על "חלומותיהם החדשים" מאת חיים באר
עם עובד 2014, 480 עמ'
הרומן הגדול הזה מתאר לכל אורכו את לבטיו וחניכתו של גדעון שורק, סוכן מוסד בדימוס, המבקש לכתוב בעצמו רומן. הגם שחייו היו מלאי הרפתקאות הקשורות בפעולות עלומות – הוא יודע שרק לדמות ספרותית, כמו דון קישוט או אנה קרנינה, יש חיי נצח, ואילו דמות מעולם הצללים של הגופים החשאיים – דינה נחרץ שתישכח.
הדוגמה שהוא מביא לאישוש דבריו היא פעולתם המדהימה של אנשי המוסד בשנות השישים של המאה הקודמת, ובראשם יעקב מידד (במסווה של וֶטֶרָאן הוורמאכט – אנטון קינצלר), שפיתו את הרברטס צוקורס "הקצב מריגה" להגיע למונטווידאו, ושם חיסלו אותו. ובכן לדידו – דינו של איש צללים גיבור כזה הוא להישכח כי הוא דמות ריאלית, ולא דמות ספרותית.
המנטורית של גדעון שורק בחניכתו זו היא אלמה ובר, אישה גרושה, אם לבן מתנכר בשם שאולי, הגרה ברחוב נחמני בתל-אביב. היא פירסמה רומן אחד בשם "רק חיכתה שהילדים יגדלו", שגיבורתו פרידה פוקס נעלמת לאיזידור בעלה (הדומה באופיו השוביניסטי לאביה ולבעלה לשעבר של אלמה עצמה) ולילדיה, ומתגלה באקראי בדרכון מזויף (של אחותה הנכה) בקטמנדו.
הספר הפך לרב-מכר, ומאז ההוצאה ממש מתחננת בפניה שתמשיך לכתוב, אבל היא נמצאת בתקופה של שיתוק בתחום הזה. עד שתצליח להתיישב שוב ולכתוב היא מתפרנסת כלקטורית וכמגיהה אצל מו"לים, כמנחת סדנאות כתיבה, וכן פתחה עסק קטן בשם "מחזיר הקלטות קודמות" (פרפרזה לשם ספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות"). אלמה מתוודעת אל גדעון שורק, כאשר זה שוכר את שירותיה שתעביר את סלילי הרשמקול, שהשאירה אימו לפני מותה – אל קובץ דיגיטלי. החשאיות המופרזת שגדעון שורק דורש גורמת לגיחוך אצל אלמה, אך היא מסכימה לצאת מהדירה כשהסלילים יסתובבו, ולהיות עימו בזמן זה בבית קפה, שחלילה לא יגונב לאוזניה שמץ מדברי אימו. לאורך כל הרומן גדעון שורק איננו מאזין לדברי אימו, שהשאירה בסלילים לפני מותה, ורק בסוף, כאשר הוא חוזר בטיסת אל-על מהרפתקה מביכה בגרמניה, נאמר שאלמה שתלה בתיקו דיסק-און-קי של דברים אלה, והוא אמנם מתכוון להאזין.
בין השניים, למרות השוני הרב בעיסוקיהם, יש המון מן המשותף, כפי שיתברר להלן, ונוצרת ביניהם ידידות עזה, ואפילו רומן אהבה, למרות שהוא בן שבעים, והיא בשנות הארבעים המאוחרות. רעייתו עפרה נפטרה שנה לפני "ההווה" בסיפור (2008-2007), ויש לו בת יחידה בשם מעיין (שמות בני המשפחה קשורים בעלילה של גדעון בספר שופטים), שמאלנית קיצונית הרואה בציונות תנועה נאצית, ובצה"ל פושעי מלחמה. היא שונאת את הוריה, וכשאימה נפטרת, היא שולחת פרחים לציין את "הבשורה הטובה". בין המעשים המבהילים שהיא עושה – היא עורכת מארבים לחיילי צה"ל המתכוונים לטוס לבריטניה, כדי להאשים אותם בפשעי מלחמה. בין השאר היא ממתינה עם צו מעצר נגד אבנר, חבר שלה מילדות, שעומד לאבד את מאור עיניו (לאחר פציעה בקרב) אם לא יטופל בבית חולים באנגליה.
הקטע בו מתאר גדעון את מעללי בתו מעורר צמרמורת, והוא אחד הקטעים המרתקים ביותר בספר (ראו עמ' 218 ואילך).
