בעקבות נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם, שבו הציג את הזהות המהותית בין דאעש לחמאס, תקף אותו בחריפות סאיב עריקאת, מראשי אש"ף, והשווה בין ישראל לבין "ארגון המדינה האסלאמית" והזכיר שבעוד נתניהו מגנה את "המדינה האסלאמית", הוא עצמו מוביל את רעיון "המדינה היהודית".
אפשר להביע כעס ותרעומת על ההשוואה שאינה רק מקוממת, אלא מגוחכת. מי שמייצג עם שהכוח החזק, המשפיע והפופולארי ביותר בו הוא חמאס, בן דמותו של דאעש, מרשה לעצמו להאשים מדינה דמוקרטית ליברלית בדמיון לארגון המדינה האסלאמית. אפשר לדבר על הרש"פ שראשיה מגוננים על חמאס, שניסה רק לפני שבועות אחדים להפיל אותה בהפיכה, ולהטיל רפש בישראל שהצילה אותה מן ההפיכה.
אבל אני רואה בדבריו של עריקאת חשיבות רבה, משום שהם ממקדים את הדיון במהות הסכסוך, ומעידים על הלך הרוח הפלשתינאי, המנציח את הסכסוך.
הרעיון המגונה, בעיני עריקאת, שאותו מוביל נתניהו, הוא רעיון המדינה היהודית. המדינה היהודית היא מדינת ישראל. כשעריקאת מציג את רעיון המדינה היהודית כרעיון הזהה לרעיון שהעולם נלחם בו היום, הוא מבהיר מה האידיאולוגיה שלו – שלילת קיומה של ישראל, ומהי מטרתו – הפסקת קיומה של מדינת ישראל. שלילת זכות קיומה של ישראל היא הגורם היחיד לסכסוך והיא הסיבה היחידה להתמשכותו האינסופית.
אך ההשוואה של מדינת ישראל ל"מדינה האסלאמית" מבהירה את הרובד העמוק יותר של האידיאולוגיה הפלשתינאית. ארגון "המדינה האסלאמית" שולל את מדינות הלאום הערביות והוא רוצה לבטל אותן ולהכפיף אותן לחליפות האסלאמית, המבוססת על דת ולא על לאום. מהות ההשוואה של עריקאת בין רעיון המדינה היהודית לרעיון המדינה האסלאמית, הוא הכחשת הלאומיות היהודית. משמעות טענתו של עריקאת, היא שהיהדות היא דת בלבד. אם יש לאום יהודי, איך אפשר להתנגד למימוש זכות ההגדרה העצמית שלו? איך אפשר להסביר שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, חוץ מאשר לעם אחד, העם היהודי? אפשר. זה אפילו קל. פשוט, מכחישים את קיומו של העם היהודי. פשוט, מסבירים שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית, והרי כך בפירוש נכתב באמנה הפלשתינאית. אומר עריקאת לעולם, שכפי שהוא מתאחד נגד מי שמנסים להקים חליפות אסלאמית, כך עליו להתגייס נגד קיומה של מדינה יהודית.
מטרתו של ארגון "המדינה האסלאמית" הוא להשליט אותה על כל העולם. כאשר עריקאת משווה אליה את ישראל, הוא רומז לספר היסוד האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון", שתרגומו לערבית הוא רב מכר שנים רבות במדינות ערב. ספר קונספירטיבי זה הוא זיוף של פרוטוקול של "זקני ציון" – התאגדות (שלא היתה ולא נבראה) של ראשי הדת היהודית, הזוממת להשתלט על העולם. בדבריו, מעיד על עצמו עריקאת שהספר הזה עיצב את תמונת עולמו.
דבריו האנטישמיים של עריקאת משתלבים היטב ברצף התבטאויות אנטישמיות של ראשי הרש"פ השבוע. בהודעת משרד החוץ הפלשתינאי בעקבות דברי נתניהו, נאמר שישראל מנצלת את השואה כצידוק לביצוע פשעים נגד האנושות. טענה כל כך אופיינית למכחישי השואה.
מאז השואה ובעיקר מאז הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה. באמצעות הכחשת השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות. מרכיב משמעותי ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי" ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל לגיטימיות לפשעיה.
אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.

