מתוך היומן

2.5.1994. יום שני. אחר-הצהריים עם יהודית, אנחנו לוקחים את שלמה ותרצה טנאי עם בתם מיכל, ללווייה של יגאל מוסינזון, בבית הקברות הירקון, בקרקע הביצה של פתח-תקוה, שהורמה בכמויות עצומות של אדמה, כדי למנוע שיטפונות. מקום מכוער להפליא, וממש מטורף בתור בית-קברות. אף כי, לגבי יגאל, שנולד בעין-גנים, יש בכך משום סמליות.

שלמה טנאי מדבר עליו יפה, וכן משה שמיר. באים סופרים רבים, בעיקר מבני-דורו, איני רואה איש מבני דורי או מהצעירים יותר, לבד מפוצ'ו, דבורה עומר, בת-אחיו – אך לא מ"הסופרים", וגם לא מעולם האקדמיה והביקורת.

כאשר שלמה מדבר, וגופתו של יגאל מונחת עטופה בטלית לבנה על עגלת-מתים באמצע הפביליון – אני מדמה לעצמי אותו קם ומתחנן בפנינו שנרשה לו לעשן עוד סיגריה אחת בטרם מורידים אותו אלי קברו – כמו בקשתו האחרונה של נדון למוות.

בלילה אני כותב את הרשימה הזו, לזכרו של יגאל מוסינזון, ואשלח אותה מחר לעיתון "דבר":

יגאל מוסינזון: הסיגריה האחרונה

סופר ראשון שראיתי בחיי (לבד ממשה סטבסקי, ידיד של דודתי אסתר ראב, שביקר אצלנו בחברתה) – היה יגאל מוסינזון. זה היה ב-1953 לערך, לאחר הופעת הרומאן שלו "דרך גבר", שאותו קראנו כנערים, והתרשמנו בייחוד מההעזה האירוטית שמצאנו בו.

יגאל הוזמן להרצות בערב בבית מועצת הפועלים בפתח-תקוה. מורה מהמושבה, דומני בן-משה היה שמו, פתח את הדיון. אחריו דיבר יגאל בקולו העבה, הצרוד, ודמותו הגבוהה מילאה את החדר יחד עם עשן הסיגריות שלו. לאחר שסיים עלו בזה אחר זה אנשים מן הקהל, היו שם חברי קיבוץ גבעת-השלושה, והם תקפו אותו בחריפות, ביוהרה, לימדו אותו כיצד עליו לכתוב, כיצד לתאר קיבוץ, ולזכותם אומר רק זאת – באותה תקופה מעטים העזו לתקוף ספר מבלי לקרוא אותו קודם, אלא בהסתמך רק על שמועות או על ראיונות עם הסופר בתקשורת.

יגאל ענה להם ללא פחד, אחד מול כולם, נתן להם באבי-אביהם. ואני, שהייתי כבן שבע-עשרה, וכתבתי עד אז רק שירי אהבה ענוגים, התרשמתי שלהיות סופר פירושו לעשן, לכתוב על סקס, להימצא בריב עם כולם, לא לפחד מאף אחד, והחשוב מכל – לכתוב בצורה ריאליסטית.

חולפות שנים, אני מוצא את עצמי נוסע בחברת יגאל וסופרים אחרים ברחבי הארץ, לפגישות עם קוראים צעירים. רק יוצאים מתל-אביב, ויגאל, היושב ליד הנהג, כבר מתחנן, "קפה, מתי עוצרים לשתות קפה?" – ומצית סיגריה ראשונה.

"יגאל, תפסיק! אנחנו נחנקים!"

דבר אל הקיר. כמו ילד קטן שלקחו ממנו את המוצץ. ואם הפסיק – אזי אחרי חמש דקות הוא מתחנן, "אולי בכל זאת? אולי נעצור?" – ומבלי שנרגיש, כבר נחבאת סיגריה בוערת חדשה בכף ידו.

וכך כל הדרך. או שאנחנו נחנקים ממנו, או שהוא נוטע בנו רגש אשמה נורא כלפיו.

מגיעים לבית-ספר, יגאל בראש כמו תיש בחבורה, ואנחנו אחריו, והילדים עומדים ומריעים בחצר ומכל הפתחים:

"יג-אל מוסינ-זון! יג-אל מוסינ-זון!"

אחרי הפגישות עם התלמידים אנחנו יושבים סביב שולחן, על תקרובת קלה, עם מורים, מנהלים ואנשי מועצת הפועלים או הרשות המקומית. ויגאל, הסיגריה כבר מעלה עשן בפיו.

מעיר לו מנהל של אחד מבתי-ספר, במקרה גם חובש כיפה: "אדוני הסופר, כתוב על הקיר 'אסור לעשן' – אז מדוע אתה מעשן?"

עונה לו יגאל: "אדוני המנהל, כתוב בעשרת הדברות 'לא תנאף' – אז מה, לא נואפים?"

הלווייה של יגאל מוסינזון היא בבית קברות הירקון, בקרקע הביצה של פתח-תקוה, שהורמה בכמויות עצומות של אדמה, כדי למנוע שיטפונות. אני עדיין לא בטוח שהמקום לא ישוב להיות ביצה חורף אחד, גשום במיוחד, ממש כשם שהמוסררה תשוב ותעלה על גדותיה. המקום מכוער להפליא, וממש מטורף בתור בית-קברות. אף כי, לגבי יגאל, שנולד בעין-גנים, יש בכך משום סמליות, שחזר לאדמת פתח-תקוה, שעליה נולד. כאן רכב על סוסו השומר האגדי דאוד אבו-יוסף, אשר נתן יונתן, הנמצא בקהל-המלווים, כתב עליו בלדה. כאן התגודדו הבידואים של שייח' שאקר אבו-קישק, שביתו עומד עד היום צפונה, על הגבעה של מפעל התע"ש – בדרכם לתקוף את פתח-תקוה ב-5 במאי 1921. כאן רעו ג'מוסים במי-ביצה עומדים, ונרקיסים פרחו מדי חורף.

שלמה טנאי מדבר על יגאל, וגופתו של יגאל מונחת עטופה בטלית לבנה על עגלת-מתים באמצע הפאביליון – ופתאום, מת או לא מת, אני רואה אותו קם ומתחנן בפנינו שנרשה לו לעשן עוד סיגריה אחת בטרם יורידו אותו אל קברו – הלא אם ממלאים בקשה אחרונה של נדון למוות, איך אנחנו יכולים לקפח אותו ולמנוע ממנו את הסיגריה האחרונה?