מתוך היומן, 5.4.98. באחת-עשרה בלילה אני מפקסס:

מערכת עיתון "הארץ"

המדור הפובליציסטי

תל-אביב

א..נ,

אני שוהה תקופת זמן בירנטון, אוכספורד, במסגרת מילגת כתיבה של סופר עברי. אודה לכם אם הרשימה המצורפת תיראה אור על דפי העיתון בימים הקרובים, ובבקשה ללא קיצורים ושינויים. אם לא, אודה לכם אם תוכלו להודיעני, כדי שאוכל לפקססה למקום אחר.

הסיפור האנגלי

מזה כמה שבועות נותנים פה בערוץ 2 היוקרתי (ללא פרסומות) של הבי.בי.סי סדרת טלוויזיה בשם "ישראל והערבים, 50 שנות מלחמה". בעיני צופה ישראלי, השוהה זמנית בגלות אוכספורד, צופה שהיה בן שתים-עשרה במלחמת השיחרור, ושסבר כל ימיו שהוא יודע את ההיסטוריה של ארצו – נפרשת בסידרה תמונה מעניינת, כולה דוקומנטארית, הכול מעשה שיבוץ של צילומים היסטוריים וראיונות עם פוליטיקאים שלקחו חלק במאורעות.

תוכנית ראשונה: ישראל והערבים מלפני מלחמת השחרור ועד לפני ששת הימים. מתברר שהערבים כל הזמן רצו שלום אבל היהודים רצחו אותם בדיר יאסין וגרמו בכך לרובם לברוח מהארץ על לא עוול בכפם. אמנם היתה סכנה שכאשר כל צבאות ערב פלשו לישראל, לאחר הכרזת המדינה, (פלשו כמובן כדי לעזור לערבים המסכנים שנאלצו לברוח) – הערבים יחסלו את "מדינת בן-גוריון", אך הצבא המצרי של המלך פארוק בכלל לא היה רציני, זה היה צבא של מצעדים ותזמורות, של בצחוק, והמצרים חשבו שהיהודים רק יראו אותו ומיד ייכנעו.

אבל בן גוריון וגולדה השיגו הרבה כסף מאמריקה, קרוב למיליארד דולר, וקנו הרבה נשק בכסף הזה, וככה, רק בזכות הכסף והנשק, ישראל ניצחה את הערבים, שהצבא שלהם היה בכלל רק צבא של אופרטה.

אבל הפליטים הערבים המסכנים לא ויתרו ורצו לחזור לבתיהם. שרת כמעט עשה שלום עם רודף השלום הידוע נאצר, אבל אז החלו פעולות התגמול, וההתגרות הנוראה במצריים ב"עסק ביש", ובייחוד פעולת קיביה, ובאמצעות כל אלה טירפדו בן-גוריון ואנשי הקו הקשוח בישראל את השלום שכבר היה בהישג ידו של שרת, ששימש תחילה כשר החוץ ואחר-כך כראש הממשלה. נאצר הבין שאנשי הקו הקשוח, השואף למלחמה, הם השולטים בישראל, לכן פנה לרוסים לקבל נשק להגנתו. ובאמת, עוד בטרם הספיק לקבל ולעכל את כל הנשק, שיעזור לו להחזיק מעמד נגד דיין ובן-גוריון צמאי המלחמה, הצטרפו אלה לבריטים ולצרפתים והתנפלו עליו במבצע סואץ של 1956.

תוכנית שנייה: ששת הימים. הפעם קשה יותר לעוות את המציאות, אבל עדיין מנסים לקשור מעין סיפור-רקע מעוות שכזה: הרוסים הם האשמים במלחמת ששת הימים. הם שהסיתו את הערבים התמימים, שבכלל לא רצו במלחמה, בעומדם על כך שיש ריכוזי צבא ישראלי מול הסורים.

נאצר בכלל לא רצה במלחמה, אבל הכבוד חייב אותו לאיים על ישראל. הסיבה שלא פתח ראשון במלחמה הוא שידע שבכך הוא פותח חזית גם נגד ארה"ב. לכן נתן לישראלים לפתוח ראשונים, למרות שהוזהר על ידי הגנרלים שלו שזהו צעד מסוכן שיביא למפלתו.

לישראל לא נשקפה סכנה אמיתית. הבעייה היחידה היתה רק שאי אפשר להחזיק את כל הגברים מגוייסים. לא ניתן בשום מקום בסרט ביטוי להרגשת הפחד והבדידות של הישראלים ערב המלחמה, כאשר ישראל נזנחת לנפשה. גם סגירת מיצרי טיראן מוצגת כעניין מצרי פנימי.

בתיאור הקרבות אין כל איזכור לקורבנות של ישראל, לבד ממיספרם שהוא פחות פי כמה מזה של הערבים המסכנים, וזה כמובן לחובתה ולא לזכותה. מוצג בסידרה רק כוח הנשק, המטוסים והטנקים של ישראל. העיר העתיקה נופלת כפרי בשל. אין קרב אכזרי על גבעת התחמושת. אין קורבנות על כיבוש הרמה, שמוצג כהצדקה-בדיעבד לחשש הרוסי. הנה ישראל אכן פולשת לסוריה, כפי שהזהירו הרוסים בתחילה, בגוררם את הערבים התמימים להרפתקת המלחמה. זאת ועוד, ישראל הדורסנית והחזקה מביסה בנשק מודרני את הפליטים הערבים המסכנים. שוב חוזרים המראות. גם חוסיין האומלל מסביר בצורה ממש האמלטית כיצד לא היתה לא ברירה אלא להיכנס למלחמה מפני שמחצית עמו הם פלשתינאים.

