מאמרים רבים שקראתי במהלך מלחמת "צוק איתן" ואחריה, הכעיסו אותי מאוד. התקשיתי לסבול את הפרובוקציות. אבל מאמר אחד – יותר משהכעיס אותי, ציער אותי. לא כעס חשתי, אלא כאב, למקרא השפל שאליו מסוגל ישראלי לרדת.
כוונתי למאמרו של יוסי קליין ב"הארץ" – "המתים לצוללות". "בכל פעם שאני רואה תיכוניסט ברחוב אני לא יכול שלא לחשוב שאין לו יותר משנתיים־שלוש לחיות (תלוי אם המלחמה תיפול באביב או בסתיו). ברור שהוא לא חושב על המוות המתקרב ושהצוללת מעניינת לו את התחת. הוא כמו כולם. הוא לא מבין ולא רוצה להבין, למה הוסיפו לתקציב הביטחון עוד שישה מיליארד, ומי הם האויבים שנגדם תילחם הצוללת. הוא דווקא בסדר. עד שייהרג הוא עושה הכול כמו שצריך: הוא עושה בגרות כי כולם עושים, הולך לקרבי (או שלא) כי כולם הולכים, וייהרג במלחמה (או שלא), כי מלחמות תמיד יהיו ומישהו תמיד צריך למות בהן."
והשורה התחתונה, המזקקת את מהות המסר: "הבושה על ההרוגים שהיו וההרוגים שעוד יהיו, גדולה כמו הבושה על היהודים שהלכו לפני 75 שנה אל מותם. אז, כמו גם היום, הולכים יהודים למות בלי לדעת למה."
קראתי, וחשבתי לעצמי, למה האיש הריק הזה מנסה להכיל את ריקנותו על הכלל?
כיהודי, כישראלי, כאב לבן המתגייס בימים אלה לשירות קרבי בצה"ל, איני יכול לומר שאני מכבד את הדעה הזו. לא, אין זו דעה. זהו ניהיליזם ציני לשמו.

יוסי קליין אינו יודע למה. אבל הנוער מבין גם מבין על מה הוא נלחם, והוא עושה זאת בהכרה מלאה ובאמונה שלמה.
ביום שבו קראתי את מאמרו של קליין, קראתי ראיון עם סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם בחטיבת הנח"ל, שנפצע במלחמה, כאשר קליע נפיץ של צלף פלשתינאי ריסק את כף ידו, חדר לירכו וננעץ ליד מרכז עצבים רגיש בגופו. בן עטיה, בן 27, בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, התנדב לשנת שירות לפני גיוסו לצה"ל וממשיך את שירותו כקצין. גילה במלחמה אומץ לב וגבורה, מנהיגות, דוגמה אישית והתנהגות הומאנית כלפי האוייב (שפעמיים כמעט עלתה לו בחייו).
"לא צעקתי, למרות שנאנקתי מכאבים. לא הרשיתי לעצמי לבכות או לאבד שליטה, כי זה שאתה נפצע לא אומר שאתה לא מפקד. ידעתי שאני לא מתכוון עכשיו לבכות. אני לא אתן לאויב את ההנאה הזאת," מספר רן.
צפוי לרן עוד תהליך ממושך של שיקום, אך אין לו ספק מה רצונו בהמשך. "זאת השאיפה שלי. בהחלט. לחזור להיות מפקד לוחם... אני אלמד לירות ביד שמאל, לתפקד ביד שמאל ולעשות הכול כרגיל. ואם לא אצליח, אעשה משהו אחר כדי לתרום למדינה. בגלל מה שנפל עליי אצטרך אולי לחשב מסלול מחדש, אם זה בתחום החינוך או השירות הציבורי... אין לי סיוטים ולא חרטות." רן יודע למה. הוא יודע היטב.

