1,500 ישראלים נרצחו בפיגועי הטרור בעשור שאחרי הסכם אוסלו. בעשור שאחריו לא היו כמעט פיגועים. הסיבה לכך אינה שינוי באמונה ובמוטיבציה של הפלשתינאים. היא תוצאה של מאבק יומיומי בטרור הפלשתינאי – מאבק מבצעי ומודיעיני. המאבק הזה חסך חיי אדם. אלמלא המאבק הזה, סביר להניח שעוד 1,500 איש היו מוצאים את מותם באותה דרך: באוטובוס, בקניון במסעדה.
מי היו הנרצחים? אולי אתה, הקורא. אולי אני. אולי הילדים שלך. אולי שלי. המחבלים ממשיכים לפעול בדרכים אחרות, כמו ירי טילים, חפירת מנהרות תופת, והמאבק נגדם נמשך, מאבק קשה, מאבק יומיומי, מאבק שרובו אפור. משתתפים בו אלפי חיילים ואנשי כוחות הביטחון, חלקם לוחמים קרביים, חלקם אנשי מודיעין.
יחידה 8200 היא אחת הזרועות החשובות בהגנה על מדינת ישראל בכלל, ובין השאר במאבק נגד האויב הפלשתינאי. בפעילות יומיומית שוחקת ואפורה, של האזנות ויירוט מידע, הם אוספים פרט לפרט והמידע שהם מביאים מסכל פיגוע, מביא את כוחות צה"ל לעצור מחבל, לחסל פעיל טרור. הם עושים מלאכת קודש.
מדינת ישראל חייבת להם הרבה ומעניקה להם הרבה. הם נהנים מתנאי שירות טובים לאין ערוך מאלה של הלוחמים. הם אינם מסכנים את חייהם. והידע והניסיון שהם מקבלים, בהשקעת עתק בהכשרתם, פותחים להם את דלתות עולם ההיי-טק הישראלי והעולמי ותפקידי הניהול הבכירים ביותר במשק הישראלי.
והנה, קמה לה חבורה של מילואימניקים חסרי מצפון מן היחידה, והחליטה לשבור את הכלים, ולערוק מן המלחמה בטרור. אנשים שמדינת ישראל השקיעה הון רב כל כך בהכשרתם ושחררה אותם מתפקידים שיש בהם סכנת חיים, מתוך הבנה שהם דרושים להגנה על ביטחונה ועל חיי אזרחיה, בוחרים לפתע לא להחזיר למדינה את השקעתה, לערוק מן המלחמה, לנטוש את המשמרת, לעמוד על דם רעיהם אזרחי ישראל, ילדי ישראל, ולהמשיך ליהנות מהפירות הכלכליים של השקעתנו בהם לצורך התעשרותם הפרטית.
מדובר באנשים חסרי תודעה דמוקרטית בסיסית. אנשים שאינם מבינים שבמדינה דמוקרטית האזרחים בוחרים את השלטון, הדרג המדיני מקבל את ההחלטות צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה והחיילים מבצעים את הפקודות החוקיות שניתנות להם. הם מנסים להפוך את הפירמידה הדמוקרטית על צירה – לנסות כחיילים למרוד בצה"ל מתוך רצון לכפות את עמדתם הפוליטית על הדמוקרטיה הישראלית.
43 חיילי מילואים מ-8200 הודיעו על עריקתם מהמלחמה בטרור, על עריקה מהגנה על חיי אזרחי ישראל. ובחוצפתם הם אומרים שהם מוכנים להמשיך לשרת, אך לא נגד הפלשתינאים. חיילים דה-לוקס. הם יחליטו, בהתאם לדעותיהם הפוליטיות, לא להילחם באוייב היורה טילים על אזרחי ישראל, החופר מנהרות תופת כדי לבצע טבח המוני באזרחים ובילדים ישראלים.
איזו חוצפה! לפני כל תגובה אחרת, יש להדיח כל אחד מהם לאלתר מהיחידה ולא לתת לו להתקרב אליה, כי מדובר באנשים בוגדניים שאי אפשר לסמוך עליהם.
מעשה העריקה הזה הוא מעשה בלתי מוסרי, של אנשים חסרי מצפון. אני סולד מהביטוי "יפי נפש" שבהם נהוג לכנות את האנשים האלה. אין שום דבר יפה בנפשם של עריקים, של מי שלא נאה להם להגן על חיי אחיהם. צדקנות אינה צדק והתחסדות אינה חסידות. הצדקנות הזאת היא צביעות.
לא, אלה לא יפי נפש. אלה מכוערי נפש.

