רומאן
הוצאת "ספרי מקור" 2014

פרק עשרים
המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ.
חלק שני ואחרון של הפרק

"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."
"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פנחס עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."
"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"
"לא. את זה פנחס שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני. כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."
"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"
עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."
"איך אתה יודע?"
"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"
"ומה זה בארדים?"
"פרדים. בערבית."
"אבל פרדים הרי לא..."
"די, לא חשוב..."
נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פנחס. הסטודנטית הצעירה שאהב, שׂ. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.
"כאן, איפה שאנחנו יושבים."
הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.
הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.
מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.
היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.
"ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.
"לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."
אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מ-ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.
כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.
הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.
על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.
והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.
היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.
הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"
על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."
"הכל בסדר. אז למה באת?"
ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.
כן. היה רץ.
למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?
וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.
עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.
עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"
וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.
היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.
נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. שׂ. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.
"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.
"ואולי בכל זאת..." אמרתי.
"אז אנחנו..."
"נתחתן!"
ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.
"אני לעולם לא אקפוץ..."
"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."
"כי יש לי אחריות..."
"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."
כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.
שתקנו.
"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."
"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."
"ומה היה הסוף שלו?"
"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."
ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.
"טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."
בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.
הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.
"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."
"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."
"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.
"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"
"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."
"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"
"נכון."
"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.
וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.

המשך יבוא