בראיון רחב היקף עם מנהיג חד"ש ח"כ ברכה ב"הארץ", הזכיר לו המראיין את העובדה שמנהיג מפלגתו מאיר וילנר חתם על מגילת העצמאות. האם גם אתה היית חותם עליה? נשאל ברכה. ללא היסוס, ללא גמגום, ללא התחכמות וללא התחמקות, השיב ברכה תשובה קצרה, חדה וחלקה בת שתי אותיות. לא.
האמת היא שחד"ש לא כל כך מעניינת אותי. אותי מעניינת הרבה יותר השאלה האם מפלגת העבודה היתה חותמת היום על מגילת העצמאות. לנוכח תגובותיה ועמדתה בנוגע לחוק הלאום, אני בספק, ספק רב.
משפט המפתח במגילת העצמאות הוא ההכרזה על הקמת המדינה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מדינה יהודית. ללא כחל ושרק. ללא צורך "לאזן" באיזו אמירה אחרת. המגילה מסבירה את התוקף להכרזה הזאת – זכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא הזכות של כל עם ועם למדינה עצמאית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חלקה הראשון של המגילה, עד משפט ההכרזה, הנפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," הוא ההסבר ההיסטורי, העקרוני, הערכי לזכותנו הטבעית וההיסטורית להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
האם מתנגדי חוק הלאום היו חותמים היום על מגילה כזאת? ספק. ספק רב.
אבל במגילה גם מובטח, יאמרו לי מיד, "שיוויון זכויות אזרחי ומדיני [כלומר פוליטי – הזכות לבחור ולהיבחר א.ה.] גמור לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע ומין."
אמת ויציב. והעיקרון הזה, הוא יסוד מוסד במגילה ובדרכה של המדינה. אולם המדובר בשיוויון אזרחי ופוליטי במדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. כלומר המדינה היא יהודית, זהותה יהודית, צביונה יהודי, ייעודה יהודי. וככזאת, היא מעניקה שיוויון זכויות גמור לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין. זכויות הפרט, במדינת הלאום של העם היהודי, הן אוניברסליות.
בניגוד למובטח במגילת העצמאות, האסיפה המכוננת שנבחרה בבחירות הראשונות, לא חוקקה חוקה לישראל. התחליף לחוקה הוא שורה של חוקי יסוד, הנאספים בהדרגה לכדי חוקה בהתהוות. מרבית חוקי היסוד עוסקים במוסדות המדינה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שחוקקו לפני 22 שנה, מבטיחים את זכויות הפרט במדינה, והזכויות הללו הן זכויות אוניברסליות, החלות על כל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, לאום ומגדר.
לעומת זאת, אין אף חוק יסוד המעגן בחוקה את היותה של המדינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין אף חוק המעגן את חובותיה ואחריותה של ישראל לעם היהודי בגולה. אין אף חוק המעגן את דגל המגן דוד כחול לבן כדגלה של המדינה, את המנורה וענפי הזית כסמלה של המדינה ואת "התקוה" כהמנונה הלאומי.
אפילו חוק השבות, שהינו הביטוי החוקי המרכזי של היות ישראל מדינת העם היהודי, אינו חוק יסוד. וכאשר צביונה היהודי של המדינה נמצא תחת מתקפה חזיתית ומרושעת מחוץ ומבית, הגיע הזמן לעגנו בחוקה.
באיחור אופנתי קל של 66 שנים, מוצע חוק הלאום, שנועד לתקן את המעוות. מן הראוי היה, שמפלגת העבודה, המתיימרת להמשיך את דרכו של בן גוריון, תיזום את החוק. למרבה החרפה, היא מתנגדת לו בחריפות. ... לאן נוליך את החרפה?

2. רשמים מכנס שדרות לחברה, 2014
היום הראשון
כנס שדרות מושך אליו, כמדי שנה, את בכירי הפוליטיקאים בישראל. יו"ר האופוזיציה שהשתתף בכנס, נשא בו נאום כיכרות מתלהם, שמסריו המרכזיים היו "נפתלי אבו עלי", "אריאל המשתולל" ושאר פנינים מסוג זה. הוא חירף וגידף ולא הציג שום אג'נדה משלו. חבל. אני מניח שיש לו אג'נדה. אך כנראה שחזקה יותר האובססיה שלו להוכיח "היי, אני לא חנון." התוצאה – פאתטית.
הרצוג התייחס לחוק הלאום בטענה המוזרה שהוא סותר את מגילת העצמאות. כדי להוכיח זאת, הוא ציטט מתוך מגילת העצמאות את המשפט המבטיח "שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת, גזע ומין."
ביקשתי את רשות הדיבור. הזכרתי שהרצוג עומד היום בראש התנועה שהקימה את המדינה שהוגדרה במשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". זה אחד מעשרים איזכורים של היות המדינה יהודית. המדינה היהודית, היא המעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת גזע ומין."