2. צרור הערות 14.9.14
* מי שמתקבל ל-8200 הוא בהכרח אדם חכם ומוכשר. חבל שמערכות המיון אינן מצליחות לאבחן באופן אמיתי את רמתם המוסרית של המתקבלים ליחידה. ארבעים ושלושה החותמים על מכתב ההמרדה והעריקה הם תופעה מדאיגה מאוד. העובדה ש-43 אנשים התגלו כסוציומטים בוגדניים, מחייבת בדק בית רציני בתהליך המיון והסיווג הביטחוני. התהליך חייב לזהות את המנוולים האלה מראש, כדי שלא יתקרבו ליחידה כזאת. מפחיד לדעת שאנשים כאלה נחשפו לחומר סודי כל כך. עובדה זו צריכה להדיר שינה מעינינו.

* למרות עמדתי העקרונית, שאין לקיים דיון על טענות של מי שמורד בדמוקרטיה, כי דיון כזה נותן לגיטימציה לדרך האנטי דמוקרטית שבה הוא העלה את הטענות, אתייחס לטענת "חוסר המידתיות" בהאזנות, של עריקי 8200. בכל שנותיי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתפתי במאות מארבים, אלפי שעות שכבתי במארבים. ובכל המארבים הללו, רק פעם אחת היתה היתקלות. המארב של אנשי 8200 הוא האזנה לטלפון. אני בטוח שזה מביך ולא נעים להאזין לשיחות של בני המשפחה. אבל אם הפרי של שנת האזנות מתסכלת תהיה הצלת חייו של ילד אחד, בזכות פיגוע שנמנע, זה מוצדק. העריקה מהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה מפני טרור, בשל עמדה פוליטית, ולכאורה בשל איסטניסטיות של מי ש"לא נעים להם" לחדור לפרטיות, היא עמדה בלתי מוסרית. היא מעידה על אובדן מצפן ערכי, על דה-הומניזציה של אנשים שאינם מבינים מהם סדרי עדיפויות של מי שמופקדים על חיי אדם. המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. מי שעורקים מן המערכה הזאת, הם אנשים חסרי מצפון.
מתאים להם הביטוי "סרבני מצפון". הם מסרבים להפעיל את המצפון. מצפונם נקי, מחוסר שימוש.
קראתי כמה תגובות על עריקי 8200, בנוסח "צריך להעביר אותם ליחידה קרבית, שילמדו מה זה לשבת בנגמ"ש." ואני תמה. האם אלה שאומרים דברים כאלה היו רוצים לשבת באותו נגמ"ש עם סוציומטים כאלה? הרי הא"ב של יחידה קרבית, הוא הרעות, אחוות הלוחמים. הקוד הבסיסי של אמון מלא ביני לבין חבריי; הידיעה שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למעני ואני מוכן להקריב את חיי למענם. אני סבור שהתרומה הגדולה ביותר שלהם לביטחון, היא סיוד אבנים בכלא 6.
מה קרה? תוהים סניגורי העריקים, המנסים לטהר את השרץ. אסור להשמיע ביקורת? אסור שתהיינה דעות אחרות?
לא רק מותר, אלא רצוי להשמיע ביקורת. לא רק רצוי, אלא חשוב ביותר שיהיה מגוון דעות. הבעיה אינה של דעות אלא של מעשים.
בשבוע שעבר פגשתי את חבריי הוותיקים למילואים, חברים לנשק במשך שנים רבות. היה בתוכנו כל מגוון הדעות – ממפלגת ר"צ (היתה פעם מפלגה כזאת) ועד "מולדת" (היתה פעם גם מפלגה כזאת) ובחזרה. בכל שירות מילואים, היו בינינו ויכוחים עזים, לעתים בגרון ניחר, לעיתים אל תוך הלילה. והיו לא רק כבוד הדדי וסובלנות, אלא גם אהבה וחברות. זאת, כיוון שסמכנו אחד על השני. ידענו שחרף כל חילוקי הדעות, כולנו מחויבים למשימה, מחויבים למדינה, מחויבים לצה"ל, מחויבים ליחידה ומחויבים זה לזה.
הבעיה בחבורת עריקי 8200 כלל אינה עמדתם הפוליטית הלגיטימית, אלא מה שהם בחרו לעשות עם עמדתם – פוטש. התארגנות של חיילים להפר פקודות חוקיות, להסביר לצה"ל באיזו גזרה ונגד איזה אוייב הם מוכנים לפעול ובאיזו לא. הבעייה אינה ביקורת ואינה דעות אלא מעשים – מעשה ההמרדה, מעשה העריקה. אלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ועל כן יש להוקיע אותם.