2. גרשון הכהן – מפקד מזן אחר
לפני ימים אחדים, סיים את תפקידו כמפקד הגיס הצפוני, והשתחרר מצה"ל, האלוף גרשון הכהן, ותיק קציני צה"ל, והיחיד בצמרת צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים.
על רקע התופעה הבזויה של עריקי 8200, אני רוצה להציג את גרשון כמופת.

- בוקר טוב, גרשון, מה נשמע?
- נורא ואיום! נורא ואיום!
- מה קרה?
- מה קרה?! מגרשים יהודים!

שיחת טלפון שגרתית עם גרשון, זמן קצר אחרי ההחלטה על ההתנתקות. כך הוא לקח את הדברים, באופן הקשה ביותר, האישי ביותר, הדבר העיב והעיק עליו והוא חש כמי שחרב עולמו.
והנה, משימת העקירה הוטלה דווקא על אוגדה 36, שעליה פיקד גרשון. הרמטכ"ל בוגי יעלון, שבעצמו התנגד להתנתקות, הטיל את המשימה על גרשון הכהן.
השקפת עולמו של גרשון לא היתה סוד. הכול ידעו שהוא רואה בצעד הזה אסון לאומי. הכול ידעו שטובי חבריו יהיו הצד השני בעימות. הכול ידעו שמולו יעמדו בני משפחתו. הכול ידעו שאלמלא לבש מדים, הוא עצמו היה ממנהיגי המתיישבים, מתנגדי העקירה.
אולם מתוך הערכת אישיותו, וההכרה ביכולת שלו להוביל את המשימה המורכבת והקשה הזאת בשלום, בלי להתדרדר למלחמת אחים חלילה, הטילו עליו את המשימה.
גרשון, קצין בצה"ל – צבא של מדינה דמוקרטית, הכפוף לדרג המדיני האזרחי הנבחר ומחויב לבצע את החלטותיו והחלטות הכנסת, ידע שאסור לו לסרב, כיוון שאם יסרב, יהיה זה אות לסירוב המוני, שעלול להרוס את צה"ל. ועם כל הכאב, הוא נשך שפתיים, נטל על עצמו את המשימה וביצע אותה עד תומה.
גרשון שילם על כך מחיר כבד – מול המילייה החברתי והמשפחתי שלו ובעיקר בתוך נפשו. אך הוא הבין שהאחריות מחייבת.

שנה לאחר עקירת היישובים, הזמנתי את גרשון להרצות בליל תשעה באב במתנ"ס הגולן. ההזמנה עוררה התנגדות חריפה – מה פתאום אני מזמין ביום החורבן את מי שביצע חורבן? עמדתי בתוקף על דעתי, והמתנגדים הבטיחו שלא זו בלבד שהם יחרימו את האירוע, הם גם יפגינו נגדו.
כשסיפרתי על כך לגרשון, הוא ביטל את ההרצאה. הוא הסביר לי שאינו אדם פרטי אלא אלוף בצה"ל, ובשום אופן אינו רוצה שנוכחותו תגרום להפגנה נגד אלוף בצה"ל בתשעה באב.
חודשיים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף, סיים גרשון את תפקידו כמפקד האוגדה. להלן מאמר שכתבתי אז, תחת הכותרת:

