פסקל, רחל איכילוב ואיצ'ה כהן
12.2.94. מוצאי שבת אצל מרים גיסין בת-דודי בפתח תקווה: רחל איכילוב היתה אהובתו של פסקל. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית הספר פיק"א שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. ארון [אהרון בן עזר, בן דודי, אחיה של מרים] מספר שהיתה הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. מרים מספרת שלכל שמחה של מורה היתה רחל מארגנת מתנה. כאשר בנתה משפחת איכילוב בית חדש ברחוב חובבי-ציון, ביתם עם המרפסת הצופה לשוק היה מעין "מועדון" לכל הגברים – קנו לה המורים מנורה עומדת. לחגיגה בחדרה החדש הוזמנו המנהל חיון, המורים, ופסקל. הוא כמעט שלא דיבר עברית, בעיקר אידיש וצרפתית. והראה למרים את המנורה התלוייה בתקרת החדר, שזוהי מתנה שלו לרחל.
ארון חוזר ומספר על דמות פתח-תקוואית, איצ'ה כהן, שהיה חיגר, או בעל רגל מעץ, וכן היה לו שיתוק בחצי-פה והיה מדבר עקום. הם גרו ברחוב ורטשילד למעלה, מול הבית של דודי ברוך. איצ'ה זה חי עם פלחית, שגרה בפרדס, והיא אף ילדה לו בן, שב-1948 ברח עם הפליטים הערבים.
כאשר אימו היתה צועקת עליו, מדוע הוא חי עם הערבייה הזאת, היה אומר לה באידיש: "אבל אני אוהב אותה!"
פעם אחרת, כאשר צעקה עליו, ענה לה, גם כן באידיש: "אצל כל אחת החור הוא הוא אותו דבר!" ("דֶה זֶלְבֶּה לוֹך!")
הוא לא התבייש ולא הסתיר זאת. היה רוכב ברגלו החיגרת על חמור ברחובות המושבה, ואחריו הולכת הפלחית עם הילד. פעם עבר על פני בית-ספר פיק"א, כאשר מרים כבר לימדה שם, ושאל, גם כן באידיש: "אולי תיקחי גם אותו שילמד עם התלמידים שלך?"