בעקבות דודתי אחות-אבי
אסתר ראב
מתוך היומן
שבת. 13.9.1997
בבוקר אנחנו יוצאים ברכבת, מזייפלד לאינסברוק. מגיעים לאינסברוק, עוברים לרכבת לזאלצבורג. נוף מקסים. יורד קצת גשם. עוברים אגם גדול, שיימזי. לאחר שעתיים וחצי נסיעה מגיעים לזאלצבורג.
נהג המונית מביא אותנו למלון מרקור, הניראה לנו עלוב-למדי, בסביבה של שיכונים, ורחוק ממרכז העיר ומהעיר העתיקה. למזלנו מתברר שעקב תקלה אין מקומות עבורנו במלון, והם הזמינו לנו חדר במלון נובוטל, שבו ניסינו תחילה להשיג מקומות דרך הסוכנת ונענינו שאין חדרים פנויים. על חשבון מרקור מסיעים אותנו במונית לנובוטל.
אנחנו מסתדרים בחדר, לא גדול לעומת המלון בזייפלד, אבל בקומה רביעית, וממנו נשקפים גגות רעפים ופסגה של גבעה מיוערת הנמצאת מדרום לעיר החדשה. אנחנו יורדים לנהר הזלצאך ולעיר העתיקה ברגל, פוסעים בכיכרות ובסימטאות הציוריות. יושבים בקפה נחמד ואני טועם פעם נוספת מהעוגה המופלאה, הזאכר-טורט. לאחר שנחים מעט ממשיכים, עוברים את הגשרלהולכי רגל ומגיעים לגן מיראבל שבעיר החדשה, ושם, ליד תיאטרון הבובות, אני מגלה את המוצרטאום.
מדוע אני מחפש אותו?
לקראת הנסיעה אני מדפיס מתוך "כל הפרוזה" [יצא לאור ב-2001 בהוצאת אסטרולוג] של אסתר שני סיפורים. הראשון, "עולי הרגל בזאלצבורג", נכתב ב-1936-1935 לערך. תקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. בקיץ ובסתיו של שנת 1935 שהתה אסתר באירופה. ואני מצאתי בעזבונה שלושה עמודים אלה של כתב-יד משנת 1936-1935, ללא כותרת:
עולי הרגל בזאלצבורג
דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.
אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.
זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.
הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.
אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.
הטכס גדול ואדיר.
הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.
למחרת "ידרמן", ובבוקר קונצרט בדום העתיק.
על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.
במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.
עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.
עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.
תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.
והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל[?] מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.
עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.
הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.
האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.
היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.
האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.
הרסיות מדברות[?] ונשלפים לורטים[?], ראשים כבודים
*
עד כאן הסיפור הראשון. שורתו האחרונה אינה ברורה וכניראה שסופו חסר. הוא כניראה טיוטה, שבעקבותיה בא הסיפור "אהבה בזאלצבורג", שנכתב אף הוא בשנים 1936-1935 לערך, ותקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. הסיפור נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 20.3.1936, זאת כשבועיים לפני הולדתי.
נכלל לימים בכרך הנידח שאזל "אסתר ראב / על הפרוזה", "אסטרולוג" 2001.
אהבה בזאלצבורג
לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה"זאלצאך"; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.
ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה...
בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי "עלייה לרגל" לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל"פסטשפילהויז" עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.
מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה "ארבעת אלפים העליונים" שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו...
מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.
ואני משוטטת על פני גלי "חבר לאומים" זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:
"אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"
ואחר כך:
"האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"
ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –
"אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."
האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.
"כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"
"כן, אדוני, מארץ העברים אני."
עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.
"אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."
המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון הקודש. דממה. והמסך עולה.
חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:
"גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."
משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.
הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.
המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.
"גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."
בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...
"ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.
"גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...
משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.
"אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"
האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.
חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.
נכלל לימים בכרך הנידח שאזל "אסתר ראב / על הפרוזה", "אסטרולוג" 2001.
*
סימנתי לי בקווים את שמות המקומות שעליי למצוא, אבל הגשם שמתחיל לרדת קוטע את הטיול ואנחנו שבים למלון לפנות-ערב, רטובים כהוגן. אני לא לקחתי מטרייה אלא סומך על מעיל-הרוח. אינני מצטנן, אבל למוחרת זה עתיד להתבטא בכאב-גב שנוסף לי על קרסול רגל שמאל, שאינו עומד בעומס ההליכות המרובות, בייחוד על מרצפות. דווקא טיולים בשבילי עפר קלים יותר ואינם גורמים כאב בכף-הרגל.