ברירת גרשון
במסיבת הפרידה מגרשון הכהן, המפקד היוצא של אוגדה 36 עוצבת "געש" (אוגדת הגולן), פתח המפקד היוצא את דבריו באופן שספק אם נשמע כמותו בתולדות צה"ל. גרשון הציג את המטבע בגמלא, המטבע אותה טבעו המורדים באימפריה הרומית לפני 1940 שנה, ועליה נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". גרשון סיפר את סיפורה של גמלא וסיפורה של המטבע. ואז הדהים במשפט הבא:
"לצערי, היום איננו מבינים את מה שהבינו אז המורדים בגמלא. לצערי, מי שמבין זאת היום הוא השיח' נסראללה. הוא נלחם על חוות שבעא מתוך הבנה שהם השער לירושלים. כי ירושלים – יותר משהיא מקום פיסי, היא ערך."
התובנה שהציג גרשון, הביקורת הלאומית העצמית הנוקבת – ממש מצמררת. אין זו האמירה שצפוי לשמוע במסיבת סיום, מפיו של אדם הממתין להכרעה האם יקבל דרגת אלוף בצה"ל. אך מי שמכיר את גרשון, לא הופתע. גרשון נאמן לאמת שלו. לצד החוכמה, היצירתיות המבריקה, המקוריות המבצעית, הידע רחב ההיקף ביהדות ובפילוסופיה, גרשון הוא בראש ובראשונה איש אמת, הדבק באמת בה הוא מאמין, גם במחיר של פגיעה בקריירה שלו. לא בכדי, אף שאין מחלוקת על היותו איש צבא מבריק, גרשון היה ונותר שנוי במחלוקת בצה"ל.
המסר של מורדי גמלא, משמש נר לרגליו של גרשון – בכל תרגיל בכל אימון הוא רואה את המערכה על קיומו של העם היהודי. כל פעולה יומיומית, הוא רואה כחלק מההקשר הכללי של מאבק העם היהודי על חירותו במולדתו.
למסיבת הפרידה, הוא הזמין את רונית אופיר וביקש שתשיר מספר שירים, לא בדיוק השירים המקובלים באירועים כאלה. הראשון בהם, הוא שירו של עמנואל הרוסי "שכב בני", את מילותיו קרא אח"כ מעל הבמה, והציג אותו כמוטו חייו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