ובכן, גדעון שורק זה, שחייו היו מלאי עניין כסוכן חשאי, מבקש לכתוב ספר, ולשם כך הוא אוסף מסמכים, מפות, ספרים, שולחן חול, ומה לא. מסתבר שהוא גם איננו נעול על נושא מסוים: בתחילה התכוון לכתוב רומן על קרב אל-עלמיין, הקרב שהציל את היישוב בארץ מהשמדה (במסגרת תפקידו הוא ביקר במקום, במרסה מטרוח ובבתי הקברות של שלושת הצבאות שנלחמו שם); אחר כך חשב לכתוב על אימו שרלוטה (לוטה) שטרוך שהיתה פעילה בש"י של ההגנה, ואף שירתה בשירות החשאי של הבריטים. כלפי אימו יש בליבו כעס גדול שהיא הפקידה אותו בהיותו פעוט במשפחה ארמנית מוואדי ניסנס – כדי שתוכל להתגייס לצבא הבריטי. אלמה מציעה לו ללכת בדרכם של פטר הנדקה, אלבר כהן ורומאן גארי שכתבו על יחסי אם-בן. גדעון משנה את דעתו ומחליט לכתוב רומן של "היסטוריה חלופית", לפיו האיטלקים בראשותו של מוסוליני, ביחד עם פיוס ה-12, מקימים בארץ שמורות של יהודים הנמצאים בדיכוי נורא (בין השאר – אסור להם לצחוק...)
אלמה, הבקיאה כמעט בכל, מוכיחה לגדעון שהוא מחקה בעצם את "איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבין, את "שם הוורד" של אומברטו אוקו ואת "דברי ימי מנזר" של סאראמאגו.
כל הניסיונות הללו של גדעון נידונים לכישלון, כפי שמנבאה אלמה, ורק כאשר הוא מחליט להתנתק ולנסוע להתבודד ב"בֶּד אנד ברקפסט" בדרום אנגליה ולכתוב על האהבה שבינו ובין אלמה – רק אז הוא מצליח, והרומן שלו יוצא לדרך המלך.
גם אלמה וגם גדעון נחשפים כבעלי השכלה חובקת עולם כמעט בכל תחום (מוסיקה, ציור, אופנה, אוכל גורמה, היסטוריה – ומה לא?). בעיקר בולטת אלמה בכך, והיא מוכיחה שיש קווים מקבילים בין סוכן חשאי ובין סופר. היא יודעת בחוש, ובעקבות אלימינציה הגיונית, מה היה תפקידו של גדעון במוסד, למרות המתרסים שגדעון העמיד בפניה. אלמה, המקבלת שכר על הסדנה הפרטית שהיא מעבירה לגדעון, מעודדת אותו לראיין את נילי פורת, שהיתה חברתה של אימו (ממנה נודע לו שאביו היה קצין בריטי – גדעון חשד שאביו היה צ'רלס אורד וינגייט – וכי אימו היתה בעצם לסבית). היא מעודדת אותו להיפגש בוואדי ניסנס בחיפה ובקנדה עם צאצאי המשפחה הארמנית שגידלה אותו. הם טסים יחד ללייפציג לזוג דפנה ועקיבא (עקי) חשמל. דפנה פסיכולוגית, וד"ר עקיבא חשמל הוא מרצה באוניברסיטה הנמצא בסכנת פיטורין משום שמחקרו על הגיאוגרפיה הספרותית של לייפציג תקוע.
גדעון מביא עימו דפים בכתב ידו של עגנון, שאביה של אימו שלח לבתו לוטה בארץ באמצעותו של נזיר. אביה של לוטה התחבא באותם ימים מפני הנאצים במרתף של מעבידו, בעל החברה "הוגו קרלוביץ ובנו". סופו של האב שנמחץ למוות בהפצצות בעלות הברית על מוקדי הדפוס שהיו חשודים על הפצת בתעמולה הנאצית. הדפים, שגדעון הביא, משמרים את כתב ידו של עגנון ליצירות "הכנסת כלה" ו"בחנותו של מר לובלין". כן מביא גדעון מספר תמונות, בהן מצולם עגנון עם מי שיהיו גיבורי יצירותיו. דפים אלה מצילים את הקריירה האקדמית של עקיבא הוא עקי, והוא הבקיא בטופוגרפיה של לייפציג לפרטיה (אינני בטוח שכל פרטי הסיור שהוא עורך להם נחוצים ללוז הרומן), ואף מוצא עבורם את הקבר המשותף של אדלה שטרוק, סבתא של גדעון שהתאבדה, ושל אימה גרטה לומר.
