סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשירי
העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה

בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן-ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג'ימה-מירל'ה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי-בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי-עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.

הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת-הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר-הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.
בן-ציון רחב-הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו משולח סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג'ימה-מירל'ה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי-הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ'ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.

שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד, מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם – התברר לבן-ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים-ממין-זכר לנזירים המבוגרים הבאים על חוריהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה... ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון – חשופים באגיון אורוס לסכנה דומה.
והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח-כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלה חשד שהרתה והיה חשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית-לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.
ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא-עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. ואילו היה לו יק טיבטי בחצר, הוא היה נעשה גם הוא סופר חשוב מיסטי-סימבולי. – ממני, המלביה"ד]

בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן-ציון, נג'ימה-מירל'ה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה-שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן-ציון.
כאשר שאל בן-ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?
"אני הייתי לוקחת אותו לחתן!" אמרה נג'ימה-מירל'ה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.
במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן-ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג'ימה-מירל'ה לא גילתה לאיש שגם אימה-שלה לקחה אותה לארץ-ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת "אחותו" של בן-ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!

ים התיכון השתרע בזכוכית-מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן-ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני-משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת-מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן-ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין-סוף המשתרע לפניו.

ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת"ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן-ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל-כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.
בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן-ציון על הרב משה סופר הוא החת"ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ"גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.
החת"ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – "אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ-לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ"ז, כתב גבאות של "חברת ישוב ארץ-ישראל" לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. – ממני, המלביה"ד]
"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."
נאנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים..."
בן-ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני-משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?
אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום-מה דבקה נפשו בבן-ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. "והאם ידעת," אמר, "שהיו לו לחת"ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה"ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת"ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."
"ומדוע אתה מספר לי?"
"כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר"ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא-טא-טא... טרא-טא-טא... והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא..."
"נו?"
"כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל'ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק"ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם..."
"נו, די להתלוצץ..."
"לאו מילתא דבדיחותא היא... [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה"ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ-ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה..."
"איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירל'ה אחותי היא!"
"במחילה ממנו בן-ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!"
"ואם אינה אחותי, מי היא?"
"הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן-זוגה התאום משעווה..."
"אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע," קם בן-ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.

מה עוד שנג'ימה-מירל'ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג'ימה-מירל'ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: "אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה..."
ומה שלא ידע בן-ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג'ימה-מירל'ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.
ופעם אחת, במקום לשמוט כף-ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ"ל שפלט. – ממני, המלביה"ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.

בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה-העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה-דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.
נג'ימה-מירל'ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק-למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.
מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת-בעלה ולבן-ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי-עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.
נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת-אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי-שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.

המשך יבוא