בתחילת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באתר גמלא, לחש גרשון באוזניי, שהוא עומד להאריך בדבריו.
"כמה זמן תדבר?" שאלתי.
"חמש דקות," הוא השיב.
"השתגעת?! רוב הקהל הוא ילדים! קצר, קצר."
"זאת תקופה הרת גורל, והיא מחייבת בֵּרור. זה לא זמן שתיקה. לא יזיק להם לשמוע."
ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותו. ואכן, לא היה טעם. הוא ריתק את הקהל ששתה בצמא את דבריו. גרשון הציב את הכאב האישי על החללים, בתוך ההקשר הכולל של מאבק הקיום היהודי. בנאומו הוא שזר ציטוטים משלמה קפלנסקי, איש "השומר", יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, נאום "אל תירא עבדי יעקב" של משה דיין והמשוררת רחל. בין השאר אמר:
"מאז חידוש ההגנה העברית בארץ ישראל, אנשים יחידים מחרפים נפשם למען מטרה בה נכרכות יחדיו משאת נפש פרטית עם משאת נפש לאומית ואין ביניהן הפרדה. לפיכך ברור, כי ביום הזיכרון, בדיבורנו על כל יחיד ויחיד שהקריב חייו, חובה עלינו לדבר גם על המטרה למענה השליך את חייו מנגד. גם אם יש בינינו מחלוקת על המטרות למענן ראוי לנו להילחם ולסכן את חיינו, עדיין אין ספק כי כולנו נלחמים כאן למען מטרה לאומית שהיא משאת נפש ליחיד ולציבור. איננו שכירי חרב. מטרה לאומית זו ניצבת במהות קיומנו גם כאנשים יחידים. אנו חיים במדינת ישראל בארץ ישראל מתוך ידיעה יום יומית כי רק פה יש לנו חיים מלאים המשלבים יחד קיום יהודי פרטי וקיום יהודי לאומי."
באותו מעמד, שנה קודם לכן, אמר גרשון:" אומה החפצה בחירותה, מחויבת לעמוד מול אימת המלחמה ולא לנוס מפניה. העבדים יכולים להימלט מן המלחמה, להעדיף את הברירה האחרת העומדת לפניהם, לשוב מצרימה. מצרים אינה רק מקום, היא רעיון. והיא מסמלת את הקיום במצב העבדות – העבד יכול להתקיים גם בלי לשאת את מוראות המלחמה. בן החורין קונה את חירותו בעצם יכולתו להילחם למענה. ביום הזיכרון, בְּאִזְכּוּר מחיר המלחמה, המחיר והקורבן של כל יחיד ומשפחה, אנו מבטאים גם את מוכנותם של אומה ושל ציבור לשאת את המלחמה, להיאבק למען קיום החירות. המוכנות להיאבק למען החירות נבחנת בכל פעם מחדש והיא צריכה להתגבש בכל יום מחדש."
זה גרשון. ואותו גרשון היה אחד המפקדים הבכירים בעקירת יישובי גוש קטיף. מי שהטיחו כלפי חיילי צה"ל ומפקדיו, שהם פעלו כ"שכירי חרב" חסרי הכרה ו"אוטומטים מבצעי פקודות ללא חשיבה," פשוט אינו מכיר את גרשון וחבריו. גרשון התנגד בכל נימי נפשו לעקירת היישובים, ולא הסתיר את דעתו. אך כאשר ביצע את ההחלטה, לא עשה זאת כשכיר חרב, אלא כפטריוט המבין שאין קיום למדינה שבה הצבא לא יקיים את החלטות הריבון. לכן, גם ביצוע המדיניות שהוא כה מתנגד לה, היא חלק מהראיה הכוללת, המתייחס לכל פרט כחלק ממכלול הקיום היהודי.
מתנגדי העקירה הפעילו על גרשון לחץ כבד, לעתים ברוטאלי, לסרב או להתפטר, להיות אלי גבע של ההתנתקות. גרשון ידע, שאם יעשה כן, יהיה גיבורם הגדול ומנהיגם הבלתי מוכתר של מתנגדי ההתנתקות – הציבור היקר לו והקרוב לו ביותר. הוא ידע שאם יבצע את המשימה, יהיה מוקד להסתה ושנאה מצד חלקים באותו ציבור, שיוקיעו אותו כבוגד.
אך הוא ידע, שאם יסרב, אלפי חיילים ילכו בעקבותיו, צעד שעלול לגרום נזק אדיר ובלתי הפיך לצה"ל ולמדינת ישראל. בברירה בין שתי החלופות, גרשון גילה אחריות וביצע את משימתו במלואה, וכדרכו – בחוכמה, ביצירתיות ובנחישות. בדף מפקד שהוציא לחיילי ושוטרי האוגדה, כתב:
"כל אחד מאִתָנו מחזיק בעמדתו האישית ובאמונתו, אך כצבא ומשטרה אנו מחויבים בביצוע המשימה וליכוד השורות. צה"ל וכוחות המשטרה, כמפעילי הכוח במדינה דמוקרטית, מוציאים אל הפועל את החלטות ממשלת ישראל... אנו קשובים לכאבם של המתיישבים המפונים מביתם, נגלה קור רוח, נבצע את המשימה המוטלת עלינו ונזכור שהקריאות אינן מופנות אלינו אישית, אלא אל כוחות הצבא והמשטרה המבצעים את מדיניות הממשלה הנבחרת במדינת ישראל... לביצועה המלא של המשימה על ידי כל מפקד, חייל ושוטר ישנה חשיבות רבה להמשך קיומה של מדינת ישראל ויכולתה לממש את ריבונותה."
גרשון גילה גבורה אזרחית, בכך שלא סירב ולא ערק, התגבר על הקושי האישי וביצע את המשימה. מזלה של מדינת ישראל, שאת המשימה לא ביצעו מפקדים ששים לקרב, תאווי רצון "להיכנס בָּאִמְאִמָא של המתנחבלים" (כן, יש גם כאלה), אלא אדם כגרשון, שחינך את חייליו ושוטריו על שאין המדובר באוייב אלא באח, במלח הארץ, ושיש להתייחס אליו לא רק ברגישות ואיפוק אלא באהבה והערכה. בכך, גרשון וחבריו, מפקדי צה"ל ומשטרת ישראל, יחד עם מנהיגות מועצת יש"ע ועם תושבי גוש קטיף, שגילו אחריות לאומית עילאית, מנעו את מלחמת האחים אליה עלולים היינו להידרדר.
בין באי מסיבת הפרידה לגרשון, פגשתי את זמביש, מראשי מועצת יש"ע. השתתפותו של זמביש במסיבה, ביטאה את הערכתם של מנהיגי "הצד השני" בהתנתקות, לאחד המפקדים הבכירים של צה"ל בשטח. היתה זו הפגנת אחדות, בין שני אנשים, שלכאורה פיקדו על שני גייסות בשני צדדי מתרס, אך למעשה היו שותפים לגילוי של אחריות לאומית, שהצילה את מדינת ישראל ממלחמת האחים.

