השבוע, הלך לעולמו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי [1927-2014] – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה.
אני מבקש במאמר זה להציג סיפור בעברו של חקה, הנוגע אלינו; סיפור מעורבותו במאבק על הגולן בשנות ה-90.
בסתיו 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עימנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עימנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.
מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח, שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.
חקה היה אחד מן הרביעייה, ועימו האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם ואירגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.
היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עימו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.
יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.
ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? היתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעיתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים עבורנו.
ובתוך הסיטואציה הזו, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" היתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"
דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להיתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזו. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.
גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית, וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.
ארבעת הפלמ"חניקים ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.
יצחק חופי – חקה נפטר השבוע, בן 87. יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 17.9.14
* לאף אחד אין חשק וכוח להיגרר מחדש למלחמה, פחות מחודש אחרי סיום "צוק איתן". סביר להניח שהתובנה הזאת הינחתה את הפלשתינאים, בירי הפצמ"ר הערב [יום שלישי] בעוטף עזה. זה המבחן האמיתי של המלחמה. האם כמו אחרי ההתנתקות, כמו אחרי "עופרת יצוקה" וכמו אחרי "עמוד ענן" – ישראל תבליג ותכיל, וכך יחל כרסום הטפטוף, שבהכרח יביא בתוך זמן קצר לסבב הבא?
יש להגיב בחומרה על הפצמ"ר הזה, תגובה קשה וכואבת. ולאו דווקא בהפצצות. יש לנסות דרך אחרת. למשל – להפסיק את החשמל ל-24 שעות.
זוהי מהותה של הסלמה: חמאס חטפו מכה קשה ויודעים שיש גבול שאסור להם לחצות. והם מתחילים בשיטת מצליח. תחילה יורים פצמ"ר. האם בשל פצמ"ר נבעיר את כל הגזרה? אחרי שבועיים יורים רקטה. וכן הלאה, "מטפטפים" ומסלימים. הבלגה או תגובה מתונה על ירי הפצמ"ר, עלולות להוריד לטמיון את הישגי המלחמה.

* על סקלה דמוקרטית, שצידה האחד הוא כיבוד הדמוקרטיה ושלטון החוק ובצידה האחר יגאל עמיר – עריקי 8200 נמצאים מעבר לקו פרשת המים, על המדרון החלקלק. הם חצו את הקו האדום. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.
במלחמת "צוק איתן" ניצלו חיי עשרות חיילים בזכות התרעה שהעבירו חיילי 8200, שאינם מתביישים להאזין לשיחות של מחבלים ולפגוע להם בפרטיות. חייהם או מותם של עשרות החיילים, הם ההבדל בין חיילי 8200 המבצעים את תפקידם, לבין עריקי 8200 שמסרבים לבצע את תפקידם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.
ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון לרשת ב': מאות ישראלים ששומעים אותנו עכשיו, אינם יודעים שהם חייבים את חייהם לאנשי 8200 הפועלים בזירת הטרור הפלשתינאי, שבזכות התרעות שלהם נמנעו פיגועים. חייהם או מותם של מאות המאזינים הללו, הם ההבדל בין חיילי 8200 שביצעו את תפקידם, לבין חיילי 8200 שהחליטו לערוק ולעמוד על דם רעיהם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.
לאחר חטיפת שלושת הנערים, כוחות גדולים של צה"ל יצאו לחפש אותם, לאתר אותם, לנסות להשיב אותם בחיים או לגלות את גופותיהם. במקביל, חיילי 8200 גיבו אותם בצד המודיעיני, כולל, אין ספק בכך, האזנה לשיחות פרטיות של פלשתינאים. אוי אוי אוי, הם חדרו לפרטיות?! מג-עי-לים אחד שכמותכם! יש כאלה שלא נאה להם לעשות את המלאכה. אז נחטפו שלושה נערים, ביג דיל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* יו"ר מפלגת העבודה הרצוג גינה את העריקים והביע סלידה ממעשיהם. קודמתו שלי יחימוביץ' יצאה נגדם במתקפה חריפה ביותר, בלי כפפות. הפער בינם לבין מכוערת הנפש זהבה גלאון, הוא התהום שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. זוהי תהום במחויבות לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולביטחון המדינה. יש לקוות שמפלגת העבודה תשכיל להתנתק מזיקתה למרצ ושכמוה.

