מתוך היומן, יום שישי, 13 באוגוסט 1999. אני שומע שדוד הכורך, אורבוך, נפטר. הוא היה פרק מילדותי ומנעוריי. היתה לו חנות ספרים וכריכייה ברחוב חובבי ציון, מול בית נוביק, כיום מול רחוב איכילוב. הייתי בא אליו עם סבי יהודה, ולאחר שנים התחלתי לבוא לבד ואצלו קניתי את מרבית ספריי העבריים בתקופת העממי, התיכון והצבא, גם כשהייתי בעין-גדי. אמנם, היינו גם עושים גיחות לחנות "ספרי" בבית הוועד הפועל הישן ברחוב אלנבי בתל-אביב, שהיתה חנות הספרים העבריים הגדולה בסוגה באותה עת.

אני זוכר שכאשר קניתי את רובה הטוטו הקטן שלי לקחתי ממנו הלוואה שאותה החזרתי לו לשיעורין. הרובה עלה 17 לירות. הזול ביותר שבנמצא. כיום הוא מוצג מוזיאוני.

דוד גם העביר לנו, זאב קליין, יהודה ג'אד נאמן, בני אייכהורן ואני – שיעורים בעזרה ראשונה, הוא היה מתנדב של מגן דוד אדום. ובשעתו ריכז בהתנדבות את כל רשת ההודעות בפתקאות של הנוער – לחברי ההגנה במושבה.

דודו היה ד"ר אורבוך, מנהל בית הספר "נצח ישראל" במושבה. דוד היה איש איש דתי. לו ולאשתו הני לא היו ילדים ולכן אהב כל-כך ילדים ונוער. הני היתה נוסעת פעם בשבוע לתל-אביב וחוזרת משם עם מונית ובה חבילות אחדות של ספרים, שאת כולם סחבה מהמפיצים עד למונית, וזו היתה כל הכמות השבועית של ספרים עבריים חדשים. משני הארונות בעלי המדפים בחנות הקטנה של דוד הכורך יכולנו לעקוב אחר כל הספרות העברית. הייתי נוהג לבוא לשבת בחנותו. לשוחח איתו בשעה שהוא כורך את הספרים, ולעלעל בספרים החדשים שהגיעו. אצלו קניתי את כל כתבי עגנון, את ספרי השירה הראשונים של אלתרמן. ומה לא. עד היום חלק ניכר מהספרייה שלי נושא את התוויות החומות שלו, שהיה מדביק על כל ספר שמכר.

כאשר החלטנו בעין גדי לכתוב מגילת קלף של הזוגות הנישאים, בנחל דוד, כתבתי אני את הנוסח, אינני זוכר אותו כיום, ודוד הכורך מסר אותו לסופר סת"ם שכתב אותו על קלף והשאיר מקום לחתימות הזוגות הנישאים.

כאשר הייתי סטודנט בירושלים נהגו דוד והני לבוא לחופשת קיץ בעיר ונפגשנו יותר מפעם אחת.

לימים ניתק בינינו הקשר. הוא מסר את החנות, שעברה בניין אחד מערבה ברחוב, לקרוב-משפחה, אחר-כך חלה במחלה ניוונית שגרמה לו לשכב שנים רבות במוסד טיפולי, דומני מבלי להכיר את הסובבים אותו.

הוא הכיר את מרבית אנשי המושבה וכולם חיבבו אותו.