השוואת הישראלים לנאצים לא התחילה בהגותו של "ההיסטוריון" האנטישמי מכחיש השואה, אבא של מאזן, שקבע גם לאחרונה שהיהודים הם טמאים ומטמאים (היהודים מטמאים את הר הבית), לאבא של מאזן קדם ההיסטוריון הבריטי האנטישמי ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי 1889-1975.
טוינבי בספרו בן 12 הכרכים "מחקר של ההיסטוריה", 1961-1934, ניתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות. ההיסטוריה העולמית, לפיו, מבוססת על תהליך אוניברסאלי של עלייה, פריחה והידרדרות. בדומה לאוסוואלד שפנגלר בספרו "שקיעת המערב". טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.
בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעייה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תיאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה, שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.
התפיסה האנטישמית של טוינבי התבססה על התיאולוגיה הנוצרית: "על-ידי דחייתה את ישו הובישה היהדות את עברה ואיבדה את עתידה." היהודים ע"פ התיאוריה שלו מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת, וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא. טוינבי סירב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של התרבות היהודית פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית האנטישמית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

הפגישה עם היטלר
במהלך ביקור בגרמניה הנאצית ב - 1936 שכוון ל"חברת החוק הנאצי",
The Nazi Law Society
הוזמן טוינבי ביוזמה אישית של אדולף היטלר, לפגישה פרטית אישית עימו. היטלר ביקש את הבנת בריטניה לרצונו לבנות אומה גרמנית גדולה יותר, וביקש את שיתוף הפעולה של האנגלים. טוינבי, שרחש להיטלר סימפטיה, התרשם מכנותו של היטלר, והעביר מסר ברוח זו לראש הממשלה ולמשרד החוץ.

הקמת מדינת ישראל
הקמת מדינת ישראל, פגעה ביתר שאת בתיאוריה של טוינבי על העם היהודי ה"מאובן", שקם לתחייה, והוא כבר לא "מאובן". לפי הסברו, בנוסף לכך שהיהודים הם "מאובנים" שאינם ראויים למדינה משלהם בארץ ישראל, במלחמת העצמאות הם התייחסו לערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים היתה מוסרית ולא סטטיסטית). היהודים, טען, סיגלו לעצמם את האכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.
לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והשווה את גירוש הערבים במלחמת העצמאות לפעולות הג'נוסייד של הנאצים.

הוויכוח טוינבי יעקב הרצוג
יעקב דוד הרצוג 1921-1972, נולד בשנת 1921 בדבלין שבאירלנד לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים הרב הראשי האשכנזי השני לישראל) היה אחיו הצעיר של חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל.
הרצוג עלה לארץ ישראל בשנת 1937, והוסמך לרבנות, לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים משפטים והוסמך לעורך דין. לאחר הקמת המדינה הצטרף למשרד הדתות שם שימש כאחראי על הדתות הנוצריות בארץ. בשנים 1957 עד 1960 היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובשנים 1960 עד 1963 שירת כשגריר בקנדה.
משנת 1966 ועד מותו בשנת 1972 שימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופת כהונתם של לוי אשכול וגולדה מאיר. היה בעל תואר דוקטור במשפט בינלאומי מאוניברסיטת אוטווה בקנדה.
בינואר 1961, כאשר שירת כשגריר ישראל בקנדה, הוא הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאף אחד ואיש גם לא האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו-קרב זה גם בגלל חשש שנציג ישראל עלול להפסיד בוויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הוויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים שללא קשר לתוצאותיהם תמיד הזיקו ליהודים.
הוויכוח עורר עניין עצום בישראל, הקלטות של הוויכוח נמכרו במיספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הוויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.
את ההשוואה שעשה טוינבי בין היהודים לנאצים בגלל מעשי טבח שנעשו בשעת מלחמה, הזים הרצוג כאשר הטיח בו את השאלה: "מדוע בחרת לייחדם לנו בלבד? מדוע אינך אומר, שבריטניה וכמעט כל מדינה בעולם נופלת – תחת הגדרה זו?"

