מתוך היומן בשנת 1992
2.9.92. יום רביעי. נתנו ב"דבר" את רשימתי על יצחק ראב בן ה-90, "זקן הסופרים המתחילים", ורק קיצרו את הקטע שבו אני מספר על החטיפה, אולי בגלל קוצר מקום, וחבל.
אחר-הצהריים נסענו אליו לבית האבות נווה אביב בכפר-שמריהו. האולם היה מסודר יפה מאוד, גם הכיבוד, אלא שהייתי כה עסוק שלא הספקתי. היו שם שני אחיו, חזקיה מארה"ב ויונה מחניתה. בסוף הפגישה הצטלמנו כל נכדיו של יהודה ראב שעודם בחיים, לפי הסדר הבא: יצחק ראב, חזקיה בן עזר. יונה בן עזר. מרים גיסין. אהרון בן עזר. חנה מרגלית. עמנואל בן עזר. אהוד בן עזר ולאה שורצמן, וכן אימי דורה דגן (בן עזר).
אני פתחתי את הפגישה בהקראת ברכה של ארז ביטון מטעם אגודת הסופרים. אחר כך הגיש לו אהרון את תעודת הרישום בספר הזהב בשם כל בני-דודיו, נכדיו של יהודה ראב. זהבה קרמר, בתו של יצחק, קראה דברים שכתבה לכבודו. אחיו יונה קרא דברים. וכן שלמה מבלפוריה, בן אחיו המנוח שמעון.
יצחק דיבר מילים מועטות. הדיבור היה קשה עליו, וכן ההליכה והראייה, אף כי בשכלו הוא צלול לגמרי. אחיו חזקיה בירך אותו גם הוא.
לבסוף לקחתי לעצמי שוב את רשות הדיבור וסיפרתי קצת, בעיקר לדור הצעיר, על תולדות המשפחה ועל ספריו של יצחק, גם סיפור "החטיפה" המפורסם. התנצלתי גם בשם חיים באר, שביקש לבוא וחלה. (אשתו בתיה טילפנה הבוקר ואמרה שאסרה עליו לבוא איתנו כי הוא נחלש בחום ואינו יודע גבול לפעילותו. הצדקתי אותה. בדיעבד אני חושב שהיה מרגיש קצת זר בתוך המשפחתיות הזו).
לאחר דבריי ניגשה אליי בחורה נחמדה בשם יעל, דומני ששם משפחתה צופי, נכדתה של חיה המנוחה, אחות יצחק. יעל חיה עם אימה תמרה ואחיה דן וגד בארה"ב, אך דוברת עברית טובה, ואמרה שהיא מתעניינת בתולדות המשפחה. הזמנתי אותה לבוא אלי כדי שאוכל לתת לה חומר, את "התלם הראשון" ו"פרשים על הירקון".
גם מירב, בתו של יונה בן עזר, מחניתה, הלומדת ספרות אצל פרופ' רות קרטון-בלום בירושלים, ביקשה את עזרתי בכתיבת עבודה על אסתר ראב. הזמנתי אותה לבוא אליי. דומה שהצלחתי לעורר קצת עניין בדור הצעיר.
הדסה ביננפלד, בתו של אברהם בן עזר המנוח, אחיו של יצחק, הביאה צרור דפים מצולמים ובהם חומר מעניין לתולדות משפחתם. קונה שפאר, אימם של יצחק ואחיו ואחותו, היתה קרובת משפחה של הסופר קדיש יהודה סילמן. סבה היה דודו.
לאחר כשעתיים כיבתה ההנהלה את מיזוג האוויר, כי החלה ארוחת-הערב באולם הסמוך, והיה צורך להפעיל את המיזוג שם. כניראה חסכנות ייקית. נעשה כל-כך חם, שקשה היה להישאר, והאנשים התפזרו. כולם נהנו.
זה נוסח המאמר ששלחתי והתפרסם ב"דבר" מהיום. הקטעים בסוגריים המרובעים הושמטו בדפוס:
90 שנה יצחק ראב
זקן הסופרים המתחילים
אהוד בן עזר
הסופר יצחק ראב בן התשעים, שנולד בירושלים ביום כ' באב תרס"ב, ה-2 בספטמבר 1902, הוא כיום, דומני, זקן הסופרים העבריים בישראל.
ואלה תולדות יצחק. סבו יהודה ראב (1948-1858) ואבי-סבו אליעזר ראב (1896-1828), עלו מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875. הם ישבו כשלוש שנים בירושלים. יהודה הצעיר עבד בבית הבנק הפרטי של ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנת אחד מקרוביו, הדסה הרשלר לבית ויינשטיין, ילידת ירושלים, שאביה עלה ארצה מן העיירה שרשב שבפולין. הדסה היתה אשת-חיל, חכרה טחנת-קמח, וכינוייה בפי הערבים היה "סית הודעס מן אל-טחונה". היא חלמה שבעלה הצעיר יהיה למדן וגדול בתורה, ואילו יהודה, מצאו חן בעיניו סוסי הטחנה שלה, שהזכירו לו את ילדותו בכפר בהונגריה.
