מתוך היומן

14.12.72. ט' בטבת תשל"ג. יום חמישי. הערב אני נוסע לחיפה להרצות בפני קהל ערבי-יהודי במועדון "אחווה", של רק"ח, על דמות הערבי בספרות העברית. אקווה שהערב יהיה מעניין ולא פוגע. וכי גילוי רשת הריגול בה שותפים שני צעירים יהודים לא יגרור את המפגש לפסים של פוליטיקה ושילהוב יצרים.

אחרי חצות.

בחזרה מן ההרצאה בחיפה. בסך הכול היה די מאכזב – אולי משום שלא קרה שום דבר מפתיע. נסעתי ברכבת. בכרטיס הנחה של נכה צה"ל. באתי למועדון "אחווה" בשדרות הכרמל. סמיח אל-קאסם פתח את הערב בדברים מגמתיים על הסופרים שתיארו את הערבים באופן חיובי או שלילי. אחר-כך הרציתי אני כשעה ורבע. ובערך בנוסח הראיון ב"שדמות". רוב הקהל היה מורכב מיהודים. מיעוטם ערבים. ורוב המשתתפים בוויכוח היו אף הם יהודים. כך שלא היה בכך עניין וחידוש רב. רק בסוף דיבר ערבי מבוגר אחד, משכיל, בטוב טעם, על ספרו של תמוז "הפרדס" ואמר – "למה דווקא אני מוכרח לאנוס את לונה? לכבוש בכוח? למה הוא מתאר דווקא אותי בתור שכזה?"

[האיש החכם היה אמיל חביבי. ואם אינני טועה הוא גם הוסיף ואמר: "גם אני רוצה להיות פעם מישהו שמתאבד מרוב התלבטות מוסרית ומצפונית, כמו האח דניאל בסיפור של תמוז." – ואת דבריו אלה הרביתי לצטט בהרצאותיי הבאות].

אחרי ההרצאה הזמין אותי סמיח אל-קאסם לביתו. קצת היססתי אך נעניתי כדי שלא להעליב אותם. יחד איתו היו ע'אסם עבאסי, אשר הזמין אותי בשעתו להרצאה, ואיש יהודי מוזר, משורר לפי דבריו, בשם א. נוף, הקרוי גם ברזילי. מעודי לא שמעתי את שמו. נשמע מצד אחד משורר מתוסכל ומצד שני טיפוס חשוד שאין לתת בו אמון. הוא נתלווה אליי חזרה בדרך לתל-אביב וניסה כל הדרך, בעדינות, לטפטף באוזניי תעמולה קומוניסטית.

ישבתי כשעה אצל סאמיח אל-קאסם. הוא ביקש ממני את הנוסח של הראיון ב"שדמות" לתרגום ב"אל-ג'דיד". וכן השארתי בידו עותק של המאמר ב"מעריב" ובו הוויכוח שלי עם מחמוד דרוויש. סאמיח ניסה לרמוז כאילו גם הוא וגם אני עושים הצגה מסויימת – הוא מוכן להופיע בפני ערבים בארץ כאוייב ישראל, כדי שישמעו לקולו בדברים אחרים, כאילו לשלם את המס, ואילו אני מזהיר את מחמוד דרוויש שלא יפרש את הייאוש של גיבוריי כחולשה – כאילו מתוך חשש פן מה יאמר הציבור היהודי על כך שערבי משתמש בחומר שלי נגדנו [היהודים]. הכחשתי שאני עושה בכך הצגה. אבל במחשבה שנייה, אולי הוא צודק קצת. הוא ניראה בחור פיקח למדי. לא תמים, ומשכיל. ויחד עם זאת היו כולם שופעים ידידות, סובלנות וממש אהבת מדינת ישראל. אולי משום שהם חוששים פן יזהו אותם עם רשת הריגול שנתגלתה.

ועם כל זאת נשאר לי טעם רע כלשהו מן הפגישה. הרגשתי עצמי כל הזמן ככבשה תמימה הצריכה להיזהר מזאבים נוכלים. חשבתי על כל מילה ולא נתתי בהם אמון. הם גם ביקשו שאופיע פעם שנייה – ולא התלהבתי. [כמובן שכל הנסיעה וההרצאה שלי היו בהתנדבות].

אגב, אחד המשתתפים הערבים אמר דבר נכון: שהספרות העברית ואולי גם הציבור רואים תמיד את הערבי כפי שניראה לפני עשרים ושלושים שנה ולא מתבוננים בהווה. [אותו משתתף היה אמיל חביבי]. נזכרתי שכך בדיוק היתה הטענה של [ד"ר] טמרין כלפי ראיית הצבר את היהודי הגלותי.

אולי אלה הן דיעותיי הקדומות – אך בסופו של דבר מרגיז אותי שאנשים אלה היו כל כך נחמדים. אם אלה אויבי ישראל! בסך הכול ניראו די פרובינציאליים, מסכנים, ומהלכים בצידי דרכים. אש הקנאות לא בערה בעיניהם. ואינני מתאר לעצמי שעשו לכבודי הצגה.