מחזאי: טדיאוש סלובודז'אק. במאי: חנן שניר
"הבימה", אולם מסקין, 13.11.14
המחזה "הכיתה שלנו" בנוי מ-14 שיעורים המתרחשים בכיתה קטנה בעיירה פולנית קטנה בצפון מזרח פולניה.
שיא המחזה מתאר את הפוגרום שהתרחש בעיירה ידוואבנה Jedwabne במזרח פולין ב-10 ביולי 1941, כשהשכנים הפולנים פרצו לתוך בתיהם של היהודים שגדלו איתם מהילדות, גררו אותם קשורים בחבלים לאסם תבואה, ושרפו באש 1600 יהודים, גברים, נשים וטף.
האירוע הגיע לתודעת הפולנים (והעולם) בעקבות ספרו של ההיסטוריון יאן תומאש גרוס, "שכנים", בו הוא תיעד באופן מפורט את הטבח שערכו הפולנים ביהודי העיירה.
אכן המחזאי הפולני סלובודז'אנק יוצא נגד ערכי החברה הפולנית בייחוד הצביעות והאכזריות של הכנסיה הקתולית הפולנית, אך מסתבר שכפולני הוא אינו יכול להשתחרר מהאנטישמיות הפולנית הטבועה בו. הוא מתאר את האכזריות החייתית של הפולנים ביחסם ליהודים, אבל כהמשך לאנטישמיות הקלסית גם אצל סלובודז'אק האשמים ביחס הזה הם כמובן היהודים עצמם.
דמויות היהודים מוצגות בצורה שלילית ודוחה כאילו על מנת לאשש את הסטראוטיפ של היהודים הבוגדניים, אויבי העם הפולני.
"הכיתה שלנו" מונה עשרה תלמידים. חמישה יהודים, וחמישה פולנים.
התלמידים היהודים, אברם (אלון דהן), יאקוב כץ (דויד בילנקה), מנחם (ערן מור), רחלקה (יבגניה דודינה) ודורה (נטע גרטי).
התלמידים הפולנים, הנייק (רוי מילר), ולאדק (רותם קינן), זיגמונט (דן שפירא), רישק (אלכס קרול), וזוחה (מיקי פלג־רוטשטיין)
ברקע לוח שחור בו רושמים התלמידים את השנה. המחזה מתחיל בכיתה א'. הילדים משחקים, רבים, ומתיישבים בזוגות מאחורי שולחנות הלימוד. כל תלמיד מציג את עצמו, מה עושה אביו, ומה ירצה להיות כשיהיה גדול. בסוף השיעור כולם שרים שיר ילדים פולני.
אברהם היהודי נוסע ב-1937 לאמריקה. יאקוב כץ המייצג כאילו את "הבונד", אומר לו שעל היהודים להישאר בפולין. (אצל סלובודז'אק אין בכיתה "ציונים" המדברים על עלייה לא"י).
אברם ממשיך לשמור על קשר עם הכיתה באמצעות מכתבים שהוא שולח.
ב-1939 נכבשת העיירה, עם כל מזרח פולניה, על ידי הסובייטים. למרות שהיו גם יהודים שנפגעו, (הסובייטים הלאימו את טחנת הקמח של אבא של זוחא, והוא מת מצער), סלובודז'אק מציג את היהודים כמשתפי פעולה עם הסובייטים נגד הפולנים. יאקוב התמנה למנהל מרכז התרבות שהוקם במקום הכנסייה, ובמקום תפילות קתוליות הוא מציג את שירת מאיאקובסקי, דבר שמעלה את חמתו של הנייק השואף להיות כומר.
מנחם הפך למנהל בית הקולנוע. והתחתן עם דורה, שרישק הפולני היה מאוהב בה.
זוחה התחתנה עם איכר זקן האמור למות ולהוריש לה את המשק.
הבנים הפולניים בכיתה הקימו מחתרת במטרה להילחם בסובייטים, אך – זיגמונט – הופך להיות בחשאי מודיע סובייטי, ומלשין על רישק, והוא נתפס, נחקר, ומעונה על ידי הסובייטים. רישק משוכנע שיאקוב היהודי הוא זה שהסגיר אותו.
רישק מוביל את חבריו לכיתה הנייק, וזיגמונט, והם רוצחים את יאקוב במכות. אחר כך הולכים הרוצחים ואונסים את דורה.
סצינת האונס מזעזעת. דורה שוכבת על הבמה, כיסא בין רגליה, ומספרת כיצד נאנסה על ידי חבריה לכיתה. הנייק וזיגמונט מחזיקים את רגליה המפושקות, ורישק, אונס אותה. לאחר גם זיגמונט. הנייק רק אוחז בה. (הוא מתגלה מאוחר יותר כהומו).
אחר כך מספרת דורה על המאורעות האיומים שקרו בתוך האסם. ריכוז כל יהודי העיירה באסם ושריפתם. ביניהם דורה ובנה התינוק.
התלמידים הפולנים החברים לכיתה רישק, ולאדק, זיגמונט, והנייק, משתתפים באופן פעיל ברצח כאשר הם מביאים את פחי הנפט מבחוץ.
מנחם הצליח לברוח כשהוא נוטש את דורה אשתו ואת איגור בנם הקטן. הוא הגיע לכפר של זוחה הפולנייה המאוהבת בו והיא נותנת לו מחסה ומסתור.
ולאדק מחליט להסתיר אצלו את רחלקה היהודייה, רישק הופך לשוטר.
מיד אחרי הטבח באסם באו זיגמונט, הנייק ורישק למשק של ולאדק, והוא גילה להם שהסתיר את רחלקה. החברים מסכימים לעזור לו, בתנאי שרחלקה תתנצר, והיא אכן מתנצרת. הנייק פרח הכמורה, בוחן אותה בחומר. היא טועה בדיברה העשירית, והנייק מתקן אותה: "לא תרצח!" לאחר הטבילה יש לבחור לה שם נוצרי ומציעים את השם מריה. "מריה זה לא שם מתאים ליהודיה," אומרים חברי הכיתה הפולנים. ומה היתה מריה? הם נענים, הרי היא היתה יהודיה. מאוחר יותר רישק תופס אותה בכוח וגורר אותה כדי להסגירה לגרמנים, וולאדק יורה בו ומשחרר אותה.

