סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק ארבעה-עשר
מהונגריה לארץ-ישראל

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.
במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.
מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות – לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!
האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?
לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:
"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"
לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וולף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:
"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"
הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.
ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.
אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה
וציון תימלא
הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*
לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.
במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.
יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.
בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.
יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:
"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"
"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"
"חה, חה, חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"
נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.
"וכסף יש לך?" שאל השוטר.
"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.
"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה, חה, חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"
אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*
מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.
בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט
ואחבקך, הוי, אדמתי,
כבן בחיק אימו יבכה לו
גשם דמעותיי ארעיפה.
לארץ נוכרייה אדוֹד לי
הרחק מיני גבולות מולדת,
קומץ עפרך אטול לי
שִׂים למראשותיי בקבר
תחת גל-עפר גם שמה
מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!
כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:
"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"
יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

המשך יבוא