שירה הרצוג – התגשמות החלום של טוינבי ואבא של מאזן
השבוע נפטרה שירה הרצוג 1953-2014, בתו של יעקב הרצוג. שירה נולדה למשפחה ציונית מפוארת אביה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה אימה, פנינה הרצוג, היתה סמנכ"לית במשרד הבריאות, ומנהיגת מועצת ארגוני הנשים בישראל. דודה חיים הרצוג היה הנשיא, בן דודה יצחק הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה.
למרות החינוך הציוני שקיבלה החליטה שירה הרצוג לממש את החלום של טוינבי ושל אבא של מאזן, לוותר על הציונות, ולרדת מהארץ. היא ירדה לקנדה. שם כתבה מאמרים נגד "אקיבוש". בקנדה היא הצטרפה כמנהלת בקרן כהנוף, ובנקרולוג לזיכרה בעיתון "הארץ" (24.10.14) נכתב שהיא תרמה 110 מיליון דולר לחיזוק החברה הערבית בישראל ולקירוב בין יהודים לפלסטינים. בן דודה יצחק הרצוג (ששמר במשטרה על זכות השתיקה) פתח הפעם את פיו, ושיבח אותה על פעולתה זו בגולה, ואמר כי "שירת חייה התמקדה בהיותה ממנהיגות המאבק לחיזוק החברה האזרחית בישראל למען השוויון בין ערבים ויהודים."
לא נותר אלא להרהר במחשבה שאם כולם היו הולכים בעקבותיה (כפי שחלמו טוינבי ואבא של מאזן) לא היה נותר יותר למען מי להיאבק.

סוֹאֵן בִּדְמִי הַלֵּיל – דן סואן (רועש?)
אחד החותם בשם דן סואן (אני כותב בנוסח הלא מכובד הזה רק כחיקוי לסגנונו של אותו האיש בחינת "על דאטפת אטיפוך") טוען שלציין שם משפחה מקורי של אדם זו אווילות (גיליון "חדשות בן עזר" 987). לטענתו, כשאני כותב את שם המשפחה המקורי של אדם, למשל "עמוס קלויזנר-עוז" זה לא מקרין עליו אלא עליי. ("מה האווילות הזאת? – יותר משהדבר מקרין עליהם הוא מקרין עליו עצמו. ייטול קורה מבין עינו, יעמוד מול המראה ויתמודד עם הקלסתר הניבט אליו ממול.")
ובכן עשיתי כעצתו. ישבתי מול המראה, אימצתי את מוחי ולא הבנתי במה שם משפחתו של עמוס קלויזנר-עוז מקרין על הקלסתר שלי? אני מניח כמובן שדן סואן מבין יותר כי הוא הרי פרופסור גמור.
שם משפחה מלמד רבות על האדם. מלמד על ההיסטוריה שלו, על המוצא, ועל הבחירה התרבותית שלו. אין שום ביזוי בשם משפחה מקורי של אדם. להיפך. (מעניין למה סואן חושב בכלל ששם משפחה כשלעצמו הוא מבזה? אולי לדעתו השם הגלותי "קלויזנר" מבזה את השם הצברי "עוז"?)
והנה מוזר, אותו האיש החותם בשם "דן סואן" רצה להתנאות באישיותו ולפרסם עצמו ברבים, כך שהלך וחיבר על עצמו ערך בוויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/דן_סואן
אופס, בהנחה שהשם סואן (רועש) הוא מעוברת, בערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו השמיט סואן את שם משפחתו המקורי. האם הוא מתבייש בו?

המשותף בין צ'רנוי-ריאדמן וחיים ויצמן
בטקס ברית המילה שנערך בנוכחות הסנדק איווט-אביגדור ליברמן, החליטו האוליגרך הרוסי מיכאיל צ'רנוי, והקורטיזנה שלו ניקול ראידמן (התפרסמה בתוכנית המעושרות) לתת לבנם את השם ריצ'רד ישראל ראידמן-צ'רנוי.
http://celebs.walla.co.il/item/2793798
היו שהרימו גבה על השם שנבחר לבן הילוד – ריצ'רד, וטענו כי ניתן בכוונה על שמם של מלכי אנגליה.
האמת, זו לא היתה הפעם הראשונה ששם מלך אנגליה נבחר כשם נוסף לשם עברי.
חיים עזריאל וייצמן הנשיא הראשון, נקרא בדרכונו האנגלי "צ'ארלס". לאנגלים היה קשה לבטא– chaim חיים. צ'ארלס נשמע טוב יותר.

