סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק תשיעי
לקראת הנסיעה לארץ-ישראל
הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו

סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.
לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.
כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירל'ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.
בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.
השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.
"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.
"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.
הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.
משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.
דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?
ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"
בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.
"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.
"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"
"גם הוא?"
"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."
"מה??"
"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירל'ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."
"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"
"אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."
"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"
"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"
"וַי," פלט בן-ציון.
"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "
"אבל – "
"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"
בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.
"הלוח הסלוניקאי," משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.
"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.
"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."
הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"
"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."
"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"
"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר."
ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.

לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.

המשך יבוא