השכן שלנו, מילשטיין, היה עולה חדש מברזיל. אשתו היתה בת-הארץ וגם הילדים כבר נולדו כאן וכמובן דיברו עברית. בכל זאת הוא עדיין אהב לדבר עם חבריו שעלו איתו פורטוגזית, זו השפה של הברזילאים, שהיו פעם תחת השלטון של פורטוגל, והוא אהב להכין פיגו'אדה, שזה הטשולנט, החמין, של הברזילאים.

בשבת של הפיג'ואדה, וזה רק בחורף כי זה תבשיל כבד מאוד – היה עולה מבית המילשטיינים ריח חריף ונהדר שהיה מגרה את כל השכונה. הפיגו'אדה מורכבת משעועית שחורה ובשר וכל מיני ירקות ותוספות ותבלינים חריפים, וכל אחד לוקח ועורך לו אותם בצלחת לפי הטעם שלו.

מאיפה אני יודע?

מילשטיין היה אדם נחמד וההורים שלי התיידדו איתו ולפעמים היינו מוזמנים אליו לפיג'ואדה. כמובן שהוא-עצמו היה מכין הכול, כי אשתו הצברית לא ידעה לעשות את זה טוב כמוהו ואולי הוא לא סמך עליה.

יום אחד ביקר בארץ שר-החוץ הברזילאי. זה היה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכותל המערבי כבר היה בידינו. שר-החוץ הברזילאי ביקר גם בכותל, ובעיתונים נכתב שבשעת הביקור זלגה דמעה מעינו, ואולי היה זה הוא עצמו שסיפר על כך.

שכננו מר מילשטיין הושפע מאוד מההתרגשות של שר-החוץ של ברזיל, הארץ שבה נולד ובה עברה עליו ילדותו בטרם עלה ארצה. הוא דיבר על כך בהתרגשות רבה בביתו בפני אשתו וילדיו.

לאחר ימים אחדים באה גברת מילשטיין לקחת את הבן שלה, אמיר, מהגן, והנה הגננת אומרת לה:

"שפרירה, אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלכם בבית ומשפיע לרעה גם על אמיר."

"מה קרה?" נבהלה שפרירה.

"תיראי איזה ציור הוא עשה היום! לקח לי זמן עד שהבנתי שזאת עין גדולה, ודמעה יורדת ממנה. מה זה, אתם מרביצים לו בבית? או הבעל שלך אלים ויורד עלייך, ואת בוכה לעיתים קרובות? כאשר שאלתי את אמיר מה הציור הזה, הוא אמר לי משהו שלא מתקבל בכלל על הדעת: 'זאתי הדמעה של שר-החוץ הברזילאי.' אני יודעת שמר מילשטיין עולה חדש מברזיל וכל הכבוד לו שעשה את הצעד הזה ובינתיים גם את מצאת לך בעל – אבל את לא רוצה להגיד לי ששר-החוץ הברזילאי ביקר אצלכם בבית!"

קראה שפרירה לאמיר ושאלה אותו: "אמיריק, תסביר לנו, מה זה הסיפור שציירת היום, עם הדמעה?"

אמר אמיר: "את לא מבינה? זאתי הדמעה של שר-החוץ הברזילאי!"

"ומאיפה אתה יודע על כך?"

"מה, את גם חירשת? לא שמעת את הסיפור של אבא?"

חזרה שפרירה הביתה עם אמיר ועם הציור והראתה אותו למר מילשטיין, בעלה.

לקח מר מילשטיין את הציור של הדמעה, הכניס אותו למעטפה וצירף אליו מכתב בפורטוגזית לשר-החוץ של ברזיל, היושב בעיר הבירה ברזיליה. במכתב סיפר לו על הילד אמיר שצייר את הדמעה שזלגה מהעין של שר-החוץ כאשר ביקר בכותל המערבי.

לא עבר זמן רב והגיעה מעטפה גדולה ויפה ממשרד החוץ של ברזיל ובה ברכת תודה לילד הישראלי אמיר מילשטיין בחתימת שר-החוץ הברזילאי. הוא כתב לאמיר שציורו מוסגר ותלוי בלשכתו, וגם הזמין אותו לבקר במשרד-החוץ בברזיליה אם יבוא יום אחד עם הוריו לביקור בברזיל.

אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור. לאחר זמן לא רב עמדה על סדר היום של העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק הצעת החלטה המגנה את ישראל. זה לא חדש שמדי פעם האו"ם, שהוא האירגון העולמי, הבינלאומי, של מרבית מדינות העולם, מגנה את ישראל, ולא בצדק. זה לא שתמיד אנחנו הצדיקים והצודקים, אבל בדרך-כלל אנחנו חוטפים גינויים מפני שאנחנו קטנים ומעטים ואילו המדינות שהן אויבות שלנו יש להן תמיד הרבה תומכים.

והנה, כאשר הגיעה שעת ההצבעה, התברר שיש קול אחד, הקול של הנציג של ברזיל, שיכול להכריע אם יהיה רוב להצעת הגינוי לישראל, ואם לא.

האויבים שלנו היו בטוחים שברזיל תצטרף להחלטת הגינוי של ישראל, אבל במקרה ביקר באותו שבוע בבניין האו"ם בניו-יורק שר-החוץ הברזילאי, ובשעת ההצבעה הוא ישב באולם העצרת ליד הנציג הקבוע של ארצו. כאשר הגיעה שעת ההצבעה, וקראו בשמה של ברזיל, לקח לעצמו שר-החוץ את רשות הדיבור ואמר:

"כאשר ביקרתי בירושלים ועמדתי מול הכותל המערבי וחשבתי על הסבל שעבר על העם יהודי במשך אלפי שנים, זלגה עיני דמעה. ילד ישראלי ששמע על כך צייר את הדמעה שלי ושלח לי את הציור. מאז, כל פעם שברזיל מתבקשת להצטרף להחלטת גינוי לישראל, אני רואה מול עיניי את ציור הדמעה שלי, שצייר הילד ישראלי, ואינני מסוגל להרים יד כדי לתמוך בהחלטת הגינוי, וגם לא להגיד לנציג שלנו באו"ם לעשות כך. לכן ברזיל מתנגדת לגינוי!"

*

12.12.98. שבת. מתוך היומן: בעקבות סיפור שסיפר לנו באותה שנה חברנו נוח מילשטיין על בנו הקטן אמיר. החלק האחרון – על ההצבעה באו"ם, הוא תוספת שלנו מהדמיון.