מתוך היומן, 28.8.1997. מכתב למערכת "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

בכתבתו "צברים – דור הולך ונכחד" ("הארץ" 15.8.97), מצטט ברוך קימרלינג, בביקורותו על הספר "הצבר – דיוקן" מאת עוז אלמוג, את מסתו של דן אלמגור, לפיה את המושג "צבר" המציא העיתונאי אורי קיסרי, במאמרו "קיטורים", שנדפס ב"דואר היום" באפריל 1931.

לסברה זו על ה"סאברע", ותירגומו העברי – ה"צבר" – אין על מה לסמוך. הכינוי "סאברסעס" לילידי הארץ, כפי שאכן מביא קימרלינג בהמשכה של אותה פיסקה, אכן צמח לראשונה ככינוי-גנאי לדור הראשון של בני מושבות העלייה הראשונה. הוא צמח בתקופת העלייה השנייה, והיתה בו תערובת של קינאה בשורשיות בני-המושבות אך גם בוז לחיספוסם, לפשטות הליכותיהם והשכלתם, ולכל סממני המקומיות והמעורות-בארץ שמנו בהם. אגב, תכונות שהופיעו לראשונה בתיאורו של הנער נחמן (הוא אברהם שפירא מפתח-תקוה, שאמנם לא נולד בארץ אלא בא אליה בילדותו), בסיפורו של זאב יעבץ "ראש השנה לאילנות", משנת 1891, סיפור שהוא מעין מינשר לדמותו של היהודי החדש בארץ-ישראל.

חשוב לא פחות לדעת כי הצבר, הסאברע, קיבל רהביליטאציה גמורה רק כאשר גם לאנשי העליות השנייה והשלישית נולד דור בארץ, הוא דור תש"ח, על כל המשתמע מכך – או-אז הפך הצבר מכינוי שחציו גנאי וחציו קינאה – לכינוי של כבוד והערכה, כאשר מלווה אותו במשך שנים ארוכות מדורו של חנניה רייכמן ב"דבר השבוע": "צברינו חמודים ועוקצנים".

סמלית, ואולי מתאימה לא פחות, היא העובדה ששיחי הצבר, שאיפיינו את הארץ דרך גדרות הכפרים הערביים, הם בבחינת "עולים חדשים", שהובאו לכאן מדרום-אמריקה, ולא צמחו בארץ-ישראל בתקופה העתיקה. כך, למשל, כאשר שלום אש מתאר בספרו את ישו מהלך בין משוכות הצבר – אין זה אלא אנכרוניזם גמור.

אני מניח שלא קשה למצוא בספרות מראי מקום ל"סאברעס", אף כי ייתכן שמשום נקיון הסגנון לא הירשו העורכים להכליל מילה לא-תקנית שכזו בדפוס. כדי לתת איור ל"עתיקותו" של המושג "סאברע", אביא קטע מסיפור של דודתי אסתר ראב, המתאר את החיים בבית-זיתא (בן-שמן) בשנת 1919 לערך, או בדגניה בשנת 1913 לערך, אבל ברור מתוכנו שהשימוש במושג "סברה" לא היה חדש כבר באותה תקופה.

*

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

"כמה זמן הינך בארץ?" שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, "בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!"

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. "עשרים ושתיים." ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. "סברה" מלידה, "פרי הארץ", כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

"כן, אני סברה."

"נולדת כאן? בארץ?" סקר אותה, כולו משתאה.