מתוך היומן, שבת, 21.11.1998. אנחנו יוצאים לראות את התערוכה של דוד שריר בבית ראובן, "יפו יפת ימים". הציורים באמת מרהיבים, מלאי חיים, הומור וצבעוניות אגדית. אני רושם לו למזכרת בספר האורחים בעקבות הדברים שבהם סיימתי את הרשימה על הספר:

"ומי שסבור שיפו המציאותית בימינו רחוקה שנות אור מציורי יפו האגדיים של שריר, כדאי לו לחשוב מדוע הוא כן מאמין לתיאורי יפו של עגנון ותל-אביב של גוטמן, וסבור שבהם אכן כן התקיים "שיקוף מדוייק" של המציאות ביחס של אחד לאחד. לכל היותר הדורות הבאים יקנאו בנו על שזכינו לראות את יפו כפי שהיתה בתקופתו של הצייר דוד שריר."

דייוויד בא עם אביו משה, מראשוני מודדי הקרקעות בארץ, שקרוב כבר ודאי לתשעים. האב שר לי שני שירים בערבית שאני מיד כותב אותם:

אינתי יאהודי

לאבס בורנטה

עלינא שיטא

עליכום ע'טטא!

אתה יהודי

מגבעת לובש

עלינו גשם

אצלכם יבש!

יא יאהודי ביך ביך

חוט אל ראסכ פי טאביח!

אל יאהודי ביך ביך

חוט אל ראסו פי אל-טאביח!

בערב אני נוסע עם יהודית לתיאטרון גבעתיים, שם מתקיים מפגש להענקת פרסי הוקרה לעיתונאים ואנשי תקשורת יוצאי עיראק, וכן לצאת "סנוניות השלום" של נוזהת קצב.

אלי עמיר מנחה בצורה מאוד יפה ולבבית את הערב. שאול בר-חיים מספר על ויולט בטאט ז"ל, חברתה של נוזהת שהלכה לעולמה. מדברים נוזהת, ראש העיר גבעתיים אפי שטנצלר, יעקב נמרודי, וד"ר ליליאן דבי-גורי המלמדת ספרות, דומני בבר-אילן, יו"ר ועדת הפרס שקוראת את הנימוקים.

מקבלי הפרס הם ניסים משעל, ברוך מאירי, כרמלה מנשה, רוני דניאל, שפי גבאי, וכן אפרת בטאט הנחמדה המקבלת את הפרס עבור אימה ויולט. הפרס אינו כספי אלא תעודת הוקרה בלבד.

אחר-כך מדברת שוב ד"ר ליליאן דבי-גורי על הספר של נוזהת, אליהו נאווי משעשע את הקהל בסיפוריו היפים, בייחוד על פרשת נישואים אח ואחות לאח ואחות אצל הערבים, הקרויים בדלאנה. מסיימת נוזהת עצמה, שכמו אלי עמיר בתחילת דבריו על ספרה, אינה חדלה להזכיר את עבודתה עימי וכיצד כפיתי עליה להרחיב ולספר את סיפורי ילדותה.

בסוף קוראים לי לבמה לקבל זר פרחים שנמסר תחילה לנוזהת. בשום מקום לא ציינו שאינני יוצא-עיראק ומי שלא הכיר את שמי קודם חשב ודאי שגם אני שייך לעדה.

אחר-כך אני מדבר עם אליהו נאווי, זה כבר סוף הערב. אני שואל את נאווי על הביטוי ששמעתי מאבא של דייוויד לפני הצהריים:

"אל-יאהודי ביך ביך, חוד אל-ראסו פי אל-טביח!"

נאווי אומר כי מקור האמירה הוא לעג לאשכנזים בירושלים והנוסח הוא גם "א-שיכנזי ביך ביך..." שראשם כל היום בתבשילים ובסירים.

כניראה שהשיחה הזו עשתה רושם על אחת המשתתפות, וכאשר ירדנו מהבמה החלה לדבר איתי ערבית. לקח זמן עד שהבנתי כי תחילה חשבתי שאני לא שומע טוב ולכן לא מבין אותה. מה עוד שבעברית אמרה לי: "והבנות שלי התחתנו עם אשכנזים," או אולי "הבנים שלי התחתנו עם אשכנזיות."

רק אחר-כך, בחוץ, תפסה פתאום ושאלה, "מה, אתה אינך עיראקי? ואני עוד דיברתי איתך ערבית ואמרתי לך שהבנים שלי התחתנו עם אשכנזיות!"

אמרתי לה שלא נורא. זה דווקא מעודד.

בסיכומו של דבר זה היה ערב מאוד מעודד. אילו כל עדות-המזרח היו כיוצאי עיראק – לא היתה בעייה עדתית בארץ. חוץ מניסים משעל לא היה אפילו חובש כיפה אחד. כולם אנשים מאוד מערביים בלבוש ובנימוסים, למרות הסמבוסק שהוגש בכניסה. לא היה שמץ של מרירות. לא נשמעה המילה קיפוח. לא היו שום טענות לזולת (לבד מההנחה המשותפת לכולם שכאילו רק הם היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע לאן שהגיעו). היתה הזדהות שלמה עם המדינה, עם הציונות, עם הקשיים של העלייה, וגאווה על ההישגים שהגיעו אליהם בעבודה קשה ובכישרון. לא היה שום דבר על תרבות מזרחית נפרדת אלא להיפך, גאווה על השתלבות בחיים הישראליים הכלליים בכל התחומים החשובים, ללא שכחת העבר אך גם ללא ראייתו כתרבות נפרדת אלא רק כמשהו שצריך להיזכר ולהישמר בתרבות הישראלית הכללית, החדשה.