באגודת הסופרים

כידוע לכם זכיתי השנה, בתוך עשרה סופרים, בפרס קרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל לשנת תשנ"א. שבועות אחדים לפני מועד חלוקת הפרס נתבקשתי לשאת דברים בשם זוכיו, והסכמתי. ("סופר ועסקן", ידיעות, 2.11.90). אך הנה החלו מתרחשים דברים מוזרים. תחילה נתבשרתי כי ראש-הממשלה יצחק שמיר לא יוכל לבוא לטקס. ייחסתי זאת ללוח הזמנים העמוס שלו: סאדם חוסיין, אינתיפאדה.

אחר-כך החלו מופעלים עליי לחצים למסור מראש את נוסח הנאום שאשא, ותחנונים למתן את דבריי. סירבתי למסור או להתחייב, וייחסתי לחצים אלה לחששם של הממונים על מינהל התרבות במשרד החינוך, אשר אגודת הסופרים תלוייה בהם כספית – מפני נטייתי להעלות נושאים מקצועיים שכואבים לכלל ציבור הסופרים בארץ. ביררתי אצל הדוברים בשם הזוכים בפרסים הקודמים, איש מהם לא נתבקש למסור דבריו לאישור מוקדם.

לאחר הטקס, שהיה נאה ומכובד, בנוכחותם של שר החינוך זבולון המר ויו"ר הקרן אהרון ידלין, פתחתי בבית את המעטפה שקיבלתי, ולאחר שעברתי על שני השיקים הדחויים, אחד לעוד חודש ואחד לראשית השנה הבאה – צדה עיני כי חתימתו של ראש-הממשלה יצחק שמיר אינה מצויה מעל שמו המודפס, המופיע בתעודה לצד שמותיהם וחתימותיהם של המר וידלין.

מאחר שלא שיערתי לעצמי כי ייתכן שראש-הממשלה בכוונה לא חתם, שלחתי למחרת את התעודה, יחד עם נוסח נאומי, לשר-החינוך, הערתי לו על השיכחה שקרתה, וביקשתי כי בהזדמנות שהוא פוגש את ראש-הממשלה יחתים אותו על התעודה ויחזירה לי.

עברו מאז יותר מעשרה ימים ולא שמעתי מילה ממשרד החינוך, ואולם באחד העיתונים נתפרסמה, דווקא במדור הפוליטי, הדלפה, כנראה מחוגי יועציו של ראש-הממשלה, ובה נאמר כי בכוונה לא בא לטקס חלוקת הפרס, זאת משום ששניים מזוכיו, המשורר יצחק לאור, ואני, הננו יריבים של "המחנה הלאומי". עוד נכתב שם כי בכוונה גם נמנע מלחתום על תעודותינו.

יש לי יסוד סביר מאוד לחשוש שהידיעה הזו נכונה, אף כי איש ממעניקי הפרס לא העז לגלות אוזניי על כך לפני נאומי. לכן ברצוני לומר עתה לראש-הממשלה – בכבודי אי-אפשר לפגוע בכך שאין חותמים לי. אני בן למשפחת בן-עזר (ראב) העניפה, נכדו של יהודה ראב אשר חרש את התלם הראשון באדמת אם-המושבות פתח-תקווה ב-1878 ופתח בכך יחד עם חבריו את המהלך שבבוא היום הביא גם לכך שיצחק שמיר יכול לכהן כראש-ממשלה במדינת ישראל. אנחנו יושבים בארץ-ישראל זה יותר ממאה שנה, וכך ימשיכו גם צאצאינו עוד מאות שנים, ואיש לא יפלה בקירבנו בין לאומי לבין "מחנה לאומי". לכן הכבוד שהיה נופל בחלקו של יצחק שמיר אילו בא לטקס הענקת הפרס לי, ולחבריי הסופרים, ואילו חתם עליו לכולנו – היה רב מן הכבוד שהיה נגרם לנו אילו כיבד אותנו בנוכחותו. צר לי על שבהתנהגותו זו לא נהג כבוד בתפקידו הממלכתי, אלא היה כאילו עומד עדיין בראש ארגון של "פורשים" ואינו ראש-ממשלה של כלל אזרחי המדינה.

צר לי גם שאגודת הסופרים נוהגת מורך-לב בתגובתה להתנהגותו זו של ראש-הממשלה כלפי ציבור הסופרים בארץ, ואינה חשה את התקדים המסוכן שנקבע כלפי סופרים לא רק כסופרים אלא כאזרחי מדינה דימוקראטית. זה אינו מקרה פרטי שלי או של יצחק לאור. לדעתי על אגודת הסופרים להחליט מיד כי היא משחררת את ראש-הממשלה הנוכחי ממתן חסותו לפרס, לא יהא עוד צורך בנוכחותו ולא בחתימתו על תעודה לאיש מסופרי ישראל, והזוכים יתכבדו רק בשמו המקורי – פרס היצירה מקרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל. ודומני גם כי שמונת הסופרים שזכו בחתימתו של שמיר – ראוי להם לשים את התעודות במעטפה ולהחזירן לו. ישב ויזין עיניו בחתימותיו.