שיר שקראתי על קברו בבית הקברות בהרצליה לפני 17 שנה, שנה לאחר מותו, בנוכחות נעמה ושני ילדיה ממנו, שלומי ויעל, בנו אלי מאשתו הראשונה צפירה (פינסון), ואחותו דפנה, כאשר שלושת הצאצאים של זאב נושאים על פניהם חותם דמיון מפתיע לאביהם המת. זאב נפל כרופא מוטס עם הליקופטר במלחמת יום הכיפורים, ניצל, וכעבור כשנה, ב-1974, אולי בעקבות אותה נפילה, לקה בשטף דם במוח שמחק את אישיותו הקודמת, ואף שהמשיך לחיות עד 1976 – כבר לא היה אותו אדם.

זאב

בעשרים ושלוש השנים האחרונות, זאב, כבר לא היינו חברים, ולא מפני שרבנו

ולא מפני שנסענו לארצות רחוקות ולא מפני שלא היה לנו זמן להתראות,

בעשרים ושלוש השנים שמאז יום כיפור שבעים וארבע כבר לא היינו חברים

מפני שאתה, שעדיין היית – כבר לא היית אתה,

ואני לא יכולתי, בכל פגישה איתך, שלא לנסות לחפש בך את הזאב שהיית

שאותו הערצתי ולו הקשבתי ועימו תמיד התייעצתי ולקולו שמעתי,

ואני לא יכולתי להשלים עם כך שהזאב שהיית כבר איננו אתה,

וגם לא תהיה.

ועכשיו, כשכבר אינך, פתאום חזרת להיות אתה, אחד ולא שניים,

אותו זאב שהיית במשך עשרות שנים של חברות,

מגן לאה בפתח-תקווה, לא רחוק מביתך, ומבית-הספר פיק"א, ומהצופים,

ומגרעין "שדמות", ומבסיס הטירונים, ומהאוניברסיטה בירושלים,

ומתל-אביב, ומהרצליה, ומהבית בשלמה המלך, תקופה שהיתה פסגת חייך,

במקצוע, במשפחה, בציור, בחברים, באנושיות העמוקה שקרנה ממך

אל כל חוליך – עד שנפלת פעמיים, ובין נפילה לנפילה נחצו חייך לשניים,

ואולי הנפילה הראשונה הביאה את הנפילה השנייה, ואולי אתה חלל מלחמה

שמת פעמיים, אולי...

לאחר הניתוח ישבתי איתך בבילינסון לילה. הבאתי תמונות. זיהית את כל חברינו.

העבר לא נמחק. אבל אמרת: "אני מרגיש שאני הולך במסדרון ארוך, כמו בערפל,

הקירות סוגרים עליי מכל צד ואני אינני מפסיק ללכת, ואינני מגיע אל סופו."

עכשיו הגעת אל סופך. זאב, רבים אחרים, שלמים, בריאים, גם אם יאריכו ימים

לא יגיעו לעולם אל מרומי שכלך החד, אל כשרונך והיקף ידיעותיך –

רגש אשמה עמוק מקנן בי על עשרים ושלוש השנים שבהן כבר לא היינו חברים,

דווקא בגלל החברות לא יכולנו להמשיך להיות חברים –

קיץ, 1997