עם ג'ודי ועמנואל בן עזר ויהודית בן עזר
מתוך היומן
בדרך לצ'לובו, היא נוגי-מגיאר
יוצאים מקומארנו לכיוון ברטיסלבה, לעבר העיירה צ'לובו ((Celovo או ולקי-מדאר ((Velky Megyer כפי שהיא נקראת כיום, או נוגי-מגיאר או נוגי-מגיאר –
Nagy-megyer
כפי שנקראה פעם. בעיירה הזו נולדה פייגה אהרנטל, אשתו של לאזאר ראב, אימו של יהודה ראב, וממנה יצאה משפחת ראב ב-1875 לארץ-ישראל, דרך קומארון.
את הקטע הבא אנחנו מסריטים בשדה, בפאת יער, על אדמת צ'כיה, ב-21.9, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אבל הוא שייך לפרק הזה של מסענו:
אנחנו בדרך לנוגי-מגיאר. יהודה, כבן שבע-עשרה, סיים את עבודתו בצ'סנק לאחר מות לודביג, בנו של דויטש, בעל האחוזה. קיבל מאתיים גולדן, סכום גדול באותה תקופה, וחוזר אל בית אביו, שיש לו בית מסחר לעצים ולכלי-עבודה לחקלאות, בנוגי-מגיאר, שנקראת גם כיום צ'לובו או ולקה מדיאר.
יהודה יושב באותו מקום קרוב לשנה עם אביו, הוא לומד להיות מורה להונגרית, ומלמד שם הונגרית בבית-הספר המקומי.
כל הזמן, או באותו זמן, יהושע שטמפפר, שעלה ברגל לירושלים ב-1869, מכביר עליהם מכתבים ואומר ליהודה בן-דודו: "למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות." ("התלם הראשון", עמ' 41).
ויהודה מתאר כיצד הוא יושב בערב עם אביו לאזאר, והם יש להם הרבה היסוסים אם לעזוב את הכפר נוגי-מגיאר או לא, ואז עולה בהם זכרו של שיר שהם היו רגילים לשיר אותו בהונגרית, בנעימת "שם שועלים יש", השיר מתחיל במילים "קרא התרנגול", ובעברית חוזרות בו המילים: "הריסות מקדשנו תיבננה וציון תימלא, הו לו רק תחזינה עיניינו בכך." ("התלם הראשון", עמ' 42).
הם שרים שניהם את השיר הזה באותה מנגינה, שמריאנה שפיגל מהעיר גייר, ראב, שפגשנו אותה בסיורנו, כתבה לנו את התווים שלה.
ו"בעיני אבא," אומר יהודה, "עמדו דמעות... הוא קם ממקומו, ובהסיבו את פניו הצידה פלט: 'בעזרת השם, עוד ניסע לארץ הקודש!'" ("התלם הראשון", עמ' 42).
וכך, בקיץ 1875, בכיוון המנוגד לבואנו, אנחנו באים מקומארנו, לנאג-מדיאר, ובכיוון המנוגד לנו, מנוגי-מגיאר לקומארנו, יוצאים בעגלה לאזאר, יהודה, משה-שמואל והאחיות טויבה וחנה וכל בני הכפר הולכים אחריהם ובוכים ומצטערים על היפרדם מהם.
כדאי לשלב, כרקע לסוף הקטע, את המנגינה שרשמה לנו מריאנה אתמול בערב במסעדה "נמרוד" בגייר, או את המנגינה של "שם שועלים יש", שלדברי סבא יהודה מקבילה לה.
נוגי-מגיאר
שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית-הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.
התמונות שלו, בשחור-לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית-קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית-הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית-הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית-הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.
אישה בבית-הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג'ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.
שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות-לינה מוזמנים מראש.
אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.
אבל עמנואל בן השישים-וחמש מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.
אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.
אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:
"אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."
על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.
עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב, איננו מוצאים, למרות שב"התלם הראשון" נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.
אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.
עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.
אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:
אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או ולקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג- מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.
יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני-משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.
מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.
אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.
אני הייתי רוצה, אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.
יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.
יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.
יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.
אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.
לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:
"אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."
ב-21.9, על אדמת צ'כיה, בין שדה ליער, ביציאה מצ'סקה בודיוביצ'ה, אני מוסיף גם את הקטע הזה:
אנחנו עדיין בשנת, במאי, 1901, הביקור של יהודה ראב בהונגריה. לאחר שהוא מבקר את קרוביו בקומארנו, אנחנו קוראים ביומנו מה-28 לחמישי 1901:
"בנוגי-מדיאר," זאת אומרת מקומארנו הוא נסע לבקר את הכפר שממנו הוא בא, נוגי מגיאר, "ביקרתי בת-דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשומעה שאני קרוב ואורח מארץ-ישראל – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות... צחקתי צחוק עצוב." ("התלם הראשון", עמ' 137).
ימים אחדים אחרי כן הוא כותב: "ביקרתי בחברת שיינברגר את בית-הספר שהייתי פעם תלמיד ואחר-כך מורה בו." עדיין בנוגי-מגיאר. "שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד." ("התלם הראשון", עמ' 137).
נידמה לנו, מיהרנו מאוד כשביקרנו בבית-הקברות בנוגי-מגיאר, נידמה לנו אבל שליד קברות ראב ראינו שם גם קברות של משפחת וייס ושם קבור כניראה אותו ידיד נוער של יהודה, אלברט וייס.
היציאה מבית-הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף-רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתיי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.
רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת-עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.
על רוב שלטי-המקום בעיירה כתוב "ולקה מדיאר", שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב "צ'לובו", אולי זה השם מתקופת צ'כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: "נוגי-מגיאר".