באותו יום קראתי גם ראיון עם מפקד הימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור של המשטרה), תת ניצב ש', בן 50, בן למשפחה קשת יום משכונת התקווה. הוא שירת בגולני ולאחר מכן התנדב לימ"מ. מרגע חטיפת הנערים ועד חיסול המרצחים, חייו וחיי לוחמיו לא ידעו מנוחה. במוטיבציה אדירה הם ניסו להחזיר את החטופים הביתה ולאחר מכן להגיע אל הרוצחים. ובתווך – השתתפו במשימות מיוחדות במלחמה. "אני תוהה, פעם אחר פעם, תוהה ונדהם ממידת הנכונות של הלוחמים... זו המדינה שלנו ואנחנו נעשה הכול כדי להבטיח את ביטחונה." גם הוא יודע למה.

כעבור שלושה ימים השתתפתי במפגש עם שמחה ולאה גולדין, שבנם סרן הדר, סגן מפקד סיירת "גבעתי", נפל במלחמה. הם סיפרו וקראו את הדברים שסיפרו להם וכתבו להם חייליו ועמיתיו של בנם ודברים שכתב וסיפר בנם, ודברים שסיפר אחיו התאום צור, קצין ביחידת "מגלן". ומן העדויות מצטיירת תמונה של דמות מופת, מופת של עוז וענווה, מופת של ערכיות ומוסריות אין קץ.
"בננו נפל במלחמה כדי להגן על הטוב מפני הרע המוחלט שנלחם בנו, כי אנו מגלמים את הטוב." הם לקחו על עצמם את המחוייבות להנחיל בחברה הישראלית בעשייה, לא בדיבורים, את הערכים עליהם חלם, עליהם לחם, אותם הגשים, עליהם חינוך ועליהם נפל בנם. הדר גולדין, בן לציונות הדתית, בוגר ישיבה תיכונית, בוגר מכינת עלי, ידע למה. גם הוריו יודעים למה.
מה המשותף לחניך הנוער העובד, לבן שכונת התקווה, לבחור ישיבה תיכונית הגורם להם למוטיבציה אדירה כזאת ונכונות אינסופית להגן על המדינה? מהו ה"למה" שלהם?