התוכנית שלישית, ששודרה במוצאי יום ראשון, ה-5 באפריל, מתארת את התקופה שמלפני מלחמת יום כיפור ועד לרצח סאדאת. ומה מתברר? לאחר מות נאצר קם הצדיק סאדאת וביקש לעשות שלום עם ישראל והסכים לפתוח את התעלה. אין מילה אחת על אמירתו שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את ירושלים. אין מילה אחת על חששו, המוצדק מבחינתו, שאם יסכים לפתיחת התעלה לעולם לא יקבל חזרה את סיני. לא. סיסקו מביא את בשורת השלום של סאדאת לישראל. רוב השרים מסכימים לה אבל אז גברת הברזל גולדה, השליטה בישראל כמו אסאד או סאדאת בארצותיהם, ואשר על פיה ישק כל דבר, גולדה אוסרת על שריה לפתוח את הפה בפגישה של הממשלה עם סיסקו. השרים רק מחליפים ביניהם פתקים, כמו ילדים בכיתה מול המורה הקשוחה, והיא אכן נחרצת בדעתה: לא להחזיר אף שעל!

טוב, אין ברירה לסאדאת המסכן, מלאך השלום, והוא נאלץ לצאת למלחמה, עונש הולם לישראל על סרבנותה של גולדה. הוא בכלל לא התכוון לפרוץ ללב סיני אלא רק עד להיכן שמטריית הטילים שלו תגן על צבאו. מספיק היה לו רק סנטימטר אחד, רק רצועה קטנה, והשאר כבר יושג על-ידי פעולה מדינית. לא נשקפה בעצם שום סכנה לישראל ובכלל לא היה צריך לעצור את הצבא המצרי בסיני, כי הוא הרי לא התקדם. אכן, ההתקפות של הערבים הם תמיד מין אופרטה לא מסוכנת, שמשום-מה מופרעת בסופו של דבר על ידי התוקפן הישראלי, שמתעקש להגן על עצמו.

סאדאת הבטיח לאסאד שצבא מצרים יחדור ללב סיני, זאת כדי להקל על אסד לכבוש את רמת הגולן. אבל מה, סאדאת הצדיק רימה את אסאד ועצר את צבא מצרים לא רחוק מהתעלה. הם בכלל לא ניסו להתקדם, מרצונם נעצרו, וכך איפשר סאדאת לישראלים להזרים כוחות מסיני לגולן כדי לעצור את הסורים.

אבל מה, הרוסים הרעים, בהשפעת אסאד, הכריחו את סאדאת להמשיך בפלישה, ואז הצבא המצרי המסכן שיחק לידי הישראלים, שכתשו במטוסיהם את שיריוניו ובדרך ערמומית חצו את התעלה וכיתרו את הארמיה השלישית המצרית. ואכן, רואים את החיילים הישראלים התוקפנים עוברים ברכבם המשוריין בתוך שיירות של פליטים מצריים, רובם נשים וילדים כמו התמונות הקודמות של הפליטים הפלשתינאים.

מה יכול היה לעשות סאדאת מול התוקפנות הישראלית? הוא רץ אל פטרוניו הרוסים כדי שילחצו לסיים את המלחמה.

המלחמה מסתיימת אבל דבר לא זז. ואז מחליט סאדאת, ללא שום הכנה מוקדמת, לבוא לירושלים ולדרוש את זכויות הפלשתינאים. הישראלים חוששים מטריק. מה יהיה אם במקום סאדאת ירדו מהמטוס חיילי קומנדו ממצריים ויחסלו את כל הצמרת הישראלית המחכה לו?

למרבה המזל זה לא קורה, אבל תהליך השלום נתקל בקשיים, ומגיע תור קמפ דיוויד. בז'ז'ינסקי משחק שח עם בגין ואומר שבגין לבוש תמיד בבגדים כמו ללווייה. בז'יז'ינסקי ניראה נחמד, במכנסי טניס קצרים לבנים. כאשר הם משחקים לראשונה שח אומר לו בגין שהפעם האחרונה ששיחק שח היתה כאשר פרצו בפולניה למחבואו ואסרו אותו, ב-1940. בז'זי'נסקי צופה צרות של התעקשות ישראלית מסיבות היסטוריות, אבל אז באה עליזה ואומרת, "איזה יופי, מנחם מאוד אוהב לשחק שח!" – ומה הצופה מבין? שבגין שקרן.

טוב. סאדאת מנסה לשמור על הכבוד הערבי, ולא להגיע להסכם נפרד עם ישראל תוך ויתור על המאבק למען זכויות הפלשתינאים. אבל קארטר והאמריקאים מכופפים אותו, וכך סאדאת בוגד בפלשתינאים וחותם על שלום עם ישראל. הוא אמנם זוכה בפרס נובל (בגין לא מוזכר בהקשר הזה), אך עונשו אינו מאחר לבוא, רוצחים אותו, והטבח שעושים בו חייליו מוצג כסוף הולם למי שבוגד בעניין הפלשתיני. מגיע לו. סוף. המשך יבוא.

[כמובן שלא פירסמו]