יהודה ראב התחבר לחבורת משכילים מחוגו של פרומקין, בעל העיתון "החבצלת". הם היו קוראים בביתו עיתונים עבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך כספר לאומי. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל אלה. באחד הלילות התפרצו למסיבתם חבר אנשים מ"קוזאקי הקב"ה" בכוונה ברורה להכותם, אך המשכילים עמדו כאיש אחד נגדם.
ובינתיים, בביתו של יהודה נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה שהוא חבר ב"הבונים החופשים", משביע רוחות טומאה. לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט פיטורין לאשתו, והחבילה נתפרדה בעודה בהריונה [שעליו לא ידע, והיא נושאת ברחמה את בנו-בכורו מנחם שלמה]. באותה שנה, 1878, והוא כבן עשרים, נשא יהודה ראב את אשתו השנייה, בת החמש-עשרה, לאה לבית שיינברגר, ובשלהי אותה שנה עזב את ירושלים והיה הצעיר במייסדי פתח-תקוה, חופר בארה, חורש אדמתה ושומרה הראשון; זכה לחיות בה את שבעים שנותיה הראשונות, ומת ונקבר בה שבועיים לאחר הקמת המדינה.
מאשתו הראשונה נולד ליהודה ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב (1916-1878), שגדל אצל אימו בירושלים, ויועד על ידה לרבנות. לימים נשא מנחם-שלמה אישה, קונה שמה, ונולדו לו בנים ובת. יצחק ראב הוא אחד מהם. מנחם-שלמה ואשתו מתו זו אחר זה במגיפה בגיל צעיר, בימי מלחמת העולם הראשונה, וילדיהם נותרו יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם.
מנישואיו השניים נולדו ליהודה ראב שלושה בנים ושתי בנות. הראשונה, ציפורה, נפטרה בילדותה. בת שנייה נולדה בשנת 1894, היא המשוררת אסתר ראב, דודתו של יצחק, שנפטרה ב-1981. צעיר בניו של יהודה היה אבי, בנימין. יצחק הוא בן דודי – דודי מנחם-שלמה ראב, דוד שמת עשרים שנה לפני שנולדתי.
תקופת ילדותו הקשה של יצחק ראב השפיעה על כתיבתו-לעתיד. מרד במלמד אכזר, ימי התבגרות ואהבה ראשונה בבית יתומים. התנדבות לגדוד העברי, היסחפות אל חבורת חסידי ברסלאב, התוודעות לעולמם של גורדון וברנר, שאת כתביהם קרא בסתר. והמיפנה המכריע בחייו, כאשר יחד עם אחיו הבכור שמעון מצטרף יצחק אל קבוצת צעירים שהתיישבה בעמק יזרעאל, מייסדי בלפוריה. לימים השתקע יצחק ראב בחיפה, אחר-כך ברחובות, משם עבר לתל אביב, וכיום הוא מתגורר בבית האבות נווה-אביב בכפר-שמריהו.
*
סיפוריו הראשונים של יצחק ראב נדפסו בשנות ה-30 וה-40 בעיתונים "הארץ", "דבר", ובכתב-העת "גיליונות". לימים פירסם שני קובצי סיפורים ורומאן. ספרו הראשון היה קובץ סיפורים בשם "בהימוט חומות" (הוצאת טברסקי, 1950). הספר אזל, ויצא לאור במהדורה חדשה בימיה הטובים של ספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, בשנת 1987. קובץ סיפוריו השני היה "גבעת המורה", (הוצאת בארות, 1959). בשנת 1977 הופיע ב"ספריית פועלים", בסידרה שבעריכת נתן יונתן, ספרו השלישי של יצחק ראב, הרומאן "עלה ברוח", שזכה לביקורות טובות.
סיפורי "בהימוט חומות" מתרחשים בראשית המאה, ומספרים על חטאו של ר' פייבוש הנתון להרהורי עבירה; על עלייתו ונפילתו של ר' חיים-משה הנאמן, שהודח ממעמדו לאחר שסיבכוהו חלפנים יהודים; על חנה היתומה, שנטשה את בעלה העלוב וירדה מירושלים לתל-אביב, ונעשתה אשת-תענוגות שפטרונה הוא ערבי מיפו; על שרה, האישה הענוגה, המסתירה את חטאי בעלה שזנח אותה ושוהה בניכר; על ברכה היפה, ששני בעליה מתו עליה במחלה, ורק מחלת השחפת שחלתה בה משחררת אותה סופית מהצעות-שידוכים מאוסות. אלה הם סיפורי חיים תוססים במסגרות מתמוטטות, בתקופה מיוחדת במינה, המסופרים בידי אחד מראשוני המספרים העבריים ילידי-הארץ, בסגנון אישי, אותנטי וארצישראלי מאוד.