דמותו של מנחם כסטראוטיפ אנטישמי
מנחם היהודי (ערן מור). נוטש את אשתו דורה ובנם התינוק איגור, מפקירם לגורלם, ומתחבא אצל זוחה (מיקי פלג־רוטשטיין) הפולניה שמתאהבת בו.
לאחר המלחמה נהפכים שניהם לשחקנים נודדים. לאחר מכן הוא בוגד גם בה, בזו שהצילה את חייו (יהודה הבוגד) ושולח אותה לאמריקה. בניגוד לתוכניתם הוא לא רוצה לנסוע אליה ולשאתה לאישה. הוא מקבל תפקיד במשטרה החשאית של השלטון הקומוניסטי וחוקר באכזריות דומה לזו של הנאצים את זיגמונט חברו לכיתה שרצח את יאקוב כץ ואת הכומר הנייק שותפו.
המסר ברור הנה שוב יהודי נוגש בפולנים. הם מתלוננים נגדו והוא נאסר על התעללות בפולנים לעשר שנים, אך מקבל אפשרות להגר מפולניה. רק אז הוא עולה לישראל (לא מציונות אלא מהכרח). הוא מגיע לקיבוץ דברת ועובד במוסך. במחבוא הוא קרא ספר על תפעול טרקטורים ואת הידע הזה הוא מנצל בקיבוץ. לאחר מכן הוא עוזב ומקים מוסך בעיר.
ממשלת פולניה מנסה להסגיר אותו לידיה באשמת פשעים נגד העם הפולני אך ממשלת ישראל לא נענית לבקשת ההסגרה. לימים הבן שלו נהרג בפיגוע באביבים ובעקבות זאת הוא מציע את עצמו לעבודה בשב"כ ומספר על ניסיון שיש לו מפולניה, אך אנשי השב"כ מסרבים לקבלו בתואנה שהם לא זקוקים לסדיסט (הוא הרי חקר את הפולנים הרוצחים בסדיסטיות והנה אפילו הישראלים מהשב"כ מודים בכך).
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא מחליט להתאבד לא פחות ולא יותר במצדה... כמה סמלי וכמה מופרך.