* בעקבות ביקורתה החריפה של שלי יחימוביץ' על עריקי 8200 פרסם נגדה ב"הארץ" המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הוא מגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה. כדרכו, הפשקוויל שלו הוא ערימה מטונפת של קללות, נאצות, גידופים ודברי הסתה נגד מדינת ישראל (או כהגדרתו "מה שהיתה מדינת ישראל").
אפרופו פשיזם – כדאי להזכיר שרכלבסקי כתב מאמר הסתה שבו קרא לטייסי צה"ל להשבית את המטוסים אם ייקראו להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. או במילים אחרות, הוא הסית להפיכה צבאית נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. אכן, דמוקרט דגול.
המסית והמדיח הסדרתי ועריקי 8200 מכוערי הנפש קורצו מאותה שקית זבל.

* אגב, למי שתמה על כך שהצבעתי בעד מפלגת העבודה, אזכיר שמדובר בימים הרחוקים שבהם שלי יחימוביץ' היתה מנהיגת המפלגה הזו. המסית והמדיח האנטי דמוקרטי רכלבסקי התפקד אז למפלגת העבודה, בניסיון לבצע השתלטות עוינת לצד חברתו מרב מיכאלי, אך כשל. אולם בסופו של דבר שלי הודחה. בסופו של דבר הברית של הרכלבסקים למיניהם עם האלון חסנים למיניהם, הביאה להדחתה ולבחירתו של בוז'י זכות השתיקה הרצוג.
מי שעוד השתלח בשלי יחימוביץ' הוא, איך לא, אורי משגב. עוד מסית ותיק לעריקה מהמלחמה. הוא כינה אותה "תאונת עבודה". אני רוצה להצביע על משפט אחד בדבריו.
ההתארגנות לעריקה היא מעשה של מרד בדמוקרטיה. מעשים כאלה מוצדקים במדינה טוטליטרית, כיוון שאין בה אפשרות להיאבק בדרכים דמוקרטיות, אך הם פסולים לחלוטין במדינה דמוקרטית. משגב יודע את זה. אם כן, איך הוא מצדיק את המעשה האנטי דמוקרטי? "כאילו שאפשר לדבר ברצינות על פגיעה בדמוקרטיה במדינה שמחזיקה תחת כיבוש או מצור..." וכו', כל הארסנל המוכר.
הבנתם? ישראל היא לא דמוקרטיה ולכן הכל מותר. למה לא? לערוק מצה"ל, להקיף בטנקים את הכנסת, לרצוח ראש ממשלה. מי יודע איפה זה יגמר?
מדובר במסית שהשווה במלחמה את נתניהו להיטלר.

* "תאונת עבודה", כך השתלח בשלי יחימוביץ' אורי משגב. להיות מוקע בידי מסיתים ומדיחים סדרתיים כרכלבסקי ומשגב, זאת לא בושה כל כך גדולה, בלשון המעטה. כנראה ששלי נגעה בנקודה רגישה... שלי יחימוביץ' היא המצפן והמצפון של תנועת העבודה, והיא המייצגת האמתית את ערכיה.
ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את טקס הענקת הפרסים כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות ומגדף את חיילי צה"ל. בעקבות זאת ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס.
אני מניח שבעיני אורי משגב גם רבין הוא תאונת עבודה.

* מדינת ישראל השקיעה הון עתק בהכשרת כל אחד מחיילי 8200 והם יודעים למנף זאת היטב לאחר השחרור, בחיים האזרחיים, העסקיים. וטוב שכך, אין בכך כל בעייה. אין בכך בעיה, כל עוד הם זוכרים שההשקעה בהם נועדה לשרת את ביטחון ישראל, לא לפגוע במזיד בביטחון ישראל. מדינת ישראל מצויה במאבק קשה מול מסע דה-לגיטימציה נוראי נגדה, המובל בידי גורמים אנטישמיים מהימין הרדיקלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלם הרדיקאלי, עם לא מעט משת"פים ישראליים, תוך הפעלת תעשיית שקרים ענפה בשירותם.
עריקי 8200 מכוערי הנפש, הוסיפו מיכל דלק למדורת ההסתה נגד ישראל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* הוכחה לשימוש שעושה התעמולה האנטי ישראלית בשקרים של עריקי 8200, היא מאמרו של הקיצוני בתועמלנים האנטי ישראליים גדעון האו האו לוי. במאמר שפירסם ב"הארץ" השווה לוי את 8200 לשטזי – מנגנון הטרור של מזרח גרמניה נגד אזרחיה. בעצם, יש הבדל, השטזי היה מתקנא באמצעים של 8200, הוא כתב. עוד מכוער נפש. הוא, חבריו עריקי 8200 וזהבה גלאון התומכת בהם.