3. צרור הערות 5.10.14
* מאז השואה ובעיקר מאז הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה.
באמצעות הכחשת השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות.
מרכיב משמעותי ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי" ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל לגיטימיות לפשעיה. למרבה הצער, ישראלים יהודים הם בין מובילי הקמפיין.
אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.

* בתגובה לנאומו של נתניהו באו"ם, הודיע משרד החוץ של הרשות הפלשתינאי, שישראל מנצלת את השואה כדי לתרץ את פשעי המלחמה שלה ופשעיה נגד האנושות. הם כל כך לא מקוריים. בסך הכול מתרגמים את מאמריו של אורי משגב.

* לקראת יום הכיפורים על ראש הממשלה להתנצל בפני יונית לוי, על שלא הביא לאישורה את נאומו באו"ם.

* שנתיים לאחר רצח רבין פירסם משה פייגלין מאמר ב"נקודה", בו הוא גינה את הרצח, כיוון שהוא שולל אלימות, אבל... האבל בעצם מטיל את האחריות על הנרצח, ממשלתו וסביבתו הפוליטית. מה לא ניסינו? הפגנו, מחינו, צעקנו, התחננו ולא שמעתם... דחקתם אותנו לפינה.
המסר של המאמר הזה הוא של אדם הבטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן אופציה אחת לא קיימת אצלו – לכבד את האפשרות שגם אם הוא מפגין וגם אם הוא צועק וגם אם הוא בטוח בצדקתו וגם אם הוא באמת צודק, ההכרעה הדמוקרטית לא חייבת להיות כרצונו, ובסופו של דבר על ההכרעה הדמוקרטית להתקיים.
נזכרתי במאמר הזה, לנוכח מאמר היוצא מאותה נקודת מוצא פנאטית – מאמר של אורי משגב ב"הארץ", המצדיק את העריקה מהמלחמה בטרור. הכותרת: "אבל מה כבר אפשר לעשות?" – המאמר נפתח במשפט: "מהי בעצם הציפייה מאדם שחי כאן ומחליט בשלב מסוים שאינו רוצה לקחת חלק במפעל הכיבוש וההתנחלות? מה רוצים ממנו?" וממשיך בהתבכיינות ממושכת על כך שכל דרכי ההתנגדות חסומות בפני אדם כזה. לדוגמה: "אם הוא פועל לגייס תמיכה חיצונית או לעודד מעורבות בינלאומית, הוא הופך ליהודון שמתרפס בפני הגויים האנטישמים." אז פשוט אין לו ברירה אלא לערוק, ואפילו על הצעד הזה, הכל כך מובן מאליו, כל כך מתון, כל כך הגיוני באים אליו בטענות.
גם משגב בטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן גם אצלו לא קיימת אופציה אחת – לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, גם אם היא מאוד מקוממת אותו.
ויש לו תירוץ. אקיבוש הוא לא דמוקרטי. כלומר, הכול מותר, כי אין כאן דמוקרטיה.
זיכרו את ה-4 בנובמבר.

* למה עריקי 8200, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה – ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

* זיוה להט, אלמנתו של צ'יץ', סיפרה בראיון ל"קול ישראל" שצ'יץ' התייסר לאורך שנים על כך שלחץ על רבין להשתתף בעצרת שבה נרצח, וחש רגשות אשמה על שבכך גרם למותו.
אין שמץ של הצדקה לתחושה הזו. האשמה ברצח היא על הרוצח, לא על הנרצח ולא על איש מהקשורים לנרצח. אין כל אשָם במקום, בזמן ובאירוע שבו בוצע הרצח – הנחישות של הרוצח והתפקוד הלקוי של המאבטחים היו עלולים להביא לאותה תוצאה באירוע אחר ביום אחר. מצער מאוד לשמוע שאדם סבל כל כך הרבה שנים מייסורי האשמה עצמית בלתי מוצדקת.

