סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק שמיני
החייט בן-ציון לוין עולה
עם שתי נשותיו לארץ-ישראל

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.
רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.

הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...
וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.
אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.

בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!
סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.
בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.
יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.
ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.
מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.
אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.
ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.
והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...

בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.

יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל'ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל'ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.
דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירל'ה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.

חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירל'ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירל'ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.

יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:
"בן-ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."
גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."
"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי בבמבט ערמומי.
בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירל'ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל'ה, שטרם קמה.
"אתן לך אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."
"ומהו?"
"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"
בן-ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג'ימה. "אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג'ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.

וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירל'ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?
רק פעם אחת שאלה אותו מירל'ה-נג'ימה:
"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"
"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!"
"והוא יביא אותי לביתו?"
"כן."
"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"
"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."
"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"
"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."
"יש לך עוד אישה?"
"לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני-בכורי יחזקאל."
בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירל'ה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.

סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל'ה.
סלובה הקצתה לנג'ימה-מירל'ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירל'ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירל'ה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.

הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.
כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.
הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.
הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.
"והיא אשכנזייה או ספרדית?"
"והרי האידיש?"
"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."
"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.
"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח על תנובת זרעו.

החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.
יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם-יחד.
בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.
כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירל'ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.
בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירל'ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?
לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירל'ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירל'ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג'ימה-מירל'ה והוא לדבר בה כשפת-סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.

בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא?
לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?
כן. נג'ימה-מירל'ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.
"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."
לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.
"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.
"מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."
"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"
"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"
"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"
"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו הסולטאן..."
"מניין את יודעת?"
"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורורס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –
"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."
"ישתוק..."
"שאז מותר..."
"אני לא רֶבֶּה שלו..."
– ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.
ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.

"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.
"לא. מדוע?"
"מצאתי נוצה במיטה שלך!"

בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירל'ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירל'ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.

המשך יבוא