כאמור, גדעון נוסע בסופו של דבר לדרום אנגליה לכתוב את הספר, והוא מתנתק מן העולם. בליל סופה ללא חשמל וללא חימום, כאשר בעלת הבית נסעה לחג המולד לבתה ולנכדה, מחליט גדעון לנסוע ברכבת ללונדון, ומשם הוא מחליט ספונטנית לטוס לדרזדן, העיר בה אימו למדה אדריכלות וקיבלה תעודת אומן. אלא שאת שני הדרכונים שלו, הגרמני והישראלי, הוא שוכח ב"בד אנד ברקפסט", ובלית ברירה הוא משתמש בדרכון אוסטרלי שנשאר אצלו בטעות מאחת המשימות החשאיות. הדרכון מסבך אותו במעצר, ולולא עזרתה של עמיתה בשירות החשאי הגרמני בשם אולריקה (הדומה להפליא לאישתו המנוחה), היה גורם למבוכה גדולה למדינת ישראל.
חלק גדול מהספר עניינו התחקות של גדעון אחרי מעשיה של לוטה אימו בשנתיים שהיתה מגויסת לצבא הבריטי והשאירה אותו אצל משפחת אנטראסיאן הארמנית בוואדי ניסנס בחיפה. הוא מנסה לדובב את נילי פורת הישישה, שהיתה חברתה של אימו. ממנה נודע לו, כאמור, שאביו היה קצין בריטי, וכי אימו הייתה לסבית, ובת זוגה היתה יוליאנה רייס, ייקית חד הורית כמו לוטה עצמה. גדעון לא מוצא טעם לפנות אל עמיתו בסוכנות החשאית הבריטית ויליאם מק'קול (החברות ביניהם נוצרה עקב התמסרות שניהם לסיפורו של קפקא "הגלגול", ואגב, גם הסוכן החשאי מק' קול כתב רומן ומייחל לפרסומו), כי הוא פרש מהשירות, לכן הוא פונה לפרופסור אנדרו ריילי קמינג, שיש לו גישה, כהיסטוריון, לתיקים חשאיים, אבל מסתבר שתיקה של לוטה – חסום.
הספר חושף עלילה מרתקת, משום המפגש המפרה שבין אישה צעירה דעתנית וסוכן חשאי שהתנסה בפעולות עלומות ברחבי העולם, ושניהם משכילים מאוד, אבל נראה לי שהמסר העיקרי של הספר הוא חשיפת המעבדה הפנימית של הסופר. היא מציעה שמות של סופרים שעשויים לשמש דוגמה לגדעון (עמ' 191-189, 201), היא מרצה בפניו כיצד יש לעצב כתיבה ריאליסטית (259-258). לדעתה, סופר חייב להיות בעל דחף שאינו בר כיבוש לכתוב, שיחוש שאם זה לא יסתייע – ימות (עמ' 382). טקסט ספרותי, לדעתה, צריך להיות מעין צילום פנימי וחיצוני (עמ' 432) ועוד.
הספר מושתת על תחקיר חובק עולם (ראו עשרות האישים שהמחבר בהגינותו מודה להם בסוף הספר על סיועם), והוא בהחלט מעניין. הקשר הרומנטי בין אלמה (היוזמת – גדעון חשב עצמו זקן מדיי ולא ראוי לה) ובין גדעון בנוי לתלפיות, ותיאור ההתעלסות ביניהם בנוי לתפארת (עמ' 233, 262-261). יחד עם זאת, התחושה היא שהמחבר חס על כל פיסת מידע שהשיג בעמל עבור הספר. אינני טוען שזה לא מעניין, אלא שלא ברור לי אם אלו היו נחוצים ללוז העלילה.
והרי דוגמאות מיספר: איזכור ספריו של מישקה בן-דוד (עמ' 105-104), סיפורם של אודי אדיב ודן ורד (עמ' 151-150), סיפורן של מהדורות "הגלגול" של קפקא בשפות שונות (עמ' 160, 403-402 ), סיפורם של איב אולמן ואינגמר ברגמן (עמ' 308-309), סיפורו של סבא של סבא של עקיבא חשמל (עמ' 319, 359-357), סיפור החסידים שהגיעו מגליציה לליפציג (עמ' 341), סיפור גלגולן של האש והתפילה מהבעש"ט עד ר' ישראל מרוז'ין (עמ' 367), סדר יומו של גדעון ב"בד אנד ברקפסט" של גב' אליסבט וינדזור בדרום אנגליה (עמ' 442), פירוט ביקוריו של גדעון במוזיאונים של דרזדן (עמ' 454). גלישות אלו פוגעות במה שמכונה "אחדות העלילה", אבל צריך להודות, כפי שכבר כתבתי, שהן מעניינות כשלעצמן.
קראתי בהנאה את הרומן הזה שהושקעו בו ידע רב וכישרון גדול.

* פורסם לראשונה ב"מאזנים", אוקטובר 2014, עמ' 61-59