למה, באמת? למה הלוחמים הלכו בעיניים פקוחות לקרב וכתבו מכתבי פרידה להוריהם בהם ביטאו נכונות למסירות נפש? למה עשרות אלפי חיילי מילואים עזבו את משפחותיהם, את עבודתם והתגייסו, מלאי מוטיבציה, ליחידתם? ולמה העורף התגייס באופן חסר תקדים כדי לצ'פר את החיילים, כדי לסייע לתושבי הדרום?
קודם כל, כי הייתה זו התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. פשוט הותקפנו. אין מלחמה צודקת ממלחמת המגן מול טרור התוקף אותנו.
זהו? זה כל ההסבר? הרי אפשר לברוח לגרמניה. המילקי שם זול יותר.
כנראה שיש משהו עמוק הרבה יותר.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג הציונות הדתית בארה"ב ומגדולי אנשי הרוח היהודיים של המאה שעברה, נהג להבחין בין ברית גורל וברית יעוד. ברית הגורל נכפית עלינו. גורל אחד שם אותנו כאן. יורים עלינו ואנחנו חייבים להתגונן. ברית הייעוד, היא החזון המשותף, האתוס המשותף, הערכים המשותפים, המטרה המשותפת.
מלחמת "צוק איתן" היתה מלחמת הערבות ההדדית. אומה שלמה קמה ואמרה שאין היא מוכנה לסבול עוד שקבוצה של כמה אלפי ישראלים במרחק של קילומטרים אחדים מגבול עזה יחטפו "טפטופים". אומה שלמה אמרה שטפטופים ב"עוטף עזה" משמעותם ירי על כל אחד ואחד מאיתנו. ומתוך נכונות מלאה לחטוף לאורך שבועות טילים על רוב שטח הארץ, אומה שלמה אמרה: "עד כאן!"
זו ברית גורל? זו ברית ייעוד?
המלחמה הזאת הוציאה מהבוידעם את ערכי הרעות, אחוות הלוחמים, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדוגמה האישית, האחדות הלאומית. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שוב שהוא עם, והוא יודע למה.
במלחמה הזו, באו לידי ביטוי פניה היפים של החברה הישראלית.
זה לא רק האיום. זו לא רק ברית גורל. בסיבובי מלחמה קודמים לא היתה כזו נכונות, כזו התגייסות. זה ביטוי לדברים יפים מאוד הקורים בארץ בעשרים השנים האחרונות, הולכים ומתעצמים, תהליכי עומק של התחדשות יהודית, התחדשות ציונית, התחדשות חלוצית. והדבר נותן את אותותיו. תקופת אינטנסיבית של מלחמה מעצימה את הדברים, אך היא אינה ממציאה אותם. הם קיימים.
בימי שגרה, השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי הוא שיח הקצוות. חצי שנה לפני המלחמה, הארץ סערה על פרשת ורטה, וכל אחד מאתנו נדרש לבחור האם הוא בעד השמאלן הרדיקאלי הצועק "ויווה פלשתין" בהפריעו לנואמים ישראלים באירופה, ורץ ולספר לתלמידיו, או בתלמידה הכהניסטית מן הכנופיה המכוערת של בן ארי ובן גביר.
המלחמה הטילה זרקור על הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, שלפתע צץ והפתיע. "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים." גם התקשורת הבליטה יותר את הטוב והיפה.
השוליים הקיצוניים, המכוערים, שחשו איך הם מאבדים את השליטה על השיח, הגבירו את הווליום. אלה בקריאות התועבה המשוות את צה"ל לנאצים, מאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה, "הרעים לטיס", קריאה לעריקה. אלה בקריאות הפיגולים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" ואף לאלימות פיזית הגיעו. אלה העצימו את אלה וחוזר חלילה בהסלמה הדדית. אך הם השוליים. הם אינם מייצגים את הישראליות האמתית.
האתגר שלנו, הוא להמשיך גם בימי שלום ביצירת הגמוניה של הרוב השפוי, בשיח הציבורי והתקשורתי. יש להילחם ברוע של הקיצוניות, לסור מן הרע הזה, אך חשוב יותר – לעשות את הטוב, לא רק תחת איום, טילים וטרור.

במלחמת העולם הראשונה, כתב משורר המחאה הבריטי וילפריד אואן את השיר "המנון לנוער הנידון למוות". דומה שהשיר הזה הוא ההשראה למאמר של קליין. בסוף דבריו הוא מייחל לצעירים שלא ישתקו, בדומה לצעיר שכתב את "במערב אין כל חדש". זהו ספר אנטי מלחמתי, שכתב בגרמניה אריך מריה רמרק אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאמר אחר באותו יום, באותו עיתון, כתב אורי משגב שהטקס הסמלי של הענקת הפיקוד על סיירת הצנחנים לבן הגולן חגי בן ארי מזכיר לו סצנה מ"ג'וני שב משדה הקרב", הרומן האנטי-מלחמתי מאת הסופר האמריקאי דלטון טרמבו, שנכתב אף הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה.
השימוש בספרות המחאה בעקבות מלחמה העולם הראשונה אינו מקרית. זו מגמה. המגמה היא ליצור זיקה תודעתית בין מלחמת המגן על הבית – "צוק איתן" לבין מלחמת העולם הראשונה, שהיא סמל למלחמה חסרת שחר שהנופלים בה נפלו לשווא במלחמה לא להם, שאיש לא הבין את הסיבות לה ואת מטרותיה. הם רוצים ליצור את הקשר בין המחאה שהם מייצגים, למחאה נגד מלחמת העולם הראשונה, שהיא האב טיפוס של אמנות המחאה.
הם מבולבלים. מבולבלים וריקים. והם באמת אינם מבינים למה, כיוון שאינם מבינים מי אנחנו ומה אנו עושים כאן. אבל הנוער המתגייס לצה"ל יודע ומבין היטב למה.