* שעה שארה"ב נלחמת בדאעש, אזרחי ארה"ב אינם מותקפים בטילים ואינם רצים למקלטים. זה רק אחד ההבדלים בין ארה"ב לישראל, הגורמים לכך שלארה"ב יש אורך רוח למלחמות ממושכות, של חודשים ושנים, בעוד לישראל אין אפשרות כזו. אולם ללא פעולה קרקעית, גם בשנים רבות של הפצצות מן האוויר, אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שהציב אובמה – חיסול הארגון.

* כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.
הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.
דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה.
הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

* חציית הקווים של עופר עיני לייעוץ להנהלת בנק דיסקונט בהתמודדות עם עובדיה היא מעשה מחפיר. תמורת בצע כסף האיש בוגד בכל מה שנאבק עליו כל חייו. הפגיעה המעשית בעובדים כתוצאה מייעוצו שולית לעומת הפגיעה הערכית שלו ברעיונות שלהם הטיף.

* יש לשנות את החוק, ולקבוע שבית משפט העליון יכול לפסול חוק, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 75% לפחות. זאת מתכונת דמוקרטית של מערכת הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אסור להשאיר את המצב הנוכחי, שבו הרכב מצומצם של שופטים יכול לפסול על חודו של קול חוק של הכנסת. זאת קלות בלתי נסבלת, בעיקר לנוכח היעדר ריסון עצמי בקרב השופטים ויד קלה על הדק האקטיביזם והפוליטיזציה.

* "הארץ" הוא נושא הדגל של הפוליטיזציה של בית המשפט העליון ("אקטיביזם שיפוטי"), אבל כאשר השופט רובינשטיין קרא לחון את פולארד, העיתון טוען שהוא עבר על תקנון האתיקה של השופטים, וציטט מתוכו באריכות.

* במוסף "הארץ" הגדיר אלון עידן מיהו האחר האולטימטיבי, עליו הוא מתנשא. הוא "בחור צעיר, בלי חולצה, עם קעקוע בזרוע, עם גאלח בצדדים, עם מכנסי הג'ינס החתוכים, עם נעלי ספורט נטולות גרביים המדבר באוטו תוך כדי שיחה בנייד."
מיטב הסטריאוטיפים. בקיצור, ערס. לא חשוב מאיזו עדה. כמובן שאותו ערס הולך ביום הכיפורים לבית הכנסת, רחמנא לצלן. וכמובן שהוא משתמש במילים "אח שלי" ו"נשמה". אבל לאלון עידן אין אחות והוא מוכן לסבול הכול, רק שהערס לא יקרא לו "נשמה".
תקרא לי "אשכנזי מניאק, חרא של בנאדם... עוד מילה ממך ואני חותך לך את הפנים, אז עדיף שתטוס לי עכשיו מהעיניים, יא זבל." העיקר, אל תקרא לי נשמה. "כן, תקרא לי זבל. זבל זה בסדר, זבל זה מצוין. אני זבל, בהחלט זבל, אין שום בעייה. רק לא נשמה. ולא אח שלי. ולא חיים שלי."
אז אמנם אני לובש חולצה, אין לי קעקוע בזרוע, לא גאלח בצדדים, לא מכנסי ג'ינס קרועים ואיני נועל נעלי ספורט ללא גרבים, אבל אני בהחלט מקבל את הזמנתו של אלון עידן, ומכנה אותו זבל. בהחלט זבל.
... העיתון לאנשים ששונאים גזענות וצ'חצ'חים.