להחתים את הבת של הנייה על הצהרה
שהיא מתנגדת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים
לאחרונה התפרסם שהבת של מנהיג החמאס איסמאיל הנייה, אושפזה בישראל. היו הורים שכולים שבנם נפל במלחמת עזה שהתנגדו לכך.
אז ככה, לישראל יש מחוייבות מוסרית לטפל בחולים יהא מוצאם אשר יהיה, אבל אין חובה מוסרית לטפל באדם שמחויב ע"פ הודאתו לחסל את המטפל בו.
ארגון החמאס שבראשו איסמאיל הנייה מחוייב באמנתו לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד אותם בעולם כולו, לכן על ישראל להכריז כי תטפל בכל מקרה הומאני של כל אדם מעזה ובלבד שלפני כניסתו לאשפוז בישראל יחתום על הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים– גזענות שהוא מגנה אותה. ללא הצהרה כזו לא יורשה איש להיכנס לישראל, ולקבל טיפול רפואי.
במידה רבה ישראל מתנאה בטיפול הרפואי שהיא מעניקה לאויביה כנכס תעמולתי במלחמה על דעת הקהל. דרישה לחתימה על הצהרה כזו תתרום למאבק על דעת הקהל הבינלאומית.

אדולף היטלר, ג'ון קרי, וציפורה לבני – היהודים אשמים בכל!
בנאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, האשים היטלר את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, וניבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."
"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול, היהודים אשמים בכל."
בדומה להיטלר גם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון כהן-פורבס-קרי (אני כבר רואה את דן סואן טוען שהשם כהן מבזה את השם קרי...) האשים את היהודים במלחמות העולם המוסלמי.
הגורמים למלחמת הסונים בשיעים, ובעלווים, למלחמת החיזבאללה בדעאש, לבוקו חארם בניגריה, ולכל הטרור של אלקעידה, ושאר ארגוני הטרור – לדידו של קרי, הם היהודים.
בנאומו לרגל חג הקורבן המוסלמי טען קרי שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא הסיבה "לגיוס, לזעם ברחוב ולהסתה." "אנשים צריכים להבין את הקשר," הדגיש מזכיר המדינה.
והנה הפתעה, בעוד שברור לכל בר בי רב שדעאש אינו נלחם כלל למען מדינה פלסטינית, להיפך, דעאש נלחם למען פירוק המדינות הערביות, סוריה, עיראק, לבנון, פלסטין וכו', שרת המשפטים של ישראל ציפורה-בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, מצטרפת אל קרי ומאשימה גם היא את ישראל שהיא הגורמת לקיומו של דעאש.
בראיון עם נחום ברנע, וטובה צימוקי (ידיעות, 24.10.2014) אומרת ציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר כך: "מי שטוען שניתן להגיע לפתרון בעיית דעאש בלי שייעשה מאמץ אמיתי להסדיר את הבעיה הפלסטינית, זורה חול בעיניים. שני הדברים קשורים."
ובכן, גברת נכבדה, את טועה, אין כל קשר בין הדברים. גם אם ישראל לא היתה קיימת, בעיית דעאש לא היתה נפתרת. שני הדברים אינם כלל קשורים.

עזמי בשארה הוא דמות מופת – לכו בעקבותיו
קבוצת הכדורגל של בני סכנין העניקה תעודת הוקרה למרגל הנוצרי למען החיזבאללה שברח מהארץ ח"כ לשעבר עזמי בשארה.
יש לומר לחברי הקבוצה ולאוהדיה כך: אם לגביכם בשארה הוא דמות מופת – לכו בעקבותיו.

