תרמ"ב, 1881-1882–
ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889
שנתיים לאחר שנוסדה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878 – רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.
בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.
שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.
יהודה ראב סבי וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.
לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על המושבה פתח תקווה שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.
הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."
הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון].
האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עַלַא חַשַׂב [שי"ן שמאלית] אִל-בַּארוּן," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
לימים אושר ההסדר גם על ידי הסמכות הדתית הגדולה בדורה – הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ-ישראל, שעליו שפכו החרדים עביט של שופכין בביקורו בירושלים.

והשנה, תשע"ה – שוב שופכים חרדים וסרסוריהם המכובדים והממלכתיים למיניהם, גם בצה"ל –
עביט של חרא על ראש כולנו!