(ביום השנה ה-70 למותה הטראגי, 7.11.44)

הַחוֹל בִּשְׂדוֹת-יָם מְכַסֶּה עַל הַכֹּל כְּשֶהָרוּחַ נוֹשֵׂאת רֵיחַ מֶלַח
מִצְּחוֹר תַּלְתַּלֵּי רַעֲמוֹת הַגַּלִּים הֶעָטִים שוֹצְפֵי קֶצֶף לַחוֹף.
הַחוֹל מְכַסֶּה עַל הַכֹּל אַךְ הַזְּמַן בּוֹ לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהוֹמֶה לָךְ
אֵינוֹ מְכַסֶּה לָךְ אֶת מָה שֶאַף פַּעַם כָּאן שוּם שִכְחָה לֹא תִסְחֹף.

כִּי אֵין בָּעוֹלָם שוּם חֻקֵּי-הִתְיַשְּנוּת עַל זִכְרוֹן הַגְּבוּרָה וְהַיֹּפִי
שֶאַף כִּי נִרְאִים הֵם זָרִים זֶה לָזֶה – כָּל אֶחָד מֵהֶם שָב וּמֻזְמָן
תָּמִיד אֶל הַלֵּב כְּאוֹתָהּ נַעֲרָה שֶדְּמוּתָהּ בָּנוּ לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא
כִּי אִם מְצִיאוּת שֶהָפְכָה אַגָּדָה שֶמִּזְּמַן כְּבָר נִצְּחָה אֶת הַזְּמַן.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,
בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,
אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.
לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה
אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

*

הַקּוֹל שֶקָּרָא לָךְ מִתְּהוֹם הָאֵימָה וְצִוָּה בְּלִי מִלִּים כִּי תָבוֹאִי
יָדַע כִּי לִבֵּךְ שֶהוּא לֵב מְשוֹרֶרֶת לֹא חַת מִפְּנֵי כָּל סַכָּנָה.
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַיּוֹם עַד הִשְתָּאוּת וּכְאֵב מוּל מוֹפְתֵךְ הַהֵרוֹאִי
שֶיֵּש בְּמַפְגִּיעַ שֶכּוֹחַ מַבְקִיע דַוְקָא מִשִּׂיאֵי הָעֶדְנָה.

שֶלֹּא רַק הַחוֹל וְהַיָּם וְרִשְרוּש שֶל הַמַּיִם וּבְרַק הַשָּמַיִם
כִּי אִם גַּם אוֹתוֹ הַצֵּרוּף בֵּין אוֹתָה נַעֲרָה עֲנֻגָּה כְּגִבְעוֹל
וּבֵין צְנִיחָתָהּ מִמְּרוֹמֵי הַמָּטוֹס בֵּין קַוֵּי הָאוֹיֵב לְעֵת לַיִל
צוֹבֵט אֶת הַלֵּב כְּמוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה הַמּוֹשִיט צַוָּארוֹ אֶל הָעֹל.

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,
בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,
אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.
לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה
אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.