעוד דאעש עורף את ראשי "הכופרים", חמאס יורה להם בברכיים ואז משליך אותם אל מותם מהקומות העליונות של רבי קומות (כך ניהל חמאס בעזה את המחלוקת הפוליטית עם פת"ח ב-2007).

* בשבוע הבא יכריע העם הסקוטי במשאל העם, האם להיפרד מבריטניה הגדולה. כן, במשאל עם. בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה, איש אינו טוען את הטענה המוזרה, אם להתבטא בעדינות, על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה ואת השיטה הפרלמנטרית. כידוע, מדינות האיחוד האירופי הכריעו על הצטרפותם לאיחוד ועל אימוץ האירו במשאל עם. רק אצלנו נשמעת טענה בלתי הגיונית זו, נגד חוק יסוד משאל העם.

* עם פרסום הידיעה על הצעת חוק השבת של הח"כים קלדרון ושטרן, מיהר השר אורי אריאל לקפוץ בראש ולהתלהם על פגיעה ביהדות, פגיעה בשבת וכל הסיסמאות הלעומתיות הלעוסות והמאוסות הללו, כאחרון עסקני ש"ס.
אם מפלגת "הבית היהודי" רוצה להיות ראויה לשמה, מן הראוי שהיא תצטרף בהתלהבות ליוזמה, שנועדה לעצב את המדינה כבית יהודי, לכל מגוון היהודים; שנועדה להפוך את השבת למשמעותית עבור כל יהודי בישראל.
הצעת החוק היא אבן בוחן למנהיגותו של נפתלי בנט. האם הוא אכן מנהיג לאומי כפי שהוא מתיימר להיות, או סתם, עוד עסקן מגזרי.

* זיכויו של גואל רצון מאשמת העבדות, בלתי סבירה. מן הראוי שהפרקליטות תערער עליה. אם הסיבה לכך היא לשון החוק, יש לשנות את החוק. החוקים הם תוצר של מציאות. אלמלא היה רצח לא היה "לא תרצח" ואלמלא היו גניבות לא היה "לא תגנוב". החוק חייב לתת מענה לשעבוד נפשי ופיזי בידי מנהיגי כתות. יש לקוות, לפחות, שהעונש על עבירות המין יהיה מרתיע וקשה.

* יום לפני הכרעת הדין במשפטו של רצון, נחשפה פרשת דוד הכי טוב: הפרשה המזעזעת של הכת שסירסרה נשים "למען הגאולה". אי הרשעתו של רצון באשמת עבדות, תקשה על האשמת דוד הכי טוב בעבירה זו. יש לקוות שרצון ישלח לשנים רבות בכלא, למען יראו וייראו. אפס סובלנות כלפי עבריינות המין.

* ביד הלשון: ראש השנה קרב, ובסעודת החג אחת הברכות שאנו נוהגים לברך, באכילת ראש של דג, היא "שנהיה לראש ולא לזנב". ומה מקור הברכה? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא".
בפרשה מופיעה מסכת מקסימה של ברכות לעם ישראל, ולצדה מערכת מקבילה, מזעזעת, של קללות – וביד ישראל הבחירה, להיות ראוי לברכה או לקללה. הברכה נפתחת בפסוקים הבאים (דברים, פ' כ"ח): "ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". ובהמשך הברכות, מופיעה גם הברכה הזאת (פס' י"ג): "וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה."