ב-10 ביוני נבחר ראובן ריבלין לנשיא המדינה. בכך תמה מערכת הבחירות הסוערת והשערורייתיות ביותר לנשיאות בתולדות המדינה. מערכת בחירות שהסעירה את הפוליטיקה הישראלית. בחירת הנשיא, תפקיד ייצוגי מעיקרו, שקיימת מחלוקת באשר לעצם נחיצותו, מיקדה את עיקר תשומת הלב הפוליטית, התקשורתית והציבורית במשך שבועות, בשילוב של פוליטיקה, רכילות ופלילים. התנהלותו המוזרה, בלשון המעטה, של בנימין נתניהו במהלך הבחירות פגעה קשות במעמדו הציבורי ועוררה תהיות רבות במערכת הפוליטית אודות טיב שיקול דעתו. באופן המגושם שבו ניסה למנוע את בחירתו של ריבלין, נתניהו גם נכשל במשימתו וגם גרם לעצמו נזק תדמיתי ופוליטי רב. מעמדו הציבורי ירד לשפל שלא ידע כמותו מאז חזר לראשות הממשלה לפני חמש שנים. עיתוני אותו סופשבוע היו גדושים בכתבות ופרשנויות על הבחירות לנשיאות והשלכותיהן.
כאשר פתחו הקוראים את העיתונים, הם כבר היו בלתי רלוונטיים וכאילו שייכים לפלנטה אחרת. בלילה שבין חמישי לשישי נחטפו שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער, ובאחת השתנה לחלוטין סדר היום הציבורי למשך שבועות ארוכים. החטיפה, שלאחר שבועיים התבררה כרצח, טילטלה את החברה הישראלית והזכירה לנו את הפרופורציות הנכונות של חיינו – כמדינה יהודית מוקפת באוייב ערבי שלא השלים עם קיומה, לא ויתר על חלום השמדתה ואינו בוחל בכל מעשה שיפגע בישראל, בחברה הישראלית, בישראלים; כל מעשה טרור ורצח מבורך, וכל המרבה הרי זה משובח. מעשה החטיפה התקבל בשמחה ברחוב הפלשתינאי. סוכריות חולקו לעוברים ושבים לאות שמחה.
המעשה פקח את עיני הישראלים. מהומת הבחירות לנשיאות נראתה פתאום כל כך זניחה, כה חסרת חשיבות למכלול חיינו. שוב נזכרנו שאנו אומה הנאבקת על קיומה ועל חיי אזרחיה.
מדינת ישראל נכנסה למתכונת חירום, שהחלה בחטיפה, נמשכה במבצע "שובו בנים", התעצמה בהתברר עובדת הרצח, החריפה עם רצח הנער הפלשתינאי מחמד אבו חדיר בירושלים, התגלגלה להסלמה בגבול עזה ולמתקפת הרקטות על תושבי הדרום והידרדרה לחמישים ימי מלחמת "צוק איתן". קיץ של טלטלה לאומית.
המציאות החדשה הציבה בפני ראש הממשלה את הגדול באתגריו המנהיגותיים, לאורך כל שנות הקריירה הפוליטית שלו. היתה זו הפעם הראשונה שהוא הנהיג אומה במלחמה – מלחמה שכל כך לא רצה בה, ועשה כל שלאל ידו כדי להימנע ממנה.
נתניהו נטל את המושכות לאחר החטיפה, והוביל באופן מרשים את המערכה. הוא החליט על מבצע "שובו אחים" – מבצע חיפושים רחב היקף, שבו הוטל על צה"ל וכוחות הביטחון, כולל מעט כוחות מילואים, להפוך כל אבן כדי להגיע לחטופים. במקביל הוא הורה על פגיעה בתשתית הטרוריסטית של חמאס ביו"ש – הארגון שביצע את החטיפה. החלטה חשובה מאוד היתה מעצרם של משוחררי עסקת שליט, כדי להבהיר שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק, שבהם אנו משחררים בסיטונות מחבלים ורוצחים תמורת חטוף, והם ממשיכים לחטוף. אולי היתה זו הבנה מאוחרת של נתניהו את המחיר הכבד של העסקה, אולי אפילו חרטה על שגיאתו הגדולה. אף שכבר ביום החטיפה, כל האינדיקציות הצביעו על כך שהחטופים נרצחו, החליט נתניהו בצדק, לא להתייחס לסימנים הללו כאל עדות חותכת לכך שאין הם בין החיים, והורה לפעול על פי הנחת עבודה שניתן להציל את חייהם.
לצד הפעולות הללו, קבע נתניהו קו אדום לתגובת ישראל על החטיפה ועל הרצח – לא לפגוע בהנהגת חמאס בעזה ולא לעשות כל צעד שעלול לדרדר את המצב בגבול רצועת עזה. חמאס פירשו את ההתנהגות הזאת, אולי בצדק, כחולשה, והסלימו את פגיעתם הרעה ביישובי הדרום.
שנה וחצי חלפה מאז "עמוד ענן". מיד לאחר הפסקת האש, החל חמאס לאתגר את ישראל, ב"טפטוף" לעבר יישובי הדרום, כפי שמכבסת המילים מגדירה את פשע המלחמה המתמשך של ירי מכוון על אזרחים ישראליים. היתה זו הסלמה ב"שיטת מצליח" – בדיקת הדרגתית של הגבולות של ישראל; מה יחשב בעיני ממשלת ישראל כחציית קו אדום. הירי התמקד בעוטף עזה, בהנחה ששם מותר... הוא נעשה בידי הג'יהאד האסלאמי ושאר "הפלגים", אך לא ישירות בידי חמאס. ותדירות הירי הלכה וגברה, ככל ישראל הבליגה והכילה.
שעה שישראל התמקדה ב"שובו אחים", הירי הלך והסלים במהירות, הפעם לראשונה באופן ישיר בידי חמאס, ואיתגר את ישראל. הוא העמיד את נתניהו בפני הדילמה הקשה ביותר בכל תקופת כהונתו – האם להמשיך להבליג ולאפשר את המשך ההתדרדרות, או להגיב בתקיפות ולהסתכן שהדבר יביא לאלתר להסלמה חריפה ולמלחמה. נתניהו בחר בהבלגה.
הבחירה הזאת, תחת הסיסמה "שקט יענה בשקט", איפיינה את האופן בו הוא ניהל את המשבר, לטוב ולרע. באומרי "לטוב ולרע", אני בהחלט מתכוון לכך. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות. נתניהו בחר בה במודע ודבק בה. הוא לא נהג כשבשבת, לא ניסה לרצות את דעת הקהל, לא ניסה לרצות את מפלגתו ולא את ממשלתו. הוא בחר, יחד עם שר הביטחון, בקו ודבק בו, תוך נכונות לשלם את המחיר. בסופו של דבר, מבחן מלחמת "צוק איתן" יהיה גם המבחן האלקטורלי שלו. תוצאות המלחמה תקבענה האם הוא ימשיך לכהן כראש הממשלה גם בעתיד.
מה הן תוצאות המלחמה? אי אפשר לדעת. מלכתחילה, היה ברור שכל תוצאה שהיא, כל מכה שיוכה חמאס, כל מחיר שהוא ישלם, לא תשפיע על חגיגות הניצחון שלו. בניגוד למלחמה בין צבאות מסודרים, שבה לרוב ברור בעליל מי ניצח ומי נוצח, במלחמה א-סימטרית בין צבא של מדינה לבין ארגון טרור, הארגון רואה בעצם העובדה שנלחם את הניצחון. ולכן, כאשר המשיך להילחם עד הרגע האחרון של היום ה-50, הוא הציג את המכה הקשה שהוא ועמו חטפו, כניצחון גדול.
אולם בסופו של דבר, תוצאות המלחמה תיקבענה בעתיד.
אחרי מלחמת לבנון השנייה, התחושה הכללית היתה שחיזבאללה ניצח. כאשר הרמטכ"ל טען שניצחנו בנקודות, היתה זו תחושת השפלה לישראלים. אם הצבא שהביס בשישה ימים את כל צבאות ערב ניצח בנקודות ארגון טרור קטן אחרי חודש וחצי של לחימה, אין להגדיר זאת אלא כתבוסה. את כתבת איש השנה תשס"ו, בראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, הקדשתי לנסראללה. טענתי בצער ובכאב שהוא המנצח של המלחמה.
היום, בחלוף תשע שנים, אני שמח להתבדות ולהודות בטעותי. תשע שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם ארבעים שנה, מעידות על הרתעה מהותית לאורך זמן. את הדברים שרואים עכשיו, לא יכולנו לראות אז. ולכן, מוטב שניזהר בהערכת תוצאות "צוק איתן". מוקדם מדי לקבוע האם ניצחנו.
האסטרטגיה של נתניהו במלחמה היתה אסטרטגיית ההימנעות. לא הימנעות מתוך חידלון, לא הימנעות מתוך גישה פאסיבית, לא הימנעות מתוך פחד, אלא הימנעות כהכרעה אסטרטגית.
תחילה, עשה ראש הממשלה כל מאמץ למנוע את המלחמה. הפלשתינאים ירו, וישראל הבליגה. הם החריפו את הירי וישראל המשיכה להבליג. הם הסלימו את התוקפנות וישראל המשיכה לשדר "שקט יענה בשקט". השקט נענה בעוד ועוד ירי, בתוקפנות הולכת וגוברת. בלית ברירה ישראל פתחה במבצע "צוק איתן", תחילה בשלב האווירי.
בטרם יצאה לפעולה הקרקעית נגד המנהרות, רקמה ישראל יחד עם נשיא מצרים א-סיסי הצעה להפסקת אש ללא תנאי. ההנחה הכמעט ודאית היתה שחמאס ידחה אותה, אך היה בכך מימד של הימור, שחמאס יקבל את הפסקת האש ואיום המנהרות לא יוסר. אך נתניהו דבק באסטרטגיה שקבע – אם ניתן להימנע מהמעבר לשלב ב', עדיף להימנע. ישראל הפסיקה את האש. הפלשתינאים המשיכו באש וישראל יצאה למבצע הקרקעי. ולאורך כל המלחמה, ישראל יזמה הפסקות אש ונענתה ליוזמות הפסקת אש. 12 פעמים הפסיקה ישראל את האש, חד צדדית או בהסכמה. בפועל, לא היה הבדל בין הפסקות אש חד צדדיות להפסקות אש בהסכמה. בשני המקרים, ישראל היתה אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.
מה עומד מאחורי אסטרטגיית ההימנעות?
בראש ובראשונה עמדה מוסרית – כיוון שמחיר המלחמה הוא כבד, יש לראות בה אמצעי אחרון, שיש לנקוט בו רק אחרי שנוסו כל הדרכים האחרות.
שנית, מלחמת אין ברירה מעניקה שני נכסים גדולים – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית. אריק שרון, שהוביל את מלחמת הברירה המובהקת, מלחמת לבנון הראשונה, הבין את המחיר החברתי הכבד של מלחמה כזאת. באינתיפאדה השנייה, הוא הבליג והבליג, תחת הסיסמה "איפוק הוא כוח", ויצא ל"חומת מגן" בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה של ארה"ב ושל העולם החופשי. ואכן, שיטת ההימנעות והיציאה למלחמת "צוק איתן" רק באין ברירה, הבטיחה קונצנזוס מלא בחברה הישראלית ולפחות בשלבים הראשונים גם תמיכה בינלאומית.
אולם למטבע האין ברירה יש צד שני. מבחינה מוסרית, ההימנעות עד שאנו נדחקים עם הגב אל הקיר, עלולה להוביל למלחמה עקובה מדם, כשניתן היה לחסל את האיום במחיר נמוך הרבה יותר, אילו טיפלנו בו בעוצמה כשהיה קטן. גם כאן, ניתן לראות את מחיר אסטרטגיית "איפוק הוא כוח" באינתיפאדה השנייה. האם האיפוק עד שיהיה ברור לאחרון המפקפקים שאין ברירה אלא לפעול, הצדיק מחיר דמים של יותר מ-1,000 הרוגים בפיגועי הטרור?
התוצאות הרצויות של מלחמת אין ברירה – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית, הן לעתים חרב פיפיות. התמיכה נשחקת ככל שהמלחמה מתארכת, ומתחלפת בביקורת ועוינות לנוכח מראות ההרס וההרג אצל האוייב. אולם התארכות המלחמה היא לעיתים תוצאה ישירה של אסטרטגיית ההימנעות – הימנעות מחתירה להכרעה חדה ומהירה. לעיתים, הפחד מההרס שיגרם לאוייב ממכה בכל העוצמה, מאריך את המלחמה ולכן גם את ההרס וההרג של האוייב.
אני מאמין שיש יתרונות רבים לאסטרטגיית ההימנעות עד רגע היציאה למלחמה, אולם מרגע שהמלחמה פרצה, יש לשאוף להכרעה מהירה ככל האפשר, ולא לעצור את האופנסיבה בהפסקות אש והפוגות הומניטריות אינסופיות, המופרות שוב ושוב בידי האוייב. גם אם האסטרטגיה של נתניהו הצדיקה את עצמה עד רגע היציאה למבצע, היה עליה להשתנות – אם לא ברגע היציאה למבצע, לכל הפחות מרגע היציאה למבצע הקרקעי. כיוון שלא כך נהגנו, המלחמה התארכה והתארכה וחלה שחיקה באחדות הלאומית ובתמיכה הבינלאומית.
משמעות נוספת של אסטרטגיית ההימנעות, היתה הימנעות מהצגת יעדים מרחיקי לכת, חדים וחותכים, שספק האם ניתן לעמוד בהם. נתניהו נזהר מיעדים כמו מיטוט חמאס והסתפק ביעדים מצומצמים, כמו השמדת המנהרות ומכה לחמאס שתיצור הרתעה אפקטיבית ותביא לשקט לאורך זמן.
במלחמה הזאת היה בעל בית ברור – נתניהו הנהיג אותה, גם מול קבינט לעומתי, מונע מאינטרסים פוליטיים פופוליסטיים זרים. הוא נושא במלוא האחריות לתוצאותיה, לטוב ולרע. היו במלחמה הישגים משמעותיים – השמדת המנהרות והמכה הקשה לחמאס. אך את התוצאה האמתית – מי ניצח במלחמה, נדע רק בשנים הבאות.

2. מחיר הפייסנות של אובמה
"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
במילים אלו ספד ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לקודמו בהנהגת המדינה והנהגת מפלגתו, נוויל צ'מברליין, בנאום בפרלמנט הבריטי. מילים אלו מיטיבות לתאר את דרכו של אובמה. בניגוד למפיצי התאוריות של הימין הרפובליקאי בארה"ב ותומכיהם בישראל, ברור לי שאין שחר להצגתו של אובמה כאוהד "האחים המוסלמים", שהשתילו אותו בבית הלבן. כמובן שאלו הבלים חסרי שחר. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המאמין בערכי החירות והדמוקרטיה ורואה עצמו ידיד של ישראל. כוונותיו טהורות, אלא שכמו צ'מברליין, אלו כוונות טובות המרצפות את הדרך לגיהנום.
בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה ניצב מול איום חמור על האנושות, ומנסה להתמודד עימו באמצעות פיוס הרֶשע. ניסיונותיו לפייס את הקנאות האסלאמיסטית כדי לקדם את השלום העולמי, יקדמו אותו כפי שניסיונו של צ'מברליין לפייס את היטלר קידם "שלום בדורנו".
בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה אינו מסוגל לתפוס את הרוע הטמון באוייב, אינו מצליח להבין את מהותו ולכן אינו מסוגל להתמודד עימו. ניטיב להבין את דרכו באמצעות ניתוח שגיאותיו החמורות בנושא המצרי. אובמה התייחס לנעשה במצרים, כאילו מדובר בדמוקרטיה מערבית. הוא תמך במהפכה שהפילה את הרודן מובארק, תמך ב"אחים המוסלמים" שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות והתנגד לא-סיסי שהפיל את השלטון בהפיכה צבאית. לכאורה, גישה דמוקרטית נכונה. אלא שהוא לא הבין שהוא משרת את האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי, המאיים על שלום העולם ורואה בארה"ב את השטן הגדול.
אובמה דחף את נתניהו להתנצל בפני ארדואן, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. הוא האמין שהתנצלות פייסנית כזאת תביא לפיוס בין שתי המדינות. הוא לא העלה על דעתו, שההתנצלות תתפרש כחולשה ורק תגביר את ההסתה האנטישמית ואת התוקפנות של ארדואן נגד ישראל.
השגיאה החמורה ביותר של אובמה היא מדיניותו בנושא האיראני, המכשירה את מעצמת האסלאם הג'יהאדיסטי כמדינת סף גרעינית, בגושפנקא של העולם החופשי. זוהי השגיאה החמורה ביותר של המערב מאז הסכם מינכן, המהווה סכנה חמורה לשלום העולם.
עם כניסתו לתפקידו, עוד בטרם הספיק כמעט לטעות, כבר קיבל אובמה על החשבון פרס נובל לשלום. מאז, מדיניותו פגעה בשלום העולם. המלחמה שהוא מוביל היום נגד דאעש, היא פעולתו הראשונה המקדמת את שלום העולם, ומצדיקה בדיעבד את הפרס. אולם כאשר אובמה מתמקד רק בדאעש – זרוע אחת, גם אם הקיצונית ביותר, של תמנון האסלאם הג'יהאדיסטי, הוא מכשיר את שאר זרועות התמנון, ובכך הוא שב ופוגע בשלום העולם.

3. צרור הערות 21.9.14
* גדעון סער לא ויתר על שאיפתו להיות ראש הממשלה. בפרישתו ל"פסק זמן", הוא ניסה ללכת במודל של נתניהו וברק, שפרשו לפסק זמן ונישאו על כפיים לאחר תקופה קצרה להנהגת מפלגתם ונתניהו גם לראשות הממשלה. אלא שבניגוד אליהם, הוא לא עשה זאת מהנהגת המפלגה ולאחר ראשות הממשלה, ולכן הוא טועה אם הוא סבור שימתינו לו כאל המנהיג הגולה שיבוא להציל את התנועה. אחרים יתפסו את מקומו, כיורש הטבעי. אולי הוא התקנא בסקרים של כחלון, אך גם המקום הזה כבר תפוס.
חבל. מדובר בפוליטיקאי מוכשר, ביצועיסט, בעל יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שיכול להגיע רחוק, אך בהחלטה שגויה פגע בקריירה שלו.
תרומתו הגדולה של סער לחברה הישראלית, בתפקידו כשר הפנים, היתה שינוי הגבולות המוניציפליים וגבולות הארנונה בין מועצות אזוריות ומקומיות בנגב. כתושב במועצה אזורית, אני אמור, לכאורה, להתנגד לצעד הזה, אך אני מטיף לכך כבר שנים. החלוקה ההיסטורית, שהיתה נכונה לזמנה ולא היה בה שמץ של זדון, הפכה לאנכרוניסטית ויצרה עוול חברתי.
טוב היה אילו המועצות האזוריות היו יוזמות בעצמן את השינוי, כפי שעשתה המועצה האזורית גולן, שהעבירה שטחים הן לקצרין והן לכפרים הדרוזיים. משלא עשו כן, קיבל סער החלטה, ותרם לקידום צדק חברתי בישראל.
בכלל, אני חושב שסער היה שר פנים טוב וקיבל החלטות טובות רבות, ובהן ההחלטה שקיבל השבוע, להכיר בלאום הארמי בישראל. החלטה משמעותית למרקם המגוון של החברה הישראלית.