רלטביזם מוסרי
בחלק האחרון של המחזה יוצר המחזאי סימטריה בין הפולני ליהודי. הפולני שלקח חלק בטבח והיהודי שנקם בו? לשניהם הוא מציע אותו סיום מלודרמטי של שכול. לעומת מנחם ששכל את בנו, גם הרוצח הנתעב זיגמונט שכל את בנו שטבע בנהר. בסוף כולם שווים כולם במסכנותם. האנטישמי הרוצח, והיהודי השורד. מנחם היהודי מסכן בגלל שאיבד את בנו שנרצח בפיגוע, וזיגמונט הרוצח הפולני מסכן בגלל שאיבד את בנו שטבע בנהר.
המתים, הן הנרצחים-נאנסים, והן הרוצחים, כולם מסכנים. הרוצחים קיבלו מסלובודז'אק אינדולגנציה (כתב מחילה) ע"פ הדוגמה הנוצרית-קתולית.
בסוף המחזה שורדים מהכיתה שניים: אברם, שהפך לרב בארצות הברית והעמיד משפחה מפוארת אחרי שמשפחתו היהודית הגדולה נספתה באותו אסם. הוא מונה את שמות צאצאיו ויש לו צאצאים רבים מאוד. בין הנינים יש כבר אפילו סינים וערבים מוסלמים, ורחלקה המומרת, שנותרה בפולין והכחישה בפני החוקרים את פשעי הפולנים, מבלה את ימיה בבית אבות מול הטלוויזיה, צופה בתוכניות טבע על חיי החיות, ולומדת מהן על אנושיות. כלומר, יהודים אינם יכולים לחיות יותר בפולניה, גם לא בישראל. רק באמריקה וגם שם הם מתבוללים.
מסקנה: קשה להוציא את האנטישמיות אפילו מפולנים שאינם אנטישמיות.
למרות הטעם הרע הנובע מהטקסט, המחזה הוא חוויה. משחק יוצא מן הכלל. השחקנים כולם נפלאים בכל "שיעור" מועלה שיר פולני בעל משמעות לתמונה. והשחקנים שרים, מנגנים – באקורדיון, קלרינט, מפוחית פה, ואפילו על מסור, וכמובן גם רוקדים נפלא.

נ.ב. הערה על ה"ז'ידלאקעס" התל אביבים. ההצגה התחילה באיחור של עשר דקות וגם לאחר ההתחלה הוסיפו עוד אנשים להיכנס לאולם, לדבר, ולעמוד במקום לשבת. אצל ה"פולאקעס" זה לא היה קורה...