2. צרור הערות 8.10.14

* "אדם צריך לבחור האם הוא מתעסק בעצמו או תורם למען הכלל." את המשפט הזה נהג לומר סרן הדר גולדין ז"ל, שנפל במלחמת "צוק איתן". הוריו של הדר, שמחה ולאה, בחרו לא לשקוע באבל האישי, אלא לפעול למען הנחלת הערכים בהם האמין, עליהם חלם, עליהם חינך, עליהם לחם ועליהם נפל בנם.
שמחה גולדין הוא חבר קבוצת ירוחם, שבה אני חבר מיום הקמתה, לפני 16 שנים. ד"ר צביקה צמרת הקים את הקבוצה והוא הרוח החיה בתוכה. הקבוצה כוללת עשרות אנשים מכל המגזרים, אנשי מעשה ואנשי רוח, אנשי חינוך, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת ופעילים חברתיים, אנשים שאכפת להם. אין זו קבוצת עשייה, אלא קבוצה המנצלת את הסינרגיה של הכוחות שבה, למסע מתמשך של היכרות עומק עם החברה הישראלית, זו שאין להכיר דרך הפריזמה השטחית של התקשורת. לאורך השנים נחשפנו לחברה הישראלית על אורותיה וצלליה, על חצרותיה האחוריות וצדדיה האפלים, לצד היופי הרב שיש בה, והעשייה החברתית והחינוכית הברוכה הקיימת בתוכה. כקבוצה, אנו רק מבקרים, שומעים ורואים. אולם כל אחד מאיתנו מתרגם את הדברים לעשיה בתחומו.
השבוע נפגשנו בנוף איילון, לשיחה עם רחלי פרנקל ובת גלים שער, שבניהם נחטפו ונרצחו בידי חמאס, ולאחר מכן – לשיחה עם שמחה ולאה גולדין. פגשנו תעצומות נפש מעוררות הערצה והשתאות. על אף האבל הנורא על האובדן האיום, פגשנו אנשים גאים, מאמינים, שחשים שמכאובם מייעד להם שליחות לאומית, הם נושאים באחריות חברתית, הם קיבלו על עצמם תפקיד ציבורי בעל כורחם. הם מגלמים בעיניי את פניה היפות של הישראליות (שהיפוכן המוחלט הוא קמפיין הירידה לגרמניה).

* טענה נפוצה בשיח הציבורי, לאחרונה, היא שהממשלה הונתה את המשפחות ואת העם; אף שהיא ידעה שהנערים נרצחו, היא יצרה מצג שווא כאילו הם חיים (עם פרשנויות פוליטיות שונות להסברת המעשה). רחלי פרנקל ציינה בדבריה שכל הגורמים שהיו עימם בקשר – ראש השב"כ, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה, כולם-כולם אמרו להם תמיד את כל האמת, מן היום הראשון ועד גילוי הגופות. הם לא הסתירו מהם דבר. הם סיפרו להם על היריות, ועל כך שייתכן שהם נרצחו, ייתכן שהיו אלו יריות הפחדה, וייתכן שאחד או שניים נרצחו ואחד או שניים בחיים. ומתוך הערפל הזה, הנחת העבודה ההכרחית היתה להתייחס אליהם כאל חיים, ומטרת הפעולה הייתה להשיב אותם חיים הביתה.

* משפחת בן ארי מן הגולן היא בעבורי התגלמות המושג מלח הארץ. הוריו של חגי, חני ויוני, הם אנשים נפלאים. חגי שנפצע אנושות בתחילת מלחמת צוק איתן, הוא במצב קריטי ולמעשה אבדה התקווה להצלתו. חגי הספיק לקבל הודעה על מינויו למפקד סיירת צנחנים, אולם נפצע בטרם הספיק לממש את חלומו. השבוע, באקט הוקרה סמלי, העניק לו מפקד החטיבה את התפקיד.
במאמר ל"הארץ", אורי משגב לעג בציניות לאקט הזה.
בזכות אנשים כמו חגי בן ארי, אנשים כמו אורי משגב יכולים להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם.

