שהוקדש בחלקו לספרן של נורית ודבורה גרץ

"אל מה שנמוג"

מתוך היומן, יום חמישי, 29.5.1997

לנגד עיניי, על השולחן באולם הגדול בבית הסופר בתל אביב, הרשימה שפירסמתי על הספר ב"ידיעות אחרונות":

המעט שניתן לומר על ספרן של הבת והאם נורית ודבורה גרץ "אל מה שנמוג" הוא שזהו ספר שממש מחמם את הלב לקרוא אותו, חבל להניח אותו הצידה, וכשהוא מסתיים אתה מצטער שהוא חלף כל כך מהר ושהוא כל כך קצר, חרף עשרות השנים שהוא מתאר.

לפני פחות משנה כתב במוסף הספרותי של הניו-יורק טיימס אחד מחשובי הכותבים, דומני גם אחד מעורכיו, ג'ורג' אטלס, מסה מקיפה שעסקה בתופעה המעניינת שהרבה סופרים, כותבי רומאנים, פירסמו לאחרונה אוטוביוגראפיות עד שנוצר מעין שיטפון בז'אנר הזה. אם אינני טועה טען אטלס כי מאחר שחל משבר אמון מסויים מצד הקורא בהמצאותיה של הספרות המוגדרת כבדיונית, מצאו הסופרים דרך חדשה ומתוחכמת למכור לנו את בדיותיהם על ידי המצאת אוטוביוגראפיות שבהן הטענה "אמת דיברתי" היא אמצעי אמנותי חזק ביותר, ובייחוד כאשר מדובר ביחסי מין עם האב, התעללות, אונס, שכרות, זנות, סמים, וסדרות שלמות של סיפורים מסמרי שיער שכמו רק חיכו לסופר המוכשר שיתאר לנו בדמיונו הפורה כיצד חווה אותם באמת וכיצד השפיעו על חייו, וכל המרבה בביזאריות הרי זה מכיר ומשובח.

מה שנפלא בספר "אל מה שנמוג" הוא שלמרות שהוא בנוי כמעט למופת מבחינה ספרותית, מעין "תיבת נוח" שמלקטת אליה חלקים ממציאות משפחתית והיסטורית ארוכת שנים, שרובה כבר חמקמק ו"נמוג", ומעצבת אותה בצורה אמנותית ומתוך ידיעת סוד הצמצום – עדיין אתה חש שהאמת המצוייה בספר היא אמת פשוטה, עצובה, נוגעת ללב, מרתקת ומציתה את הדמיון, ואין בו שום בלוף, זיוף, המצאה של סנסציה, וזאת חרף העובדה שמתרחשים במהלך הספר דברים שניראים כאילו נרקמו מן הדמיון בידי תסריטאי ובמאי מחוננים.

דבורה ויינברג-גרץ, אימה של נורית גרץ, היתה בתו של הסופר צבי זבולון ויינברג, שעלה מפולניה לארץ-ישראל אחריה, אך לפני מלחמת העולם השנייה. דרך חיים נפתלת ועם זאת אופיינית מטלטלת את דבורה מפולניה ללימודי דוקטוראט בחקלאות באיטליה, משם לקיבוץ עין-החורש בראשיתו, משם להתאהבות באהרונצ'יק גרץ, בבעל שלדבריה לא קרא לה מעודו בשמה הפרטי, ומשם לעבודה פורייה במשך עשרות שנים, עד גיל מופלג, וליחסים מעניינים הנרקמים בינה לבין שתי בנותיה, היוצאות איתה למסע אל עברה ואל עבר המשפחות והידידים והחברים במהלך חייה. נסיעה לאיטליה. נסיעה לפולניה. נסיעות לקיבוץ עין החורש. מכתבים מלוטק, המוסיקאי שאותו נטשה ועקבותיו אבדו. יומנה של האם, הנכתב בגיל תשעים, בתקופה שבה היא מתרגמת מפולנית את המכתבים של לוטק, שאותם לא קראה עשרות בשנים ואשר נועדו להציל אותה מידי מי שעתיד להיות בעלה, אהרונצ'יק. והתמונות בסוף הספר, תמונות מדהימות ומרגשות ביופיין של האם, של חברותיה ויריבותיה ושל מחזריה, כולם בנעוריהם, כולם אנשים שהיו, שלא הומצאו, ועל חלקם שמענו גם בהקשרים אחרים.

נקודת המשבר של דבורה-דורקה היא נטישתה את לוטק, שאמור היה לשאתה לאישה, והתחברותה לאהרונצ'יק. "אז הייתי לא-מוסרית," היא חוזרת ואומרת לבנותיה. קשה לה להסביר את המהפך שעשתה, ואולי, או ודאי, ממרחק השנים היא לעולם לא תגיד לבתה וגם לא תגלה לנו מה באמת היה בו באהרונצ'יק הגבר שגרם לה לשעבד לו את מרבית חייה. אולי הכבוד לא יתן לה לומר שהחושניות ניצחה אותה. והוא אכן היה הדון-ג'ואן של הקיבוץ, ומתמונתו נשקף בחור מושך ויפה כשחקן סרטים, ורחוק כל כך מתיאורי חייו הקשים ומחלותיו בסוף ימיו.