האנטישמיות בבית הספר הפולני
את תמצית האנטישמית הפולנית שכל יוצא פולניה העיד שהם יונקים בחלב אימם, ניתן לראות ביומן שכתבה אמי בעברית ארכאית אך יפה של התקופה, על האנטישמיות בבית הספר הפולני:
יום 1.3.1927
היום קרה לי מקרה כזה. השיעור הראשון היה אצלנו פנוי. במחלקה הרועשת לימד המורה, ואותנו ציווה לשבת במנוחה. אנחנו ישבנו ודיברנו עם הנערים הנוצרים אודות השיעורים ועוד דברים. והנה פנה אליי נער אחד, שהיה היותר טוב מכל הנערים, ושאל אותי בתמימות? הגידי נא לי ברכה, האמת הדבר שאתם צריכים למצות דם נוצרי? הדברים האלה הכאיבו את ליבי מאוד. נוכחתי לדעת, שהעלילה הארורה, שהעלילו עלינו שונאינו זה מכבר, ובעדה יהודים חפים מפשע נענו בהעינויים היותר גדולים, באכזריות גדולה, נשארה עוד לפליטה. ולא נכחד תקוותה. כן, אני חשבתי, שרק בימי ביניים, כאשר החושך שלט מסביב, והשמש לא יכול לחדור מבעד העננים השחורים, כאשר לב האדם היה לב השטן, רק אז יכלה העלילה הבזויה הזאת, למצוא דרך בלב האדם. רק אז, יכלו להאמין שהיהודים שלהם ניתנה תורת אמת, ולפי דעתה, אפילו אם תימצא טיפת דם בביצה, אז אסור לנו לאכול את הביצה כולה, שהם לחגם היותר נעלה, והמעורר רגשות עדינות, יקחו דם אדם.
נורא הדבר! השמש המאירה לא יכלה לחדור אל הפינות האפלות בלב, החוכמה לא גברה עוד על האיוולת. קשה מאד לשרש מה שנשרש זה מאות שנים. אני עמלתי להוכיח, כמה לא אמיתיים דבריהם, בהביאו להם ראיות מראיות שונות, אבל המה באחת. סיפרו סיפור בדים, ששמעו שאחד סיפר שאת דמו, שנזל מאצבעו לקחו היהודים למצות. מה היה לי כבר לענות על דברים כאלה. אף כי ידעתי שדבריי לא ישרישו את האיוולת הקשורה בליבם, ושדברי אני זורעת על צחיח סלע, בכל זאת הוכחתי את משוגתם על פניהם, כי ליבי התכווץ בקירבי מכאב, בראותי, ששנאת הגויים ליהודים לא פסקה גם עתה, והיא גרמה להשיקוצים הנבזים המושלכים עלינו. אמנם ניצחתי במו פי, והם לא מצאו מענה, אבל בליבם נשאר החשד. זאת ראיתי על פניהם. ולא אתפלא, כי הלא מימי ילדותם לימדו אותם ככה הוריהם, וכוהניהם, ואיך יוכל היות שהם ישקרו?
מאותו רגע נשנא עליי בית הספר הפולני ביתר שאת, עוד יותר הרגשתי את השנאה המעטרת אותנו. ועוד יותר הרגשתי את הבדידות. אך! מי ייתן ואעופה מזה. נפשי תתגעגע להיות בין אחים, להניח את ראשי בחיק שפתי, אבל אלוהים יודע מתי תהיה כדבר הזה...

– ז'ידוֹבְסְקָה קוּרְבָה kurwa żydowska

יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה.
לֹא יָפָה בִּכְלַל.פָּנִים כֵּהוֹת שְׁחוּמוֹתלא סְלָבִית בַּעֲלִיל.כְּמוֹ כָּל הַזִ'ידִיקִים
מְלֻכְלֶכֶת.הַמַּכּוֹת אוֹתָן סָפְגָה,נִכָּרוֹת בַּשְּׂרִיטוֹת שֶׁעָל פָּנֶיהָ.
מַהוּ קוֹל הַהֲמֻלָּה?מֵאַיִן כָּל הָרַעַשׁ?
מַדּוּעַ זֶה,הֲמוֹנֵי פּוֹלָנִים כּוֹרְעִים עַל הַבִּרְכַּיִם?הולכים עַל הַבִּרְכַּיִם,
מִשְׁתַּחֲוִים,מַכְתִּירִים אוֹתָהּ מַלְכָּה,עוֹטְרִים זָהָב כֶּתֶר לְרֹאשָׁה, הִנֵּה הִיא "מָטְקָה בּוֹסְקָה!"
הִנֵּה מַלְכַּת הַפּוֹלָנִים!*
מִדֵּי יוֹם בַּצָּהֳרַיִם וַּבַלַּילָה. מְנִיחִים לָה מֵעֲמַל הַיּוֹם, בִּשְׂמִיכַת בַּד כֶּסֶף תְּכֻסֶּה.
פָּנֶיהָ נִשְׁאָרִים לְלֹא תְּזוּזָהמֵעֵינֶיהָ נִשְׁקָףעֶצֶב רָב.עֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת,מַבִּיעוֹת אֵת סֵבֶל הַדּוֹרוֹת.מַה לָה וְלִשְׁאוֹן הַשִּׂמְחָה?עֲצוּב לָה כְּלְכָל הַיְּהוּדִים בְּפּוֹלִין.

צ'נסטוכובה, אוגוסט 2007

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00286001.jpg

* בשנת 1717, בטקס בהשתתפות 200 אלף מאמינים הוכתרה תמונת "המדונה השחורה" כמלכת פולניה. מאז מעניקים לה הפולנים כתרים תכשיטים וגלימות לרוב.