* מבחינה מוסרית, עריקי 8200 הם כמו רופאים שהפרו את שבועת היפוקרטס.

* אתנחתא קומית. אחד העריקים התראיין לרדיו, ועל אחת השאלות הוא השיב שאינו יכול לדבר על כך מטעמים של ביטחון המדינה...

* בין דברי הסנגוריה על תופעת העריקים, נתקלתי באמירה הגאונית הבאה: אתמול הם היו יקירי האומה, והיום לא מוכנים להקשיב להם...
אם אגנוב ממך 10 שקלים, אתה בקושי תרגיש בכך, אבל באותו רגע אני אהפוך לגנב. וכאן מדובר על הרבה יותר מגניבת 10 שקלים.

* "אוקיי," אומרים לי, "אתה צודק. הסרבנות שלהם מגונה, ועליהם לשלם את המחיר. אבל למה לא לדון בטענותיהם? למה לא להתייחס אליהם ברצינות?"
מי שרוצה, באמת ובתמים, להעלות טענות אלו או אחרות, יש לו את הדרכים לעשות זאת. הוא יכול לפנות למפקד שלו ולהגיע עד ראש אמ"ן. לא זו הבעייה. הבעייה היא שהם אינם רוצים "לשרת את מנגנון אקיבוש." כלומר, הם מנצלים את תפקידם הצבאי, ואת ההילה הנובעת מהשקעת העתק של משלם המיסים הישראלי בהכשרתם, כדי לקדם את השקפתם הפוליטית הקיצונית. והרי הדמוקרטיה מספקת דרכים רבות להבעת דעה – הצטרפות לתנועות מחאה, הצטרפות למפלגה, הקמת מפלגה, הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, מכתבים למערכת, מכתבים לפוליטיקאים, מאמרים, הרצאות בבתי ספר ועוד כהנה וכהנה. מי כמוני יודע זאת, הרי נקטתי בכל אחת מהשיטות הללו ובאחרות. אולם מעולם לא נקטתי בשיטות אנטי דמוקרטיות – לא סרבנות בצה"ל, לא רצח ראש ממשלה, לא מרד וכד'. השיטות הללו פסולות.
מאחר וזו הדרך בה הם נקטו, אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה ולדון בטענותיהם. "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא."

* יש להגדיל את תקציב הביטחון כדי לשפר את מערך המיון של 8200.

* – יש לי הצעה. 8200 יבצעו האזנות רק לפלשתינאים שיש מידע ודאי שהם מתכננים פיגועים. וכך, לא נפגע בפרטיות של חפים מפשע.
– אבל מאיפה יגיע המידע הזה?
– שתוק כבר, נודניק.

* בעולם המושגים האורוויליאני, אנשים שהתארגנו לערוק מהגנה על חיי אדם נחשבים... "הומאניסטים".
אגב, עדין לא הדיחו אותם ולא שללו את דרגותיהם?

* נשיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, קבע בבג"ץ (02/ 7622) בעניין סרבני השירות בשטחים: "אתמול ההתנגדות היתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכול אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ואחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול... ההכרה בסרבנות הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם."

* מרכז הליכוד היה תמיד טרף קל לדמגוגיה זולה וחסרת אחריות נוסח "מי בעד חיסול הטרור," כקריאת תגר נגד מנהיג הנושא באחריות, לשם קידום מעמדו של מי שכאשר הגיע לעמדת אחריות ראה מכאן דברים שלא ראה משם.

* החלטת השופט סולברג לדחות את ריצוי עונש המאסר של אולמרט עד בירור ערעורו מוצדקת. כאשר מוגש ערעור על גזר דין, יש סיכוי שהוא יתקבל. אם הוא יתקבל, מי יחזיר למערער את התקופה שבה ישב בכלא על העבירה עליה ערער? זה צדק בסיסי, וכך ראוי לנהוג בכל מקרה, שאין בו סכנה מיידית לשלום הציבור. את עמדתי העקרונית אסייג בהערה אחת – אני מקווה מאוד שכך נוהגים גם בעבריינים מן השורה, ושנשמר כאן עקרון השוויון בפני החוק.

* אם מישהו נהג היום דרומה והופתע לראות מולו נהג המחייך מאוזן לאוזן – הנהג הזה הוא אני. ועל מה החיוך?
בילדותי, גדלתי על התקליט "עוץ לי גוץ לי". שמעתי אותו רצוא ושוב, ועד היום אני יודע אותו על פה. כשילדיי הגדולים היו קטנים, קניתי להם את הדיסק ולשמחתי, גם הם אהבו אותו מאוד, ובתי הקטנה מאזינה לו עד היום.
נהדר. הבעייה היא שהדיסק אינו של התקליט המקורי, אלא של הפקה מאוחרת, מודל המאה ה-21. גם יפה, אבל אני מתגעגע לגירסה דינקותא שלי. מה גם, שהפוליטיקלי קורקט לא אהב את מילותיו של שלונסקי "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" והשורה שונתה ל"אישה ילדה שם שלישיה," למורת רוחי.
בינתיים גם הדיסק עבר קילומטרז' בלתי מובטל, ואיכותו נפגמה אנושות. נכנסתי היום לחנות "סטימצקי" ושאלתי אם יש להם דיסק של "עוץ לי גוץ לי". מיד שלפה המוכרת דיסק, ומיד זיהיתי את העטיפה האהובה והאבודה של ילדותי. עם גיבורי המחזמר שזכיתי לראות –אברהם חלפי, אריק לביא, זאב רווח הצעיר, יוסי גרבר...
דרכי צפונה החלה בציוץ הציפורים של "בוקר טוב", ומיד רחב לבי ועל פניי נמרח חיוך רחב שלא מש ממנו עד סוף הדיסק.
לילה טו-הו-ב!

* לכבוד שר הביטחון אדון בוגי,
שלום לך!
המלחמה נגמרה, אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים.
והפעם – דנידין 8200 המאזין ואינו שומע.
קראת את מכתב הסרבנים? פייר? הם צודקים. ככה יפה להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים? מה, אנחנו צבא של רכלנים?
מצד שני, צריך להאזין כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם.
דילמה אמתית!
מה עושים? מוצאים פתרון מחוץ לקופסה. win-win. פתרון שבו נוכל להאזין, כי ההאזנות נועדו לסכל פיגועים, אך בלי לחדור לפרטיות של פלשתינאים.
באפליקציה החדישה יש משתיק קול במכשירי הציתות. וכך, אמנם נאזין, כי זה חשוב, אך לא נשמע כלום, כי זה מביך.
ובא לציון גואל, ולי – פרס ביטחון ישראל.
שלך,
אני

* "ביד הלשון" השתתפתי בדיון ולימוד בנושא שנת השמיטה, שהתמקד בשמיטת חובות. רוב המשתתפים היו צעירים. הופתעתי לשמוע שכמעט באופן גורף, המתדיינים משתמשים באותו פועל לשני צידי ההלוואה – המלווה והלווה. הם אומרים "להלוות ל..." ו"להלוות מ...". "הלוויתי לו" ו"הלוויתי ממנו". וכן הלאה. הכל במשקל הִפְעִיל.
נכון לומר "להלוות ל..." ו"ללוות מ..." . "הלוויתי לו" ו"לוויתי ממנו".
הוא הדין בפעולת ההשאלה – מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום. אני משאיל ל... ושואל מ...
ובפעולת ההשכרה – אני משכיר ל... ושוכר מ...

אהוד: לא תצליח לשנות את הטמטום השורר בשימוש בפעלים האלה. אבל מה דעתך על האסון החוזר ונישנה של שנת השמיטה? בייחוד לחקלאות הישראלית? הידעת שהוא זה שגם דפק את הגלגול הראשון של ייסוד פתח תקווה לאחר שנת 1878 – בשנת השמיטה 1881, ולכן בין השאר היה הכרח לנטוש את המושבה? והידעת כי בשנים האחרונות פועלים מרבית החוגים החרדיים וגם הדתיים לדפוק את הסְדר מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה, שאותו קיבל הברון רוטשילד מהרב מוהליבר בביאליסטוק, ואשר לוֹ נתן הכשר גם הראי"ה קוק – והחוגים החרדיים והדתיים האלה – פועלים בשנים האחרונות לדפוק את החקלאים היהודיים בכך שאזרחי ישראל היהודיים יקנו בישראל רק תוצרת של נוכרים? וכופים את הטמטום הזה על כולנו? גם על הציבור החילוני שלא שם זין על שנת השמיטה! ויש שגם עושים הרבה כסף מן הנוכלות ה"קדושה" של החרמת תוצרת הארץ!