* בכל שנות המאבק על הגולן, שלא היה רק מאבק נגד עיקרי אמונתי שאותם הגשמתי בעלייתי להתיישב בגולן, אלא היה זה גם מאבק על הבית שלי, על אדמתי, על משפחתי, על חיי, שירתתי במילואים עם אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן. זה לא היה קל, אך מעולם לא חשבתי עליהם מה שאני חושב על עריקי 8200 ומעולם לא דיברתי עליהם כפי שאני מדבר וכותב על עריקי 8200, כי הם היו אזרחים נאמנים, חיילים טובים, שיש להם דעה אחרת. ידעתי שהם טועים. הצטערתי שזו דעתם. כעסתי על הדברים שהם אמרו. אך לא היו לי טענות.
אגב, כשנפגשנו בשבוע שעבר, שמחתי לשמוע אותם מודים בגילוי לב בטעותם.
מי שמתעקש לא להודות בטעותו, הוא האיש שדחף יותר מכל אחד אחר את רעיון הנסיגה מהגולן, אורי שגיא. בלקסיקון של שגיא, כך נראה, לא מצויה המילה "טעיתי". בראיון ל"הארץ" הוא שוב מאשים את ברק בהחמצת ההזמנות לשלום עם סוריה, וטעם ההחמצה עדין מר בפיו.
אז טעם ההחמצה מר בפיו. העיקר שהיום המאבק בין דאעש לחיזבאללה הוא מי ישלוט בקונייטרה ולא מי ישלוט בכינרת. כי אז הטעם בפי כולנו היה מר כלענה.
בראיון עמו מתלונן שגיא על כך שהציונות הדתית עולה מדי שנה לחניתה ומנכסת לעצמה את החלוציות של תנועת העבודה. אלא שבניגוד לדבריו, הציונות הדתית עולה מדי שנה לביריה, לא לחניתה, וביריה הוקמה בידי אנשי הציונות הדתית. ומה ההבדל בין חניתה וביריה? שום הבדל. לעומת זאת, יש הבדל אדיר בין הערכים שהעלו את חניתה על הקרקע, לבין גישתו של אורי שגיא. האובססיה של שגיא לעקור אותנו – ממשיכי דרך חניתה, מהגולן, היא היפוכה המוחלט של דרכה הערכית והאידיאולוגית של תנועת העבודה.

* השבוע לפני עשרים שנה, הייתי אחד מ-12 מתושבי הגולן, שפתחו בשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים (מעטים מתוכנו שתו גם נוזלים אחרים). במהלך השביתה הצטרפו שובתים נוספים. במשך 19 יום הנושא שלנו עמד בראש סדר היום התקשורתי, וזכה לסיקור עולמי נרחב. רבע מיליון איש עלו לרגל להזדהות עמנו. אני זוכר את שביתת הרעב כאחד האירועים המכוננים בחיי, ואחד מרגעי השיא במאבק המוצלח על הגולן, שבו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.
באופן אישי, שביתת הרעב החלה בדיוק חודש אחרי חתונתי. בשביתת הרעב יעל, אשתי, סיפרה לי שהיא בהריון. וכך, בניית הבית והמשפחה הלכו בד בבד עם המאבק על קיום הבית, שהיה שילוב בין האישי והמשפחתי לבין הלאומי – והרי זאת משמעות המושגים הגשמה וחלוציות.
הופתעתי כאשר עמוס, בני הבכור, סיפר על כך כאשר רואיין לכתבה בערוץ הראשון בשבוע שעבר, כאומר שהוא נולד לתוך הוויית המאבק על הגולן, שכוננה את תמונת עולמו.

