ראיון עצמי
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", רומאן.
"משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994.

שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דין על התקופה, דין שכמובן תקף רק בתחום העיצוב האמנותי שלי. אם יישכח – לא עשיתי דבר. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה דרכי. זוהי ספרות, ודבר לא יעזור לאנשים, שתוכנו של ספרי אולי ירגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: אולי יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר אינה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה מעין צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, של מאבק מתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: האמת שהתחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, שגם זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
הרומאן החדש כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי כדי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, והיא שונה לחלוטין מהאחרות.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע, במידה מסויימת, כסופר אירוטי, היא כניראה הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים". גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה המרכז; וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מחפש בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או מסוגנן מאוד בצורה אחרת, וזאת מאחר שכל תיאור מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם יש לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב-1948 להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה [של הליכוד] לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים [היהודים] ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. כדאי אולי עוד לציין שהרומאן שלי נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבּריו שיכתבו אז את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול לומר שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.

*
מתוך היומן: 15.4.94. יום שישי. בצהריים מטלפן עירא דביר [התסריטאי של "המחצבה"], שסיים לקרוא את הרומאן. הוא האדם הראשון שמספר לי שסיים לקרוא את הספר, ושאני גם מאמין לו שקרא. הוא אומר שההתחלה אמנם קצת קשה, אבל ההמשך זורם ומהנה, והוא חושב שזה ספר מאוד הומוריסטי, ואפשר לעשות ממנו סדרת טלוויזיה בסגנון "מסע עסקים עם אבא", כאשר זווית הראייה היא של הילד. לדבריו, בעוד זמן-מה, לאחר שיסיים עבודה שלו, ישתדל להכין סינאופסיס של הספר, ולעבד לתסריט חלק ראשון, נשקיע בתרגום, ונשלח לסוכנת שלו לאנגליה. לדבריו זה חומר שיכול לעניין מאוד רשת טלוויזיה אנגלית, ואפשר לעשות מיני-סידרה בשני נוסחים. האחד, מקומי, שבו חלק ידובר באנגלית עם תרגום בגוף הסרט, וחלק בעברית. והשני – כולו באנגלית, כאשר בעלי התפקידים של דוברי העברית ידברו אנגלית במיבטא ישראלי.
ניראה. הלוואי שהוא צודק. הוא הבין את הספר בצורה יוצאת מן הכלל, ואומר שהוא מזכיר לו כמה מיצירותיו הטובות של תמוז, וזאת באמת מחמאה גדולה. נידמה לי שב"לשוט בלקיפת אבטיח", שממנו לקחתי קצת סצינות לרומאן האחרון, אני באמת מזכיר באהבה את תמוז, באחד התיאורים שלי.