יש לי אבא מאוד מפוזר.

לפעמים הוא הולך: רגל אחת בסנדל

ואחת בכפכף –

לפעמים הוא תוקע באף את הסיר,

אוף! סליחה – בסיר את האף! –

ונכווה.

לפעמים הוא מדבר אל עצמו במקלחת

לפעמים הוא שוכח לנגב את ה – – –

ולפעמים הוא קורא עיתון ושופך מלח

על כל הצלחת –

או לוקח בטטה במקום טלפון

או עולה במדרגות במקום לרדת למטה –

ולפעמים הוא לובש הפוך את החולצה

או קורא לסטייק בשם המצחיק: אומצה!

ולהמבורגר – קציצה!

וכשצריך לצאת הוא לא מוצא את הארנק,

את המשקפיים, המפתחות או את האומצה,

אוף, סליחה – את השעון!

ואמא מתעצבנת. "אתה מדאיג אותי,"

היא אומרת לאבא, "בזמן האחרון

יש לך ירידה חריפה בזיכרון,

עוד מעט תצא לרחוב בפיג'מה,

ותשיר את השירים שאתה שר במקלחת!

אולי אתה צריך לקחת תרופה?"

ואבא מתרגז: "פעם פרופסור מפוזר נחשב לגאון,

ששקוע בדברים החשובים, ויודע אותם –

ועכשיו אם גאון שוכח איפה שם את הביצה...

את הקציצה... אוף, סליחה, את השעון –

מיד חושבים אותו למטומטם!"

אהוד: מתוך היומן, יום שלישי, 1.10.1997 – "בא לי אתמול והיום בבוקר לכתוב שיר חדש לילדים, כי מדי פעם נדפסים שירי ילדים ישנים שלי ב'חדר קריאה' שעורך משה יהלום."

לצערי שכחתי את השיר כאשר כינסתי את שירי הילדים שלי במדור האחרון בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005, אבל הוא בהחלט שייך לשם.