יצירתו של יצחק ראב עומדת גם בסימן אוטוביוגראפי. "בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כפרק ראשון במחזור סיפורים המופיע גם ב"גבעת המורה". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרים בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי ילדותו, ואהבתו הראשונה, עוברים עליו בבית יתומים, ברעב ובהזיות. עם בוא האנגלים לירושלים מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש צבא", אך משמתגלה הדבר הוא פורש, "חוזר בתשובה", ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הזו הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמים של גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ. אז הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך דרכו ביניהם אינה קלה. המשקע של החינוך הדתי מפריע לו ואין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, בייחוד ביחסי האהבה.
[הרומאן "עלה ברוח" שב וכולל את פרקי דניאל בירושלים ובעמק; אך מרחיב בחלקו הראשון בתיאור חיי אביו מנחם, הוא מנחם-שלמה ראב, שאימו מגדלת אותו להיות תלמיד חכם, ההיפך מאביו יהודה ראב המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה.
משהו מדמו התוסס של אביו יהודה דבק גם בבן מנחם, אף הוא נמשך אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. אנשי ירושלים מפצירים בהודעס לשלוח את בנה אל אביו למושבה, שיתחנך על ידו. היא חוששת, ומשתכנעת רק בצרפה אליו מלמד, על חשבונה. עד מהרה מגיעות אליה שמועות נוראות. יהודה פיטר את המלמד ושלח את בנם להיות רועה צאן! מיד היא עוזבת את הטחנה, ולבושה בבגדי ערביה היא מתארחת בכפר הערבי הסמוך למושבה, פג'ה, אורבת ליד הבאר לבוא בנה עם העדר. יום אחד היא מגלה אותו עם העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים. היא חוטפת אותו ויוצאת עימו ברגל לירושלים.
כאשר חוזר העדר בלי הנער קמה בהלה במושבה. מוצאים את סנדליו ליד הבאר. יהודה יורד בחבל אל הבאר לחפשו, ואיננו. הוא חוקר ודורש אצל אנשי הכפר, ונודע לו על הערבייה הזרה שישבה בכפר ושאלה על רועיו של חוואג'ה יודא. למחרת הוא עולה לירושלים, להיווכח כי לאם ולבן שלום].
יצחק ראב מתאר ב"עלה ברוח" גם תקופות מאוחרות בחיי בן-דמותו דניאל – החזרה לירושלים מהעמק, שנות בגרות ונישואים, והסתגלות שקטה וקשה, המתרחשת בחיפה המנדטורית בשנות השלושים. זוהי רקמת יחסים מיוחדת, שנוצרת בין אנגלים, ערבים ויהודים, שחיים בשכנות ועובדים יחד בפירמה בריטית גדולה. אגב, יצחק ראב עבד באותן שנים בחיפה בחברת .I.C.I, שבראשה עמה יחיאל וייצמן, אביו של עייזר.
אנחנו, הסופרים שבבני משפחת בן-עזר ראב, שונים מסופרים אחרים. יש לנו גם תמיד קהל נוסף של עשרות ומאות מבני-משפחותינו לדורותיהם החיים בארץ, וכתיבתנו היא גם עבורם, לשמר את תולדות המשפחה ולהעבירם לדורות הבאים, כדי שגם מקירבם יצמחו סופרים ומשוררים, שימשיכו אותנו. כך ספר זיכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", כך מרבית הפרוזה של המשוררת אסתר ראב בספרה "גן שחרב", כך עיקר יצירתו של יצחק ראב, וגם חלק מספריי-שלי, למבוגרים ולנוער.
יצחק ראב הוא אחד האנשים הצנועים ביותר שהיכרתי מימיי. על עצמו הוא אומר בחיוך כי הוא "זקן הסופרים המתחילים". הוא זכה בחייו לבנים ולבת, לנכדים ולנכדות, לנינים ולנינות, משפחה עניפה מאוד. ראייתו נחלשה מאוד בשנים האחרונות, בקושי הוא קורא וכבר אינו כותב, אך שכלו ער ורענן, ונפשו צעירה. הוא כיום זקן משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. רשימה זו באה לציין את יום הולדתו ה-90 ולברכו בבריאות הגוף, בצלילות הנפש ובאריכות ימים.