* אפרופו מאמר הסטריאוטיפים המתנשא של אלון עידן במוסף "הארץ" ("נשמה"), אליו התייחסתי בצרור הקודם. בלימודי התואר הראשון שלי, למדתי אצל פרופ' משה דוד הר על שנאת ישראל בתקופה הרומית. במהלך הקורס למדנו טקסטים סטריאוטיפיים למכביר.
באחד השיעורים אמר פרופ' הר כמה מילים על תרבות הנהיגה בישראל, וציין את הנהגים שאין להם סבלנות לתת זכות קדימה, וציין שבדרך כלל יש על מכוניותיהם סטיקר של "העם עם הגולן."
הגבתי מיד באומרי שדברי המרצה מדגימים היטב את הנושא של הקורס.
מצד שני, הוספתי, סטטיסטית בהחלט הגיוני שרוב המכוניות שחותכות נושאות את הסטיקר הזה, וגם רוב המכוניות שנחתכות וגם רוב המכוניות שאינן חותכות ואינן נחתכות.

* התופעה שעידן מייצג היא של אצולה מנוונת, הנאחזת בציפורניה בתחושת עליונות מדומה.
מדובר באנשים שגס ליבם בעניי עירם וממרקים את מצפונם בפסבדו סולידריות כלפי רחוקים. הרוצה לשקר מרחיק עדותו.
האם ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו "הארץ" היה מפרסם בדיוק אותו מאמר, רק שהסטריאוטיפ היה על "הערבי"? ברור שלא, ובצדק. אין מקום לגזענות.

* בדרך כלל איני אדם של שמחה לאיד. אבל אני מודה, שכאשר קראתי על סילוקה של עמירה הס בבושת פנים מכנס באוניברסיטת ביר זית, כי הם אינם רוצים ישראלים, שמחתי לאִידה.

* מתוך מאמר ביקורת של הפוסט היסטוריון תום שגב ב"הארץ ספרים" על הביוגרפיה החדשה שכתב מרדכי בר און על דיין: "היה לדיין חלק חשוב בהשגת הסכם השלום עם מצרים, אך גם הסיפור הזה מדאיג: שוב ושוב התעקשה ישראל של בגין ודיין על פרט זה או אחר וסיכנה בכך את השגת ההסכם עצמו."
קשה להגזים בחשיבותו של המשפט הזה, להבנת הלך הרוח של הקבוצה אליה משתייך שגב ושופרה הוא הבמה שבה הוא כתב את הדברים. הסכם השלום עם מצרים, הוא אולי מקרה יחיד בהיסטוריה, שבו המו"מ הסתיים בקבלת עמדת הפתיחה של אחד הצדדים. בהסכם הזה לא היתה כל פשרה. ישראל נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד אחרון הישראלים. המצרים סירבו אפילו לרצונו של בגין לאפשר ליישובים להתקיים תחת ריבונות מצרית.
אבל כל הסכם מורכב מסעיפים וסעיפי משנה רבים, והמו"מ עליהם תמיד מתיש. מבחינת תום שגב, גם אחרי שישראל הסכימה לסגת מכל סיני ולעקור את כל יישוביה, ומצרים קיבלה את מלוא מבוקשה – כל סיני ריקה מיהודים, גם אז, ברגע שיש מחלוקת על סעיף קטן ג' 1, ושני הצדדים מתעקשים, ישראל היא המסכנת את ההסכם. אילו המצרים היו מתעקשים על אותו סעיף, אחרי הוויתור הישראלי הענק, ברור שישראל היתה אשמה באובדן ההסכם, בשל עקשנותה, סרבנותה, קיצוניותה וכן הלאה.
המשפט הזה הוא תמצית הפרברסיה של ה"שמאל" המדיני הקיצוני בישראל.

* כך, למשל, אהוד ברק, שריסק את הקונצנזוס הלאומי בישראל, בעט במורשת רבין והציע לפלשתינאים מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכד', הפך לשנוא נפשו של ה"שמאל" ברגע שערפאת דחה את הצעתו. אולמרט ניצל מכך (חלקית), כיוון שהכחיש במצח נחושה את דחיית הצעתו בידי אבו מאזן.