* כשר פנים, סער קיבל החלטות בנושאי דת ומדינה. הוא לא היה מחוייב לקטבים הדתי – החילוני, אלא החליט בכל מקרה לגופו, וכך הקפיץ עליו פעם את אלה ופעם את אלה. וכך, באווירת הדה-קרדיטיזציה וההתלהמות השרויה אצלנו, בעיקר כשמגיעים לסוגיות הזהות, הוא הואשם כ"מתחזק" ו"מתחרד" המתחנף לחרדים כדי לזכות בתמיכתם בו בעתיד, או כ"סססמולני" הרוצה לרצות את הברנז'ה התל-אביבית הליברלית (איזו מילה גסה...) וכו' וכו'.
אני אהבתי את בחירתו לא להיות שבוי בידי הקצוות, וגם תמכתי בהחלטותיו. הוא החליט נכון בעד סגירת מרכולים בשבת, לא למען החרדים, כי השבת אינה עסק פרטי של החרדים ורוב החילונים אינם רואים בשבת יום ז' בשבוע. החלטתו היתה נכונה לעיצוב פניה התרבותיים היהודיים של הפרהסיה הישראלית בשבת. הוא החליט נכון בעד מתן זכויות להומואים, לקידום השוויון ומניעת אפלייה על רקע נטייה מינית. והוא החליט נכון כאשר סוף סוף החליט על שעון קיץ באורך סביר, המתאים לאקלים הארצישראלי. אגב, בעיניי זו כלל אינה סוגיה הקשורה לענייני דת, אך כך היא נתפסת בשל מאבקן הפאתטי הממושך של המפלגות הדתיות נגד שעון הקיץ.
סער היה שר פנים טוב ומנהיג פוליטי מבטיח. צר לי על החלטתו לפרוש. אני מקווה שיחזור, אך אני מודה שאיני מתלהב מפסקי הזמן של פוליטיקאים ההולכים לעשות לביתם. הפוליטיקה אינה מקצוע אלא שליחות, אמר סער בנאומו, וחבל שהוא נוטש את שליחותו.

* חג להתיישבות! אויבי ההתיישבות וכל הפוסט ציונים חטפו מכה קשה, כאשר בית המשפט העליון דחה את עתירתם נגד ועדות הקבלה. כל הקמפיין נגד ועדות הקבלה, היה מבוסס על שקר. לא היה כל בשר לטענותיהם נגד ועדות הקבלה. לא ועדות הקבלה הטרידו אותם, אלא עצם קיומה של התיישבות כפרית יהודית בגליל ובנגב. הם האמינו שוועדות הקבלה הן נקודת תורפה של ההתיישבות, מבחינה תדמיתית ומשפטית.
כל קמפיין ההתיישבות ה"גזענית", ה"קולוניאליסטית", ה"מפלה", ה"קסנופובית", ה"אתנוצנטרית", הבלה-בלהיסטית, קרס בבג"ץ. מה יגידו עכשיו מובילי הג'יהאד נגד ההתיישבות ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ"? איני יודע מה הם יאמרו, אבל בדבר אחד אני בטוח – הם יחפשו וימצאו תירוץ אחר למלחמתם בהתיישבות.
עם זאת, הרוב הזעום שבו התקבלה ההחלטה, בהחלט מעורר דאגה.

* החלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק הפוטר את הישיבות הקטנות (ישיבות גיל התיכון החרדיות) מלימודי ליבה, היא החלטה מוצדקת. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת ואין זה מתפקידו להתערב בחקיקה, למעט מקרים קיצוניים שמתנוסס עליהם דגל שחור של אי חוקתיות או פגיעה משמעותית בזכויות האזרח. על החוק הזה הדגל השחור אינו מתנוסס.
העותרים טעו בכך שפנו לאפיק המשפטי, אולם הם צודקים במהות מאבקם. החוק פוגע בנוער החרדי וגוזר עליו עתיד של בערות ועוני. איני חושב שניתן ורצוי לחייב בכוח לימודי ליבה, אך אני סבור שהמדינה אינה צריכה לממן חינוך כזה, ולו באגורה שחוקה אחת. ניתן לאפשר חינוך פרטי, עצמאי, אך מי שזאת בחירתו, שיואיל לממן זאת מכיסו הפרטי. המדינה תממן לימודים העומדים בקריטריונים שקבעה ומפוקחים על ידה.

* מלחמת "צוק איתן" היתה מלחמת הערבות ההדדית. היתה זו המלחמה שבה עם שלם התנער והבהיר שאינו מוכן עוד שכמה אלפי אזרחים ב"עוטף עזה" יחטפו, ויהיה זה עניינם הפרטי. עם שלם הבהיר, שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה". יש ירי על מדינת ישראל. וכשיורים על מדינת ישראל, ישראל מגיבה בעוצמה.
עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים יצאו לקרב מתוך נכונות מלאה להיהרג על הגנת תושבי הדרום. במכתבי פרידה שכתבו נופלים, אנו מוצאים הזדהות מוחלטת עם המשימה ונכונות מלאה לשלם כל מחיר כדי להשלימה. כך גם בשיחות וראיונות עם הורים שכולים ועם בחורות צעירות שאבדו את החבר במלחמה.
תושבי גוש דן ומרכז הארץ, שגם אני חוטא לעתים כלפיהם, בטיפוח מיתוס "הבועה", "מדינת תל אביב", תמכו בכל מאודם בהגנה על עוטף עזה, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יכניס אותם מיד למעגל הירי לתקופה ממושכת. ואכן, כך קרה, אך תושבי גוש דן ברובם המכריע גילו רוח איתנה ולמעט קומץ עשבים שוטים, תמכו במלחמה ובאחיהם בדרום.
ממשלת ישראל, שמאוד לא רצתה בהסלמה ועשתה הכול כדי למנוע את פרוץ המלחמה בנוסחת "שקט יענה בשקט", קיבלה אף היא את ההחלטה הנכונה, ברגע שהשקט נענה בתוקפנות, והוציאה את צה"ל למבצע, שהיה למלחמה.
לאורך המלחמה, הישראלי היפה התגלה במלוא תפארתו, בגילויים נפלאים של ערבות הדדית וסולידריות אמתית עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל.
היו אלו שעותינו הגדולות ביותר.
היום, יש מי שבאובססיה מנסים לשכתב את ההיסטוריה. היום כבר אין צורך בפוסט היסטוריונים – הנראטיב השקרי נבנה בשידור חי. ושוב האשמות השווא של ישראל כמדינה תוקפנית, הצגת המלחמה כ"מלחמת ברירה", הצגת צה"ל בדמות של פושעי מלחמה, הצגת אירועים מכוערים בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית כ"פרצופה האמיתי של החברה הישראלית הגזענית והאלימה." ומרוב שהם צועקים את הנראטיב השקרי הזה עוד ועוד במלוא גרונם, הם מתחילים להאמין בו. ואו טו טו, הוא יהיה כמעט לנראטיב הרשמי.
חשוב מאוד שהחברה הישראלית לא תחזור למקום של שיח הקצוות שקדם למלחמה, והישראליות היפה, הציונית והדמוקרטית, שמבטאת את הרוב השפוי, תיתן את הטון.

* מיד לאחר הירי הבודד לעבר ישראל, חמאס עצר את היורים ועשה כל מאמץ להבהיר שהוא דבק בהפסקת האש. עובדה זו מעידה על כך שהמלחמה הרתיעה את חמאס והפחד מניע אותו. אולם במקביל, חמאס נוכח לדעת שישראל מבליגה על ירי לעברה ואינה עומדת במילתה שכל ירי ייענה בתגובה קשה. עובדה זו שוחקת את ההרתעה שנוצרה במלחמה, ועלולה להביא להסלמה הדרגתית כמו אחרי המבצעים הקודמים.
היתה זו טעות להבליג. עם זאת, אם יתברר שהיה זה מקרה בודד, הנזק אינו נורא כל כך. אם כך ישראל תנהג גם בירי הבא, יהיה זה אות לקריסה. אם שוב יירה ולו כדור נק"ל בודד, התגובה חייבת להיות בעוצמה רבה. המחבלים חייבים להבין שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק שלהם.

* הקונספירטורים לא נחים לרגע. והלהיט השבועי – הטענה שהאזעקות השבוע לא היו אזעקות שווא. נחתו טילים על ישראל, אך הממשלה וצה"ל החליטו להסתיר את זה מהציבור. החסרים משוגעים אנחנו?

* כאשר נשמעה הטענה ששר הביטחון יעלון לא הגיע בזמן המלחמה לנחל עוז כי הוא פחד, הגבתי כאן שזו טענה מגוחכת. לא רק בשל הקילומטרז' הרב שלו מעבר לקווי האויב, שבו הוכיח די והותר את אומץ לבו, אלא הזכרתי את העובדה שלאורך מבצע "עופרת יצוקה" הוא התנדב לעבוד כחולב מן המניין ברפת בעוטף עזה. השבוע למדתי, שהיישוב שבו הוא התנדב היה... נחל עוז. פחדן!

* כמי שהתנגד לעקירת גוש קטיף מלכתחילה (אני מדגיש מלכתחילה, כי יש רבים שתמכו אבל בדיעבד מודים בטעותם) אני רואה בחומרה את דבריו של שר החקלאות יאיר שמיר על נחל עוז וזאת מכמה סיבות.
ראשית, כי לא חברי נחל עוז עקרו את גוש קטיף. זאת החלטת ממשלת ישראל וכנסת ישראל. שנית, כי למעלה ממחצית אזרחי ישראל (על פי הסקרים, לצערי הנושא לא עלה למשאל עם, אף שהיתה הצעה כזו) תמכו בצעד, ומה הוא נטפל לנחל עוז? שלישית, על סמך מה הוא אומר שקיבוץ נחל עוז תמך בעקירת גוש קטיף? נחל עוז הוא יישוב שיש בו אנשים רבים, ואני משוכנע שהיו בין חברי נחל עוז דעות שונות.
אבל חומרת דבריו נובעת מהמגמה שלהם. למה הוא אמר זאת בהקשר של נחל עוז ולא למשל בהקשר של קיבוץ סאסא שבגליל, למשל? כי הוא טופס טרמפ על טרנד אינטרנט מכוער של אנשי ימין קיצוני במהלך "צוק איתן", ברוח דבריו. ולמה הטרנד הזה היה מכוער? כי שעה שהאוייב תוקף את נחל עוז במנהרת תופת ובפצמ"רים, עם ישראל אמור לגלות סולידריות עם מי שיושבים על הגבול וסופגים את האש שמכוונת אל כולנו, ולא לסנוט בהם בפנקסנות ובחשבונאות מכוערת. בחלק מהמקרים הטרנד הזה הגיע לשפל מוסרי של שמחה לאיד ("מגיע להם"). אמנם שמיר לא ירד לשפל המדרגה הזאת, אבל מבחינה אחרת דבריו חמורים יותר, כיוון שהוא שר, והוא אמר את הדברים בנאום רשמי כשר.
יש מקום לחשבון נפש לאומי נוקב על עקירת גוש קטיף ותוצאותיה החמורות, שהובילו למציאות של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" והאיום טרם הסתיים. אולם בשום אופן אין להעמיס את שערי עזה על כתפיהם של חברי נחל עוז. מדובר במי שכבר 63 שנים מיישבים את הגבול ומגלים עמידה איתנה מול האוייב. הם ראויים להצדעה ולהוקרה של האומה כולה, גם אם יש עימם מחלוקות פוליטיות. וכעת, מדובר גם בקהילה ששכלה ילד, והיא ראויה לתמיכה ואמפתיה ולא לאבני בליסטראות מיניסטריאליות.
יצחק שמיר לא היה מעלה דברים כאלה על דל שפתיו. אני מצפה מראש הממשלה שיגנה את דבריו של שמיר. אגב, השבוע השתתפתי במועצת התנועה הקיבוצית בשער הנגב, בהזדהות עם קיבוצי עוטף עזה. הדובר המרכזי היה שר הביטחון יעלון, שבדבריו הביע הערצה לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוצי העוטף בפרט. גם יעלון יודע שרובם תמכו בעקירה. אני מקווה שיעלון ולא שמיר מבטא את עמדת הממשלה.

* עריקי 8200 = הישראלי המכוער.

* הם עוד לא הודחו? דרגותיהם עדיין לא נשללו?

* הממשלה עתידה לקבל ביום א' החלטה אומללה, שתפגע קשות באינטרס הלאומי של ישראל – לאשר תוואי חדש לגדר הביטחון, המשאיר מחוצה לה את גוש עציון. זוהי החלטה שלילית מבחינה ביטחונית, מדינית והתיישבותית.
מבחינה ביטחונית זו החלטה שתפגע בביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש עציון. מבחינה מדינית זהו מסר מדיני חמור של הממשלה, המשדר ויתור על גוש עציון, מגושי ההתיישבות המצויים בקונצנזוס הלאומי. מבחינה התיישבותית – זו מכה למפעל התיישבות ציוני מפואר.

* עסקאות טיעון הן דבר בעייתי, כיוון שהן משבשות את היעד של המשפט – עשיית דין וצדק. הן גורמות לפושעים להימלט מהדין. אולם לעיתים הן הכרח בל יגונה – ויתור על הענשת דג רקק כדי שניתן יהיה להגיע לכרישים.
ניצב במשטרה שסרח הוא בהחלט כריש. יש אינטרס ציבורי מובהק שהוא יעמוד לדין ואם יורשע ייענש בכל חומרת הדין. כאשר האמונים על אכיפת החוק עוברים עליו, ובעבירות חמורות כל כך כמו שוחד, זו פגיעה קשה וחמורה בחברה הישראלית ובשלטון החוק. אין ספק, שהגעה לחקר האמת בחשד כלפי ניצב במשטרה, מצדיקה עסקת טיעון.
אולם כאשר מדובר ב"רב" פינטו, כלל לא בטוח שהכרישים בפרשה הם הניצבים. מדובר באחד האנשים החזקים ביותר במדינה ובמשק, שהעובדה המדאיגה והחמורה שניצבים במשטרה, כמו בכירי המשק והפוליטיקה משחרים לפתחו, אומרת דרשני. מן הראוי היה שהמשטרה תעשה מאמץ נוסף ועוד מאמץ נוסף כדי להגיע לחקר האמת, אף שמדובר באדם מתוחכם העומד בראש אימפריה משומנת היטב, תרתי משמע, (וגם משמנת היטב) ותימנע מעסקת טיעון. אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל במקרה זה את העסקה.
ומבחינה דתית – לא נוליך את החרפה? "הרב" פינטו הוא שם נרדף לחילול השם.

* תנועת "אומץ" הנאבקת נגד שחיתות שלטונית ולמען טוהר מידות במערכת הציבורית, מעניקה מדי שנה אותות הצטיינות והערכה לאישים שתרמו תרומה משמעותית למאבק בשחיתות. בין מקבלי האות השנה, בולטת אילה חסון נשר. ואכן, היא ראויה מאין כמוה לפרס. אילה חסון נשר הינה אחת העיתונאיות המקצועיות, האמיצות והאמינות בישראל, המוּנעת מתחושת שליחות ציבורית אמתית ופועלת ללא מורא וללא משוא פנים.
היא ראויה לציון בשל פועלה לאורך כל הקריירה שלה, שאחד השיאים שלה היה חשיפת פרשת בר-און חברון. ובשנים האחרונות, גולות הכותרת של שליחותה העיתונאית, היא מאבקה הנחוש לחשיפת מעללי פרשת אשכנזי, והבהרת חומרתם לציבור. זהו מאבק על נפשה של הדמוקרטיה.
בימים האחרונים מופצות ברשת השמצות שנועדו לכרסם באמון הציבורי בה ובעיקר – להלך אימים עליה ועל כל עיתונאי שינסה להתעסק עם אנשי שררה ורמטכ"לים לשעבר. זו התנהגות מאפיוזית.
אני סמוך ובטוח שאילה חסון לא תירתע. היא קיבלה את הפרס בעיתוי הנכון.

* בין מקבלי אותות ההוקרה מטעם תנועת "אומץ" היה גם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שבאומץ ובנחישות עמד כנגד סוללות פרקליטי ודוברי הצמרת של אולמרט והוביל את התביעה שהביאה להרשעתו של ראש הממשלה לשעבר בלקיחת שוחד. דבריו הנלוזים של אמנון דנקנר שהציע לו להתאבד, הם התגלמות מסע ההכפשות המרושע וההסתה נגד לדור, מצד מעריצי אולמרט. לדור גילה כושר עמידה ראוי לשבח והגן על האינטרס הציבורי מול הנפת היד של אולמרט ועדתו על שלטון החוק בישראל.
עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", סימן מזמן את לדור כיעד. בשבוע שעבר הוא הסתער עליו ברשעות, בהכפשות מגעילות על טיוח, כביכול, של פרשת השופט איציק כהן.
כמו במקרה של אילה חסון, העיתוי הוא מקרי, אך תנועת "אומץ" העניקה להם בזמן הנכון את הגיבוי הציבורי למאבקם למען טוהר המידות בישראל, מול המלעיזים והמשמיצים.

* הדבר שהרשים אותי ביותר במשאל העם בסקוטלנד היה אחוז ההצבעה הפנטסטי. 97% הצבעה, פירושם שרק חולים במצב קשה נעדרו מן ההצבעה, כלומר זאת הצבעה של 100% ממי שיכלו לממש את זכות הבחירה. על כך ראויים הסקוטים להערכה גדולה.
עצם קיומה של הסוגייה הזאת, אחרי מאות שנות הממלכה המאוחדת, מעידה על מהותה ומשמעותה של רוח לאומית. בדיאלוג הסקוטי, שני הצדדים דגלו בצורך לחזק את הרוח הלאומית הסקוטית, אף שהרוב סבר שיש לעשות זאת במסגרת הממלכה המאוחדת ומיעוט גדול סבר שיש לעשות זאת בעצמאות מדינית. אני רואה בכך עוד הוכחה לחוסר השחר ברעיונות הקוסמופוליטיים למיניהם, שפושטים צורה ולובשים צורה – פעם הם היו בשם אחדות מעמד הפועלים והאינטרנציונל הסוציאליסטי, היום הם בשם הגלובליזציה הקפיטליסטית המנסה להשליט עריצות של תאגידי הבצע, אבל הרעיון היה ונשאר בלתי הומני, ומנוגד לנפש האדם.

* אתר הסתה רעיל במיוחד נגד מדינת ישראל בפייסבוק, נקרא "אנטיפה", שם חיבה ל"אנטי פשיסטים". מיהם הפשיסטים? מדינת ישראל הציונית. זהו אתר של ישראלים אוטו-אנטישמים, המפיצים את תורת ה-BDS, החרם על מדינת ישראל. האתר הזה הוא פשע שנאה מתמשך.

* ביד הלשון: בכתבה ברדיו לקראת משאל העם בסקוטלנד, שמעתי את האוקסימורון המשעשע – "צפויה הפתעה."