בערב אנחנו שואלים על מסעדה עממית, וממליצים לנו על אחת כזו, בקצה הרחוב המוביל מאזור המלון שלנו לנהר. המקום קצת מאכזב. גדול מדי. מזמינים מרק בשר עם אטריות ביצים. אני מזמין שניצל וינאי ומתאכזב. שתי חתיכות די עבות, לא מתקרב לאיכות השניצל שאכלנו בשעתו בווינה ובבודאפשט. יהודית מזמינה פורל, ומה שטעים אלה הן רק הבצקיות שהיא מקבלת כתוספת. שותים בירה מקומית. לאחר הארוחות המפוארות מדי ערב בשונראו, זייפלד, קצת קשה להתרגל.
אנחנו יוצאים ויורדים לשפת הנהר, ומה אני רואה – הפרוז'קטור מעל המנסברג מאיר את העיר העתיקה, בדיוק כתיאורה של אסתר מלפני שישים ואחת שנים!
שבים למלון. מדי פעם יורד גשם דק.
יום ראשון, 14.9.97
זאלצבורג. מלון נובוטל. ארוחת-בוקר מתקבלת על הדעת. כעכים ולחמניות עם גרגירי מלח גס, אפויים עד שצבעם נעשה חום. גבינות. בשרים. בהחלט ארוחה משביעה וגם הקפה טעים.
בריכה אין. אומרים לנו שבכל זאלצבורג יש רק מלון אחד שיש בו בריכה.
אנחנו יוצאים מהמלון והפעם בכיוון אחר, שמאלה, לצד צפון-מערב, בקשת שיוצרת שדרת הקיסר פראנץ יוזף עד הנהר. חוזרים דרך גן מיראבל ואני מצטלם שם על חלקה חלקו האחורי של המוצרטאום, מקום משוער שבו ישבה אסתר ב"גן העיר". מגיעים לכיכר שבין בית מוצארט לבין התיאטרון, ומתברר לנו, גם על פי המדריך של לפיד, והדרכה של קשיש מקומי נחמד, שאפשר לקחת מכאן אוטובוס להיילברון.
האוטובוס מגיע בתוך דקות אחדות. השמיים תכולים ללא ענן. יום יפה וחמים ואנחנו נוסעים להיילברון. זוהי אחוזת שעשועים בעלת גן מרהיב שבנה בישוף חובב נשים, יין והמצאות שניראות כמו דיסנילנד של אותה תקופה. הסיור הוא רק בקבוצה, ומתברר שהפטנט הוא שבכל מקום יש נקבים שבמשיכת מנוף מוציאים סילוני מים מסוגים שונים. חלקם אטראקציות של מזרקות, וחלקם כדי לצנן אורחים שיכורים ולהרטיב מבקרים. יש לי תחושה שגם כאן פועלת כל מערכת המים בכוח הגראוויטאציה, ממקור מים הנמצא בגבעה הנישאת מעל האחוזה, ולא היה צורך בשום כוח מיכאני או חשמלי כדי להפעיל את השעשועים הללו. יתירה מזו, בפינות שונות ישנם מעין תיאטרוני-בובות שמציגים בעלי-מלאכה בעבודתם, וניראה לי שגם הם מונעים על ידי זרימת המים. בין האטראקציות – במה עשוייה עץ ובה כיכר עיר ועשרות דמויות שכולן מתנועעות בעת ההפעלה, וכן כתר מתכת מוזהב שמתרומם באוויר רק מכל זרם המים הפורץ תחתיו.
בסיום הסיור אנחנו קונים תמונה קבוצתית של צלם, ששמתי לב שהעמיד חצובה לצלם אותנו בתחילת הדרך. אנחנו מטפסים כמה עשרות מטרים בגבעה תלולה ומגיעים למוזיאון חיי יום-יום בטירול, הכלול בכרטיס. מחלונותיו נשקף מראה יפה של אחוזת היילברון ושל הקצה הדרומי של העיר העתיקה וכתרה המיבצר שעל המנכסברג. מהכיוון הזה רואים שהמנכסברג הוא מעין צוק תלול שמפריד בין שני עמקים, ורוחבו אינו גדול. בצידו הצפוני ראינו מנהרה לא-ארוכה לכביש המוליך מתחתיו מערבה.
שבים מהטיול למוזיאון, לארמון כבר אין לנו זמן, כי זה היום היחיד שלנו בזאלצבורג. יושבים עשרים דקות לשתות קפה בחצר מוצפת-שמש, ושבים באוטובוס לכיכר שממנה יצאנו, תוך שעושים סיור בחלק של העיר.