* דוגמה נוספת לאותה פרברסיה – אורי שגיא מאשים את ברק בהחמצת ההסכם עם סוריה, כיוון שאסד דחה את הצעתו לנסיגה ישראלית לא רק מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי, אלא גם מעבר לכך – משטחים שסוריה השתלטה עליהם בשנות החמישים (זה ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67), כיוון שדרש רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אילו ישראל נסוגה, השאלה היום היתה מי יישב על הכנרת וירעיל אותה, דאעש או חיזבאללה. אך שגיא בשלו.

* "הארץ", איך לא? מתגייס לקמפיין הירידה לברלין. העיתונאי בועז ארד שירד לברלין ובחר לבנות את חייו בארצם של המרצחים, בשפה שבה שלחו מיליוני יהודים לטבח, או בלשונו "היגר" לברלין, או בלשון העיתון "חי בברלין," מסביר איזו החלטה קשה זו היתה. "נראה לכם שבשביל סל קניות זול יותר בסופר אנשים מוכנים לעבור חוויה לא קלה ומסובכת של הגירה לארץ זרה שאת שפתה הם אינם מדברים? לסבול את מזג האוויר המדכא של צפון אירופה? את המחסור החמור בים ובשמש?"
אוי אוי אוי. אז למה הוא ירד? למה הוא מוכן לשלם את המחיר? מתוך חלוציות.

* חיפשתי במילון מילה שתתאר את עומק הבוז שאני רוחש לישראל היורד לגרמניה (!) בשל מחיר המילקי. יגעתי. לא מצאתי.

* ירידה מהארץ בשם הסולידריות היא כמו אכילת חזיר ביום כיפור בשם הכשרות.

* אני ישראלי ללא תנאי. אני מחנך את ילדיי להיות ישראלים ללא תנאי.

* צה"ל הוא צבא שרוצח קשישים חסרי ישע. מספר סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם של גדוד הנח"ל 932: "בשעת הצהרים עלה המג"ד מולי בקשר ואמר שהוא ראה קשיש פלשתינאי פצוע ברגלו, ששוכב בשטח חקלאי. מיד הגענו לשם עם רופא כדי לטפל בו. נכנסתי עם אלונקה דרך גדר תיל כדי לפנות אותו. הושטתי לו את יד ימין שלי, החזקתי אותו ועשיתי את זה ברגישות רבה ואז זיהיתי מתחתיו שני רימונים.
היה מזעזע לראות איך חמאס עושה שימוש ציני באוכלוסייה שלו, ועד שאתה לא שם ורואה את זה בעיניים שלך, קשה לך להאמין שזה קורה. זה לא נתפס איך שהם משתמשים בחסרי ישע כחומת המגן שלהם.
... שמתי עליו שני חיילים-מאבטחים מאחור, בלי שהוא ידע, וקראתי לסהר האדום כדי שיפנו אותו משם, כי יש מתחתיו רימונים. ואז, לתדהמתי, הזקן הרים רימון וניסה לזרוק אותו לעברי. אז המאבטחים ירו בו והרגו אותו."
סיפור אחד מרבים, הממחיש את ההבדל התהומי בינינו לבין האוייב.

* זה אותו צבא שלא מתבייש להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים. אגב עריקי 8200, מכוערי הנפש, כבר הודחו מהיחידה? דרגותיהם כבר נשללו מהם?

* התוכנית של דאעש למלחמה באיראן, היא להשתלט על הכורים הגרעיניים של איראן. נשק גרעיני בידי דאעש הוא סכנה חמורה לשלום העולם. נשק גרעיני בידי איראן עצמה, הוא סכנה חמורה לא פחות. זו המשמעות של מלחמת בני חושך בבני חושך השוטפת את המזרח התיכון. מתי סוף סוף העולם החופשי יבין מהי הסכנה הגדולה לשלום העולם? אגב, זה האיום הגדול אפילו על שלומה של שבדיה.

