80 הדקות הנדרשות לביצוע היצירה האלמותית הזו עוברות כה מהר – עד שנדמה לך כי המקהלה שבפרק האחרון הקדימה להופיע. איזה מופע מרהיב! – מאות חברי מקהלות ונגני התזמורת, בהרכב מלא שבמלא, שתי זמרות ומנצח גאוני אחד שמנצח בעל-פה, ללא תווים, על הופעת הענק הזו, שנוגנה לראשונה בשנת 1894, כלומר לפני 120 שנה ועדיין היא "מודרנית", מסעירה ויוצאת דופן כמעט בכל אחד ואחד מתוויה! – ובי היא מעוררת גם הרגשה קצת מוזרה, אמנם מאהלר התנצר רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1897, אבל יש בקצב הצבאי-למחצה בחלקים מיצירתו זו, וגם בסימפוניה הראשונה, "הטיטן" – איזה רצון של בחור יהודי לפעום כמו צבאות של גויים, בעוצמה ובכוח, שאותם אין ליהודי ההיסטורי באותה תקופה. זוהי מעין התרסה יהודית של עוצמה וכוח – כלפי העולם. הנה כאן אנחנו, בלב אירופה – חזקים.

התזמורת היתה במיטבה. גם האקוסטיקה של ההיכל המחודש עושה עימה חסד. כל צליל נשמע בניקיון מדהים, ונשמעות גם ההפוגות האילמות החוזרות מפעם לפעם והן חלק בלתי נפרד מהנגינה. נוסיף על כך את ניצוחו הנהדר של מהטה, ששולט בתזמורת כאילו מדובר באברי גופו, הוא ללא ספק אחד מגדולי המנצחים של דורנו.

השמעת "התקווה" על ידי התזמורת והמקהלות, בניצוחו, כאשר כל הקהל קם על רגליו ועומד דום, בפתיחת העונה – גם היא חווייה בלתי-רגילה, מוסיקלית ולאומית, ממש מרגשת, שאולי גם בזכותה כדאי להיות ישראלי.

ובאשר לשתי המקהלות ושתי הזמרות. אנחנו רגילים לצלילים מופתיים של מקהלות, קולות כמו של מקהלת פראג, ואילו שתי המקהלות המקומיות, המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, ומקהלת האיחוד – לא עמדו בצליל המדוייק, המרומם, שבהופעתן בפרק האחרון של היצירה. אולי האקוסטיקה החדשה של ההיכל אינה מיטיבה איתם.

גם לא עם שתי הזמרות, ליליה גרצובה, סופרן, ויוליה רוטיליאנו, מצו-סופראן – שקולן אינו מתמודד עם הנפח הגדול של היכל התרבות. זו הג'ינג'ית מבין השתיים, לא יכולתי לזהות בדיוק את שמה בגלל השינוי בתוכניה – היטיבה קצת יותר לשיר והיו רגעים שמילאה בקולה העשיר את ההיכל כמו הזמרות הגדולות של פעם ביצירה הזו – אבל לרוב היא לא ממש המריאה.

ראוי לציין את סבלנות הקהל, שמילא את ההיכל עד אפס מקום, ולמרות ראשית עונת השיעולים וההצטננויות – שמר על שקט מופתי לאורך כל 80 הדקות. אגב, רובו היה קהל מבוגר, אך לא מצאנו בו זכר ל"חטופי תימן".