נכנסים לבית מוצארט, קונים מזכרות, עורכים סיור עם דיבורית שקולטת מעל כל מוצג את התמליל והמוסיקה שלו. אפשר לבלות זמן רב יותר, וללמוד לעומק. אנחנו מסתפקים בסיור מהיר יותר. בכל זאת אני מספיק לשמוע שתי אמרות של ליאופולד מוצארט. האחת, שחינך את בנו לכך שכסף זה לא העיקר משום שכסף יכולים לקחת ממך, או שאתה יכול להפסידו. העיקר הוא הכישרון, מה שיש בראש, ואם את הראש מתיזים ממך, אז ממילא כבר אין לך דאגות.
האמירה השנייה היא שמפגישותיו עם אנשי זאלצבורג קשה לו לקבוע אם הוא יותר חכם מהם או אם הם יותר טיפשים ממנו.
מבית מוצארט, למוצארטאום. הבניין סגור אבל אני מצטלם בחזיתו.
מכאן אנחנו ממשיכים לנהר הזאלצאך, חוצים את גשר הולכי הרגל ומגיעים לחלק הצפוני של העיר העתיקה, לפסטשפילהאוז. לא להאמין, יש מודעות על "ידרמן". נכנסים לחנות המזכרות. למרבה הצער יש להם רק גלוייה אחת משנות העשרים, כל היתר חדשות. אני מצטלם בחוץ, על רק חזית הפסטשפילהאוז, ולמעלה רואים את המגדל של הפרוז'קטור.
ממשיכים ברגל, המרחקים מאוד קצרים, לכיכר הדום, שבה ביקרנו אתמול. השוק שלידה מאכזב. קצת למעלה תחנה של קרונית-הכבל, המעלה מבקרים למיבצר. אנחנו עולים. המיבצר הזה, של קיסרי בית האבסבורג, הוא מיבנה ענק ומרשים. נשקף ממנו נוף מפליא, בייחוד של העיר העתיקה והנהר, וככרותיו הפנימיות הומות אדם, בעיקר הורים עם ילדים, יום ראשון היום, ויש שפע של משחקים ואטראקציות המכוונות לשעשע את הילדים וכן מאכלים ומשקאות מסוגים רבים.
השעה כי כבר שתיים לערך ואנחנו מתיישבים בקפה-מסעדה נהדר, מין מרפסת תלוייה בקיר המיבצר הצופה דווקא לא לכיוון העיר אלא ליערות שממערב למנסברג. הפעם אני זוכה בשניצל מקצועי יותר, מבשר חזיר, עם צ'יפס טוב, קולה עם הרבה קרח, וקפה כדי להתגבר על העייפות.
יורדים מהמיבצר, גם כן בקרונית. מבקרים בבית הקברות הציורי שמצד שמאל, שמעליו מעין חצי כנסיה דבוקה לקיר הסלע של המנסברג ובה קטאקומבות. מוותרים על הטיפוס אליהן, ויורדים בהמשך בית הקברות לכיכר שבה יש שלוש כניסות צמודות: למסעדה המפורסמת, לבית-הקברות, ולכנסיה. המחיר של ארוחת-ערב עם תוכנית מוסיקאלית ניראה לנו קצת יקר מדי, ואנחנו על המחשבה לאכול כאן הערב.
ממשיכים לכיכר מוצארט ולקפה המפורסם הצופה אליה. אני מצטלם. כל החנויות הרגילות סגורות, אתמול אחר-הצהריים וגם היום, בגלל סוף-שבוע. יהודית טוענת שאינה מצליחה לערוך קניות. אנחנו עוברים בכל זאת כמה חנויות של מזכרות, ואני מוצא ברחוב גלויות ישנות, מודפסות מחדש, של זאלצבורג וגם של מאהלר.
לא מוותרים על הביקור בבית שבו נולד מוצארט, בעיר העתיקה. מעניין לראות עד כמה היו הפסנתרים קטנים ופשוטים בתקופתו. אין כמובן שום פריט אותנטי. בקומות התחתונות יש תצוגה מרהיבה של פרטי לבוש ותפאורה ל"חליל הקסם" וכן לוחות ובהם צילומים של זמרים ומנצחים שביצעו את האופרה בזאלצבורג במשך עשרות שנים. בולט הדבר שגם בראשית שנות הארבעים, בתקופת המלחמה, המשיכו להציג כאן את האופרה. אני מתאר לעצמי שבאותה תקופה לא השתתפו זמרים ונגנים יהודים בהפקה.