* כמי שחי בפריפריה, איני יכול שלא להעריך את פועלו של שר התחבורה ישראל כ"ץ, המוביל מפעל לאומי של יצירת תשתיות תחבורתיות, המקצרות באופן מהפכני את המרחק בין הפריפריה למרכז. זוהי מהפכה חברתית של ממש. סדר העדיפות החברתי הזה מנוגד לכל היגיון פוליטי, שכן זו העדפה תקציבית של אזורים דלילי אלקטורט על פני המרכז עתיר האלקטורט.
ועל אף ההערכה הזאת, אני מגנה את כ"ץ, על מינוי אברהם נתן לתפקיד יו"ר חברת חוצה ישראל. אין לי ספק, שהמינוי נובע מהערכה של השר לכישורי הביצוע של נתן. ואף על פי כן, אני סבור שכל מי שנגוע בפרשת "הולילנד", פרשת השחיתות הפלילית החמורה ביותר בתולדות מדינת ישראל, פסול לצמיתות מלשמש בתפקיד כלשהו בשירות הציבורי. אסור שהתשתיות הלאומיות של ישראל תהיינה רקובות. אני בטוח שיש מספיק אנשי ביצוע מוכשרים לא פחות מנתן, שהם גם אנשים ישרים ונקיי כפים.

* קראתי ב"7 ימים" את חלקו הראשון של הראיון עם אלוף (מיל') אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים. זעירא הוא אבי אבות הקונספציה שחוללה את מחדל יום הכיפורים. הוא האיש שדבק בקונספציה דבקות דתית, וגירש מעליו כל מידע שעירער על תוקף הקונספציה, עד רגע האזעקה עצמה. הוא האיש שמנע את הפעלתם בזמן של "האמצעים המיוחדים" שהיה בהם כדי להבטיח התרעה בזמן, מעודף זחיחות וביטחון עצמי בקונספציה.
ובראיון הוא נשמע כל כך משכנע, עד שהשתכנעתי, ועכשיו גם אני בטוח שלא תפרוץ מלחמה ביום הכיפורים תשל"ד.
יש לציין את המראיין, אבירם ברקאי, שלא נתן לזעירא הנחות, עימת את שקריו עם העובדות והצליח לגרום לו להתפתל. ועדין הוא זורק את מלוא האשמה על כל מי שהיה מעליו, מתחתיו, לפניו, מאחוריו ומשני צדדיו. כולם אשמים. חוץ ממנו.

* ביד הלשון: "ואין זו סתם סוכה מוארת וירוקה, שלומית בונה סוכת שלום."
עוד אחד משירי השלום היפים של נעמי שמר. אך "סוכת שלום" אינה קופירייט של נעמי שמר ולא סטרטאפ של שלומית.
הביטוי "סוכת שלום" מקובל במסורת היהודית, והוא מבטא את המסר שהיציאה מביתי-מבצרי אל בית ארעי פתוח, מעידה על פתיחות לסביבה ונכונות לקבל כאושפיזין כל אדם.
חג סוכות הוא חג השלום. הוא מסמל את השלום והאחדות בין חלקי עם ישראל, על אף המחלוקות ביניהם ובלי לטייח את המחלוקות או להציע לבעלי הפלוגתא לוותר על עמדתם, כפי שמסמל המדרש על ארבעת המינים המסמלים את האחדות דווקא באמצעות השוני.
חג סוכות מסמל גם את השלום בין עם ישראל ואומות העולם. על פי האמונה, באחרית הימים יעלו אומות העולם לחוג את חג הסוכות בירושלים. כן, הסוכות פתוחות גם לגויים, רחמנא לצלן.
אנו מתפללים "ופרוס עלינו סוכת שלומך" ובנוסף לנעמי שמר גם יורם טהרלב כתב שיר על סוכת השלום, הנקרא "סוכת שלום". השיר נפתח במילים:
עמוק עמוק אני עוד מבקש לי
סוכת שלום וצל התאנה
אבל כעת אינני מתעקש עוד
אם לא עכשיו – אולי בעוד שנה.