* החשבון והנפש. קדימון של "ידיעות אחרונות" לקראת גיליון יום הכיפורים: "יום כיפור ב'ידיעות אחרונות'. חתונינט. אחרי פסטיבל החתונה קבלו את הרשימה המלאה: איך להתחתן כמו נינט ויוסי וכמה זה יעלה גם לכם," לא נגענו. העיתון של המדינה.

* הבריונים שידו אבנים באמבולנסים שנסעו להציל חיים ביום הכיפורים נכנסו לאחר מכן לבית הכנסת, היכו על חזם והתפללו בכוונה "על חטא שחטאנו לפניך," אך שכחו שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.

* איני שותף לביקורת המתחסדת על המסחור של אריק איינשטיין, כביכול, בכך שחברת "סלקום" נותנת חסות למופע ההצדעה לזכרו. מופעים, בוודאי מופעים גדולים, עולים כסף רב, וללא חסויות, קשה לעמוד בהם. נכון, גם נותני החסות מרוויחים מכך, הם אינם עושים זאת לשם שמיים, אלא כהשקעה בפרסום, אך זו השקעה לגיטימית ואם היא גם מקדמת את התרבות והאמנות, היא עדיפה על פרסום ישיר.
בעיקר איני אוהב את הטענה שזה לא מגיע לאריק איינשטיין, שבאופן אישי התרחק מפרסומות. האמת היא שאריק איינשטיין התרחק מהופעות, אז אולי מסיבה זו יש להימנע מהופעות בשיריו? לא נשמע הגיוני. אבל כאשר עוד הופיע, לא היסס לקחת חסויות למופעים.
למשל, ב-1977 אריק איינשטיין יצא למסע הופעות מצומצם בהיקפו – 20 הופעות בלבד, אך עם הרבה נגנים וזמרים, ובהם יוני רכטר, אפרים ואסתר שמיר ואחרים, שנקראה "אנשים אוהבים לשיר". חברת סכיני הגילוח "דיפלומט" נתנה חסות למופע. אריק איינשטיין הקליט פרסומת לרדיו ל"דיפלומט" – "אנשים אוהבים לשיר, אנשים אוהבים להתגלח, לשיר ולהתגלח ב'דיפלומט' הסכין הכפול." איינשטיין היה הפרזנטור של "דיפלומט" גם בקמפיין ב-1974 והוא גם הקליט פרסומות לטוטו ולג'ינס "Lee".

* אגב, משוררים דגולים כשלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות כהשלמת פרנסה.

* ביד הלשון: בצאת יום הכיפורים, אחרי תפילת "נעילה" ותקיעת השופר, בתפילת ערבית, נהוג לצאת אל מחוץ לבית הכנסת לברכת הלבנה או קידוש הלבנה (הגדרות שונות בעדות שונות). זו ברכה הנאמרת בחציו הראשון של החודש, כאשר הלבנה הולכת וגדלה, בואכה אמצע החודש, שבו היא מתגלה במלואה. מאחר והתפילה נערכת בחוץ, לאור הירח והכוכבים בלבד, הברכה כתובה בסידורים באותיות גדולות במיוחד, להקל על המתפלל. בבתי כנסת רבים, ברכת הלבנה כתובה בפונט ענק על קיר בית הכנסת.
בשל גודלן של אותיות קידוש הלבנה בסידור התפילה, נכנס לשפה העברית הביטוי "אותיות של קידוש לבנה", לציון אותיות גדולות מאוד.
היפוכן של אותיות קידוש לבנה, הן "אותיות טל ומטר". בתפילת עמידה ("תפילת שמונה עשרה" שבעצם היא אף פעם לא באמת תפילה עם שמונה עשרה ברכות, אך על כך – בפעם אחרת), מופיעה בקשה הנאמרת בנוסחים שונים בקיץ ובחורף. בקיץ – "תן ברכה" ובחורף "תן טל ומטר לברכה,"
כדי להבדיל בין הבקשה הזאת הנאמרת לסירוגין ולהסב את תשומת לבו של המתפלל לכך, היא יוצאת מרצף הדפוס וכתובה בפונט אחר – קטן מהרגיל. ומכאן הביטוי "אותיות טל ומטר" לציון אותיות קטנות מאוד.