עם בוא עונת פסטיבלי רבין – חזרו למורשתו
כמדי שנה בתקופה הזו לקראת יום הזיכרון ליצחק רבין מארגנים חוגים פוליטיים שונים פסטיבלי זיכרון שונים לזכרו.
משום מה בכל הטקסים בנו, משפחתו, וכל מוקירי זכרו, מזכירים את רבין, אך מתכחשים למורשתו.
לכל אלו נאמר: אנא זכרו, מורשת רבין היא תוכנית אלון המורחבת, ולא תוכנית רק"ח!

מיכל סנונית
איך אפשר להיות גם חכם וגם טיפש
באותה מידה?
אורה מורג בוגרת תנועת "השומר הצעיר" ובוגרת מוסד "גבעת חביבה", כתבה מכתב בקשה לדודו אמיתי: להיות יותר ענווים ופחות צודקים או – המסתנפליטים לגבעת חביבה! ("חדשות בן עזר" גיליון 914). "התסכימו אתה ורעייתך טובת הלב," היא שאלה, "לקלוט במקום רק למשל 10,000 מסתננים, מהגרי עבודה, פליטים – הם וילדיהם האומללים?
"בטוחה אני שבגבעת חביבה הם לא ייאלצו להצטופף שישים ילדים בשני חדרים. למיטב זיכרוני שם ימצאו להם חדרים רבים נוחים ומרווחים. בגדים גם אני יודעת לאסוף. 
אורה מורג
סופרת ילדים ונוער."
דודו אמיתי דחה כמובן את בקשתה, לטענתו לשוה"צ ישנן מטרות אחרות.

כאשר בעקבות דחייתו הסברתי את הסיבות לכך, הכתירה אותי מיכל סנונית בתואר "טיפש". ("חדשות בן עזר" גיליון 988) ולמה זכיתי לתואר טיפש? כהסבר לטיפשותי מעלה סנונית את השאלה מדוע אני נטפל לגבעת חביבה, ולא לשפייה ולכפר הירוק?
ובכן מיכל סנונית, מה לעשות, התייחסתי רק למכתבה של אורה מורג ולהצעתה לגבעת חביבה, לכן לא היה זה מן העניין ולהתייחס סתם כך לשפייה ולכפר הירוק. התייחסות כזו מצידי ללא הקשר כלשהו, היא היא שהיתה נראית באמת טיפשות.
אבל הדיון מעלה שאלה נוקבת. סנונית מתנאה בכך שבגבעת חביבה "מסגרת השומר הצעיר העמידה עשרות, מאות, אלפים של   בוגרים חושבים, אוהבי הארץ, אנשים ישרי דרך ומוסר ערכי גבוה." ושהיא, סנונית, "תוצר של מקום זה (גבעת חביבה) ואני גאה בו ואהיה גאה כל חיי."
בדיוק כמותה גם אורה מורג קיבלה את אותו החינוך של השוה"צ בגבעת חביבה, כיצד קורה אפוא ששתי בוגרות של אותה תנועה של "אנשים ישרי דרך ומוסר ערכי גבוה" (ע"פ הדיברה השלישית של השוה"צ "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך"), שתיהן גם סופרות ילדים, תגענה למסקנות מוסריות שונות?
במסגרת לימוד המרקסיזם בגבעת חביבה לימדו תמיד את אמירתו ש"ההווייה קובעת את ההכרה" האם נכון יהיה להסיק שהעובדה שסנונית עזבה את הקיבוץ (למרות החינוך הרעיוני של גבעת חביבה ש"השומר הוא אחיעזר ואחיסמך"), התברגנה, וחיה במקום בו אין מסתננים, היא הסיבה לכך שגס ליבה בסבלם של תושבי דרום תל אביב? והיא מעדיפה את גבעת חביבה עם מרקסיזם, ובלי מסתננים?
דווקא מכתיבתה הרגישה על ציפור הנפש ועל מגירותיה ניתן היה לחשוב על השקפה הפוכה.
ואולי כפראפראזה על שאלתה בכותרת, ניתן לשאול איך אפשר להיות גם מוסרי וגם לא מוסרי באותה מידה?