אילו לא הלכה דבורה אחר יצריה ה"לא מוסריים" אלא היתה נישאת ללוטק, היתה שבה עימו לפולניה ונשמדת עימו בשואה. גם כך כמעט שנלכדה בה, כאשר המלחמה תפסה אותה עם בתה הקטנה בביקור שערכה אצל הוריו העשירים של אהרונצ'יק בביאליסטוק. רק בנס שבו השתיים לארץ-ישראל.

והאב-הסב, צבי זבולון ויינברג, שהיה ונותר סופר כמעט אלמוני. דומה שגם נכדתו ובתו אינן מתפעלות מכתיבתו ואינן סבורות, כפי שהוא סבר, שראוי היה לו להימצא בכותל המזרח של הספרות העברית. אך הנה הוא-עצמו, סיפור-חייו, אהובותיו הדמיוניות, אשתו המכוערת-בזקנתה, סיפוריו הווידויים שחלקם נידחה וכולם נשכחו כליל – כל אלה הפכו במטה או בעט הקסם של נכדתו לחומרים בסיפור מרתק שגיבורו הוא הוא-עצמו, וכך חזר בדלת האחורית לספרות העברית שהתעלמה ממנו לחלוטין. חפש היום את עגנון או את ברנר בחנות רגילה של סטימצקי. לא תמצא. חפש את צבי זבולון ויינברג – תמצא אותו בספר "אל מה שנמוג" כל זמן שלא נמוג גם הוא מן המדפים.

יש חומרים שכאשר נוגעים בהם נופל שיממון על הקורא ויש חומרים שהם כמחוזות פלא שהשיבה אליהם מפיחה חיים וכוחות חדשים, כאלה הם החיים שמהם נרקם הספר הענוג והעצוב הזה "אל מה שנמוג".

עד כאן המאמר. דבורה גרץ בת ה-91 מדגישה שהיתה מורה לביולוגיה ולימדה את תלמידיה לספר רק מה שרואים במדוייק, במיקרוסקופ. היא חוזרת על כך פעמים אחדות, תחילה אנחנו סבורים שמחמת זיקנה, אבל בהמשך מתברר שיש לה כוונה בדבר. היא אחראית רק על הדברים המדוייקים בספר, לא על התוספות הפיוטיות של בתה נורית. הדבר מתברר, ממש כמו בדרמה המתרחשת מאליה, מבלי שהכנו זאת מראש. נורית מודה בחצי-פה שהספר הוא לא רק דוקומנטארי אלא שלמדה את התקופות שהיא מתארת, ומצאה למשל תיאורים אצל דבורה בארון, שיתאימו לתקופות בספר.

בתום הערב אני נותן את רשות ההערה לאליהו הכהן, והוא שואל את דבורה על שיר של פרוג שמוזכר אצלה, באידיש, והיא מהססת אך אני מעודד אותה והיא לוקחת את המיקרופון ושרה לנו את השיר כולו באידיש, וזה ממש מרגש.

אחר כך אליהו שואל: "חוץ מ'ארץ חמדת אבות' את מזכירה עוד שיר 'דקלים ותמרים' שהובא אליכם מהארץ והייתם שרים אותו."

דבורה קובעת בפסקנות: "לא מכירה שיר כזה."

ואז נורית מסמיקה ומתפרצת ואומרת שהאשמה היא בה, היא בדתה שיר בשם הזה כי זה ניראה לה יפה ומתאים לתקופה.

הקהל ממש נדהם לבקיאותו של אליהו, שהצליח לאתר "זיוף" של שיר שאינו קיים ורק נוצר לצורך הסיפור.

לדעתי, למרות שהספר יפה, נורית קצת הגזימה, אבל אולי לא. אני מבדיל היטב בין ביוגראפיה לרומאן. היא כתבה מעין רומאן דוקומנטארי שחלקו דמיוני או לפחות גזור בצורה ספרותית.

מתברר גם שבקהל יושבת קרובת-משפחה של לוטק, שדבורה היתה אמורה להינשא לו, ואילו חזרה עימו לפולניה היתה נספית בשואה. הקרובה אומרת שלוטק אכן הגיע לאוסטרליה, פתח חנות בגדים, שאותה אמנם ניהלה אשתו ולא הוא. הוא המשיך לנגן בפסנתר ולשחק קלפים, ונולד להם בן שנעשה פסנתרן.

כאשר אני שואל על המקריות בחייה, דבורה מספרת שכאשר היתה בביאליסטוק עם בתה הבכורה דלית, ערב המלחמה, צדה עיניה ידיעה באותיות זעירות ב"היינט" שצירי ארץ-ישראל עוזבים את הקונגרס הציוני וממהרים לחזור ארצה. מיד החלה בהכנות לחזור וכך ניצלו היא ובתה, בזכות הדקדקנות המדעית שלה, וההתייחסות גם לפרטים הזעירים ביותר.

אני מספר שעל אותו רקע כתב נתן שחם את סיפורו הנפלא "א.ק. קאיירו-סיטי", ואליהו מספר שזרובבל גלעד השאיר בחורה באירופה כאשר חזר ארצה ערב המלחמה, וכתב לה שיר. ואולם היא הגיעה לבסוף ארצה ונישאה למישהו אחר.

הספר השני לו הוקדש הערב המרתק היה "אור ראשון" של דוד מלמד, ועליו בנפרד.