ברגל אנחנו שבים למלון. יום גדוש. בדרך אני שם עין על ספל יפהפה שמשולבות בו תמונות משחקי גולף ישנות, בחזית של חנות לתה, מול הנהר, ממש מצפון לכניסה הראשית לכיכר. ברחוב המוביל מהנהר למלון, בעיר החדשה, יש כנסיה. אנחנו נכנסים לגן הכנסיה ומגלים עוד בית קברות שהמיוחד בו הוא שממש בכניסה, מצד שמאל, בדשא, נמצאת מצבת הקבורה של משפחת מוצארט, בולט שמו של האב לאופולד, וכמובן שאין זכר למוצארט עצמו.
לאחר מנוחה לא-ארוכה יורדים שוב לעיר העתיקה, למסעדה הנמצא בצפונה, "שטרן-באואר", שכוכב כחול גדול מתנשא מעליה. זוהי תשלובת של מסעדות מסוגים שונים, רובן פועל בשעות היום בחוץ, ובערב פועלות רק המסעדות הפנימיות. אני לוקח תבשיל בשר דמוי גולש עם קניידל גדול טעים לתוספת בתוך רוטב הבשר, וכוס יין ריזלינג. למנה אחרונה אנחנו מזמינים תפיחה משולשת עשוייה קצף ביצים, וניל וקליפות-לימון מושחמים קלות בתנור. כמו שלושה כובעים. נידמה לי שקוראים למנה הזו "חלב ציפורים" והיא נמצאת גם בתפריט של "אצל יהודית" בגן העיר.
עוד אנו אוכלים, ויהודית כדרכה טוענת שהשעה כבר מאוחרת וכבר לא באים עכשיו לאכול, נכנס זוג מבוגר, הוא בשער-שיבה, חליפה ועניבה, והיא דומה כשתי טיפות-מים למירה מאיר מקיבוץ נחשון ומספריית הפועלים. אני כבר חושש לומר שזו היא כי יהודית שיש לי נטייה לחשוב בטעות על אנשים זרים שהם אלה שאני מכיר. אבל מירה מיד ניגשת אלינו. מתברר שיחד עם בעלה, דן, הגיעו אתמול או שלשום למינכן, לקחו מכונית ויצאו לדרך, והיום כבר הספיקו לסייר קצת בעיר, ללכת לקונצרט בארמון מיראבל, ועכשיו באו לאכול.
מתברר שדן הוא יליד קרית-חיים, מבוגר מאיתנו, והיה תלמיד של דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, שמתה בשחפת בשנות הארבעים, עוד בטרם הגיעו יהודית ומשפחתה ארצה.
אנחנו מבלים בשיחה שעה ארוכה ולבסוף הם גם מלווים לנו חמישים שילינג, טיפ למלצרית. מתברר שהמסעדה הגדולה הזו אינה מקבלת כרטיסי אשראי, רק מזומן, ובקושי הספיק לנו כל הכסף לארוחה עצמה, ולא נישאר לטיפ.
בדרך חזרה למלון אנחנו עוברים ליד אוטומאט ופורטים עוד חמישים דולר. מחר בצהריים כבר נהיה בגרמניה ולא נצטרך כסף אוסטרי.
יום שני, 15.9.97.
זאלצבורג. לאחר ארוחת-הבוקר, וכאשר כל חפצינו כבר ארוזים, נותרת לנו כשעה לשוטט בחוץ. אנחנו יורדים שוב ברחוב הצר המוביל לנהר. קונים בדרך תיק מתקפל גדול, כי כבר אין מקום במזוודות, ומצליחים להגיע לחנות שבה הספל שראיתי. החנות פתוחה והמוכרות נחמדות. כאשר אני מבקש את הספל של הגולף מציעים לי ספל אחר, מהמדף. אני אומר שברצוני לקנות את הספל שבחלון הראווה, מוציאים לי אותו. מתברר שזהו עותק יחיד. הוא עולה כשישים שקל. לא נורא. מזכרת יפה. יהודית גם הצטיידה בשוקולדים "מוצארט" הידועים, להביא מתנות לחברותיה בעבודה. בשובנו עתיד להתברר לנו שבמכולת שלנו בגן העיר יש גבעה שלימה של "מוצארטים" מסוגים ומאריזות שונים למכירה.
לוקחים מונית לתחנת-הרכבת ועולים על הרכבת למינכן. יש לנו מקומות שמורים במחלקה רגילה. ביציאה מזאלצבורג, מבעד לחלון הקרון הפונה דרומה, רואים לרגע את הזאלצאך ומעליו צריחי העיר העתיקה והמבצר למעלה. אני נזכר שהמראה היפה והפאסטוראלי הזה נחרת בזכרוני כך כאשר עברנו כאן בדרך מווינה מערבה, ב-1987, עם עצירה קצרה מאוד בתחנת-הרכבת, שבה ירדו הקצין-לשעבר האוסטרי ששירת במלחמת העולם השנייה ועימו שוחחנו בשעת הנסיעה.