הצפוי קרה
אפשר היה להיות גם שוטה ולגם להצליח בנבואה. לאחר הלינץ שעשו הערבים ברוצח עדן נתן זאדה צפיתי כך (גיליון 897):

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00897.php

המסר של ערביי ישראל – יש לרצוח מחבלים ערביים
המחבל היהודי, הרוצח עדן נתן זאדה, רצח ארבעה עוברי אורח תמימים בשפרעם, ונעצר ע"י המשטרה. כשהוא כפות התנפלו עליו שבעה ערבים ורצחוהו.
במדינת חוק עשיית לינץ' אינה חוקית. במדינת חוק עושים משפט ולא שפטים.
הנאשמים ברצח קיבלו עונשי מאסר בין 11 ל-20 חודשים. אב בית הדין אילן שיף ציין כי "הנסיבות המיוחדות של האירוע (קרי, פחד מהערבים) מנעו עונש חמור יותר."
כשהם נושאים את דגלי האויב אירגנו ערביי ישראל, בגיבויי חברי הכנסת הערביים, הפגנה גדולה בחיפה, מול בית המשפט. "אתם הגיבורים שלנו!" צעקו המפגינים למורשעים. ח"כ זחאלקה אמר כי מבית המשפט יצא מסר עויין כלפי החברה הערבית.
המסר של ערביי ישראל מההפגנה ברור: מעתה יש חובה מוסרית ליהודים לרצוח כל מחבל ערבי ללא משפט, גם לאחר תפיסתו וגם לאחר שחרורו.
מה דעתכם תהיה תגובתו של ח"כ זחאלקה על מקרה בו ייעשה לינץ במחבל ערבי שרצח יהודים? אין ספק, הוא מיד יצא נגד הגזענות היהודית, שהרי לפי זחאלקה רק לערבים יש זכות לרצוח...
אין גבול לצביעות הערבית-מוסלמית. כבר אמרנו?
והנה מתנפל ערבי בכפר כנא על שוטרים עם סכין במטרה להרגם והוא נורה ונהרג. מיד קמות מהומות בכל ישובי הערבים נגד "הגזענות היהודית". צביעות כבר אמרנו.

על החרוז בפואזיה של אבי אמזלג:
"אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!"
("חדשות בן עזר" 994)
אין לי מושג מדוע מֵיצג החרא על דגל ישראל של נטלי כהן וקסברג הדליק ועורר כל כך את אבי אמזלג עד כדי כך שקפץ ושפך עליי את מררתו על מאמר שנכתב לפני זמן רב, בעודו חוזר בהנאה על המילה "חרא" תשע עשרה פעמים, ובעודו מוסיף פתגם ערבי-מרוקאי על חרא, ואפילו ממציא למשוררים האנטי-אשכנזים את הכינוי "משוררי החרא". מן הסתם יש לו הסבר על כך השמור עימו.
איני מתפלא גם כמובן שהוא אינו מקבל את מה שכתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית למשל השיר שהבאתי הקורא לשרוף ספרים של אשכנזים בגלל אשכנזיותם, וזאת מפני שאמזלג רואה מן הסתם בשיר זה יצירה ספרותית בעלת ערך רב, משום שהיא משקפת מן הסתם את עולמו הרוחני וגזענותו. אבל אם הוא משתמש בשפת הרחוב ומחרף את אבותיי "המזויינים" בלשונו המלוכלכת, אשתמש אני בשפת הילדים ואומר לו "אל תערב הורים!"
אבותיי עד הירצחם בשואה לא הכירו כלל מרוקאים, וממילא לא עשו להם כל רע. (ודאי שלא גיהנום כדבריו). אבי הגיע כחלוץ לארץ וכל ימיו היה חקלאי ומעולם לא עשה שום רע לשום מרוקאי. אימי היתה מורה ואכן לימדה באהבה רבים מיוצאי מרוקו, אך מעולם לא עשתה רע לשום מרוקאי אלא רק טוב. אז אמזלג, אם אתה רוצה לחרף בתואר "מזויין" אנא אמור זאת רק נגדי, למרות שגם אני מעולם לא עשיתי רע לשום מרוקאי, ובניגוד לדבריך ההזויים והמומצאים – מעולם לא התיימרתי לייצג את תרבות המערב, ומעולם גם לא דיברתי על תרבות המערב" מול "תרבות מרוקו", דיברתי רק על הגזענות האנטי-אשכנזית.
אני כבר רגיל למנהגם של הגזענים הערבים-מוסלמים, והגזענים האנטי-אשכנזים להאשים בגזענות את מי שמאשים אותם בגזענות.
כשאני מדבר על הגזענות הערבית-מוסלמית מיד מאשימים אותי הערבים בגזענות. וכשאני מדבר על הגזענות האנטי-אשכנזית מיד מאשימים אותי הגזענים האנטי-אשכנזים בגזענות.
כבר היה לי הכבוד להופיע (עם אהוד בן עזר ואורי הייטנר) לא רק כגזען אלא כ"צורר" באתר הגזעני האנטי-אשכנזי "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ."
אגב כך, ברכות לאהוד בן עזר ולתפקיד החשוב שממלא עיתונו. מסתבר שיש אדם שאינו קורא כלל עיתונים בארץ והוא שמע על כהן וקסברג רק ממה שכתבתי בעיתונו של בן עזר (אגב אם היה שם לב היטב גם אחרים כתבו עליה).