* אובמה אוסר מלחמה על דאעש, וזהו הצעד הראשון המצדיק את פרס נובל לשלום שבו הוא זכה עם כניסתו לתפקיד. האמת שהיו עוד כמה צעדים, פחות משמעותיים, שהצדיקו בדיעבד את הפרס – חיסול בן לאדן, והאיום המוחשי לפעול נגד אסד, שהביא להשמדת חלק ניכר מהנשק הכימי שהיה ברשותו (איני מאמין שכל הנשק הושמד).
אולם רוב פועלו המדיני של אובמה, לא קידם כהוא זה את השלום בעולם, אלא רק הסיג אותו אחור. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם הקנאי קידמה את השלום בדיוק כמו מדיניות הפייסנות של קודמו, צ'מברליין. מדיניותו הפייסנית לא התפרשה בידי הקנאים האסלאמיים כהושטת יד לשלום, אלא כהרמת ידיים לכניעה. הם התחזקו, ארה"ב נחלשה, בנות בריתה וידידותיה של ארה"ב נפגעו, העולם החופשי ניזוק, שלום העולם התרחק.
בדיוק כפי שאובמה מבין שאין מקום לפייסנות כלפי דאעש, כך עליו להבין שאין מקום לפייסנות כלפי איראן, כלפי האחים המוסלמים במצרים ובכל העולם המוסלמי. בדיוק כפי שהמלחמה בדאעש מוצדקת, על אחת כמה וכמה שהמלחמה בחמאס, שפגיעתו בישראל חמורה יותר, מוצדקת שבעתיים.
המלחמה בין הג'יהאדיסטים השיעים והסונים אינה הופכת אחד מן הצדדים לגורם חיובי. מלחמה בין חיזבאללה ודאעש, היא מלחמת בני חושך בבני חושך. כמו מדיניות הבלימה הכפולה, שארה"ב נקטה כלפי איראן ועיראק כאחד, כך יש מקום למדיניות בלימה כפולה היום, כלפי הג'יהאדיסטים השיעים והסונים, שכן אלה שני צדדים של אותו מטבע.
בראש תמנון הקנאות הג'יהאדיסטית עומדת איראן. כל עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם איראן, על לגיטימציה להיותה מדינת סף גרעינית, אין משמעות אמתית, במובן הגלובלי, למלחמה נגד דאעש.

* לספר בפומבי לפני מלחמה כיצד היא תֵּעשה ולבטל את מימד ההפתעה, זו טעות. לספר כיצד היא לא תעשה – זו טעות גדולה הרבה יותר. כאשר אובמה מצהיר ומתחייב שלא תהיה פעולה קרקעית, הוא מעביר מסר לאוייב שהוא חסין מפני פעולה קרקעית. במקום לומר לאוייב שכל האופציות נשמרות ושכל ארסנל האפשרויות העומד לרשותה של מעצמת העל עשוי להיות בשימושה על פי הצורך, והיא תשתמש על פי בחירתה בכל אופציית פעולה בזמן ובמקום שהיא תבחר, הוא כובל את ידי עצמו ופוגע במערכה שהוא עומד בראשה.

* נתניהו לא הודיע עדין על תמיכתו בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה.

* בית המשפט העליון קיבל עתירת תושבים בכפר ורדים לחייב את המועצה המקומית להקים מקווה ביישוב. בתור יהודי שמעולם לא ביקר במקווה (למעט סיורים ארכיאולוגיים במקוואות עתיקים) ושקרוב לוודאי לא יבקר גם בעתיד, חשתי צער ובושה על כך שבמדינה היהודית, יהודים דתיים נדרשים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שיינתן להם לקיים את מצוות הדת. בית המשפט הגן על התושבים מפני כפיה חילונית.

* כמה מאזרחי ישראל מודעים לכך שכבר שבועיים תושבי המגזר הכפרי בישראל אינם מקבלים דואר? העובדים בעיצומים והשביתו את הדואר הנע. בערים הדואר מגיע. ובהתיישבות הכפרית? במועצות האזוריות? נאדה. וכנראה שזה ממש מזיז להנהלת דואר ישראל.

* ביד הלשון: אני קורא כעת את הביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', מראשי הקיבוץ המאוחד לאורך עשרות שנים ותלמידו המובהק של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין, שכתב ברוך כנרי. זו ביוגרפיה מרתקת, שיותר משהיא מלמדת על יוסקה, היא מספרת את הסיפור המופלא של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועת האוונגרד של האקטיביזם החלוצי, הציוני והסוציאליסטי.
דבר אחד מפריע מאוד להנאתי מקריאת הספר. עשרות פעמים חוזר המחבר על שגיאה גסה בעברית, וכנראה הוא לא זכה לעורך לשוני קפדן שינכש את העשב השוטה הזה. במקום "שָׁם" הוא כותב שוב ושוב "שמה".
משמעות המילה שם היא – במקום ההוא. משמעות המילה שמה, היא אל המקום ההוא, לשם. הה"א בסוף המילה שמה, היא ה"א המגמה, ומשמעותה – ל... אל... למשל, הביתה – אל הבית, הימה – אל הים, ירושלימה – אל ירושלים. אנו משתמשים בה בעיקר לסימון כיוון – ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ימה, קדמה, צפונה ונגבה. לא זו בלבד שכנרי משתמש ב"שמה" במקום "שם", הוא אף כותב "לשמה", שזה כמו לכתוב "אל לשם".
השימוש בה"א המגמה כלפי מקום המורכב משתי מילים בסמיכות, הוא בצירוף לנסמך. למשל – בארה שבע – לבאר שבע, ארצה ישראל – לארץ ישראל, רמתה גן – לרמת גן, תִּלה אביב – לתל אביב.