איך בשעלך מדדת דן
צלקה את רחובות תל אביב
עם תיק "שכל" צבאי
תלוי על כתפך
עיניים בורקות
ויצר הליכה שאינו שבע
היינו באותה חטיבה של
אורי בן ארי בששת הימים
ואני זוכר את הרומאן
כפפות הנהדר שכתבת
על תקופה שבה טרם היית בארץ
והיו ספרים שלך שלא הבנתי
תמיד הרקעת שחקים
היית ההפך מפרובינציאל
היית אינטלקטואל יהודי-פולני
אבל אני לא הבנתי
ורק אזכור את הליכתך הנמרצת
היומיומית
ברחובות תל אביב שלך
עם החיוך הזוהֵר הבולמוסי
והפנים האדומות
כאילו אתה טורף את העולם
וזה יותר חזק מכל הספרים שכתבת
ובחורות אהבו אותך
מאוד