על הגזענות האנטי-אשכנזית
אמזלג מצדיק את גזענותו האנטי-אשכנזית בסיפור על ניצול שואה ממקיבוץ שדה אליהו שהעליב אותו, אבל משום מה אינו מספר על האשכנזים הטובים שפגש בדרכו.
בראיון לעיתון "הארץ" סיפר אמזלג על חייו, כיצד הגיע ממרוקו כילד חסר כל ללא משפחתו לארץ, כיצד אימץ אותו אשכנזי טוב לב שטיפל בו, פירנס אותו, ולימד אותו מוזיקה. והנה כבר באותו ראיון בו הוא משבח אשכנזי, הוא מכריז שהוא לעולם לא יסלח לאשכנזים (לכל האשכנזים) בגלל שעיכבו את עליית אביו הנכה ממרוקו.
לגזענים יש תמיד רק הכללה לגבי אנשים. הגזענים לעולם אינם מדברים על היהודי הבודד, או על האשכנזי הבודד, אלא על "היהודים" (The יהודים) או על "האשכנזים" (The אשכנזים). זו טבעה של גזענות.
ממרום גילך אמזלג, אני מצפה שתדע שיש אשכנזים טובים ויש אשכנזים רעים, יש אשכנזים גזענים ויש שאינם. בדיוק כפי שיש מרוקאים טובים ומרוקאים רעים, יש מרוקאים גזענים, ושאינם גזענים. איש איש ואופיו.
האם לא נתקלת גם באשכנזים טובים? האם לא טופלת ע"י רופאים ואחיות ולמדת ממורים אשכנזים? ואולי מסתבר שאדם שונא מאוד את העובדה שהיה תלוי בטוב ליבו של אדם אחר, במקרה הזה אשכנזי, ועובדה זו גורמת לו לשנאה כלפי כלל האשכנזים.
רק ראש חולה, רדוף שנאה, והזוי של גזען, יכול להבין שאני מייחס את החרא של האמנית כהן וקסברג לצידה המזרחי, ואת התרבות לחצי האשכנזי. למוצא המזרחי (או המוגרבי-מערבי) או לאשכנזי, אין כלל קשר לאמנות.
רק ראש חולה, רדוף שנאה, והזוי של גזען, יכול להאשים אותי בגזענות בשעה שאינו יכול להסתמך אפילו על אמרה גזענית אחת שאי פעם כתבתי. הנה אתגר נסה למצוא אמרה כזו.
ולבסוף הערה בנימה אישית. שפת רחוב של חרפות אינה ראויה לתגובה, אבל בכל זאת אגיב. אתה אמזלג, מוצלח ומוכשר הרבה יותר ממני. הגעת להישגים רבים ממני ולקריירה מפוארת ממני. אני נחות ממך ואתה נעלה עליי. לכן רצוי לטובתך שתתגבר על רגשי הנחיתות והקיפוח הלא מוצדקים שאוכלים אותך, ומובילים אותך לשנאה גזענית. הגזענות מרעילה וממררת את החיים, למענך השתחרר ממנה.