ומכאן נגזרו שתי שאלותיי להרצוג. 1. איך מפלגת העבודה מפנה עורף לרעיון המדינה היהודית ומנהלת מאבק חריף נגד חוק שנועד להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? 2. כיוון שאני מכיר היטב את החוק, ובהנחה שגם אתה קראת את החוק, הסבר לי, בבקשה, היכן אתה מוצא סתירה כלשהי בין נוסח החוק לעקרונות הדמוקרטיה הישראלית ושוויון הזכויות לאזרחים הערבים.
באשר לשאלה הראשונה, הרצוג אמר דברים ברורים וחד משמעיים בזכות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ואף אמר שכאשר הוא ינהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא לא יחתום על הסכם שלא תהיה בו הכרה הדדית, כולל הכרה פלשתינאית בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. יפה.
באשר לשאלה השנייה – לא היתה לו שום תשובה. הוא דיבר על העיתוי המזיק. הוא אמר שהצעת החוק היא בריחה של הממשלה מעיסוק בבעיות המדינה. הוא אמר שהשאלה אינה מה כתוב בחוק, אלא מה המגמה של מגישי החוק. כמובן שהוא לא יכול להציג מתוך החוק הוכחה לצדקת טענותיו. פשוט, כי אין כזאת.
ציפי לבני, שדיברה אחריו, חילקה את העם לשני מחנות – המחנה המנסה להוביל מדינה לאומנית, מדינת הלכה וחוסר צדק חברתי ואי שלום וכו' – לעומת המחנה החותר למדינה יהודית ודמוקרטית פתוחה, צודקת וחותרת לשלום. כל נאומה התמקד במסר הזה – זה מאבק בין מדינה למדינה וצריך לבחור. היא תקפה את המחאה החברתית של קיץ 2011 על כך שלא עסקה בשלום וביחסי יהודים ערבים, מתוך בלבול ואי הבנה שמדובר במאבק כולל בין מדינה א' למדינה ב'.
לבני, שנכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו, אמרה שנכנסה לפוליטיקה שהיתה מקוטבת ואלימה בין ימין לשמאל כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע – הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי א"י כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.
כל מי שקצת מכיר את העובדות, יודע שדבריה הם שקר וכזב. הרי אני זוכר אותה משסעת בקריאות ביניים מתלהמות את אהוד ברק בדיון מדיני בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, בה הוא הציע את מה שהיא מציעה היום. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי." הרי מותר לשנות דעה. אולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.
בהתייחסה לחוק הלאום, אמרה לבני שכמו אדם עם פנים יפות שהוא מכוער מבפנים, כך החוק מדבר על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובכך הרי כולנו תומכים, אך הבעייה היא במה שמסתתר בתוכו. מה מסתתר בתוכו? היא נתנה דוגמה – החוק מדבר על הכנסת המשפט העברי למערכת המשפט. ומהו, בעיניה המשפט העברי? "המחוקקים רוצים שניתן יד לחקיקה שתאסור על נשים לשבת בקדמת האוטובוס? שתחייב מדרכה נפרדת לנשים? שתאסור השכרת דירות לערבים?"
כל כך מגוחך, כל כך חסר שחר.
כשרת המשפטים אמורה לבני לדעת שגם בחוק יסוד יסודות המשפט מדובר על חקיקה ברוח המשפט העברי ויש במשרדה מחלקה מיוחדת שתפקידה הוא לחבר את המשפט בישראל למשפט העברי. ההצגה של חוק הלאום כניסיון לכפות את ההלכה, והצגת ההלכה על פי השוליים הקיצונים והמטורפים של הדוברים בשמה, היא ניסיון דמגוגי להלך אימים על הציבור.
יש לציין שכמו הרצוג, כך גם לבני אמרה דברים ברורים בדבר אמונתה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כיוון שאני מאמין לשניהם, ברור לי שאין כל סיבה עניינית להתנגדותם לחוק.
כעת, כאשר הוויכוח הציבורי יצר חלוקה מלאכותית, חסרת שחר, לפיה תומכי החוק הם נגד הדמוקרטיה ומתנגדי החוק הם נגד המדינה היהודית, יש לחשב מסלול מחדש. על הגורמים השונים לשבת יחד ולגבש נוסח מוסכם, המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת מחויבותה לזכויות השוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין.
אורי אריאל שדיבר אחרי לבני, מיקד את דבריו בענייני שיכון. הוא התייחס למשבר הקואליציוני, שחוק הלאום הוא אחד ממרכיביו, רק במשפט אחד – אמירה שאם ראשי המפלגות יוותרו קצת על האגו ויישבו יחד, בתוך שעה הם יפתרו את כל המחלוקות המלאכותיות ולא יובילו את העם לבחירות מיותרות שאף אחד אינו רוצה בהן. אני מסכים איתו לחלוטין. נשארת השאלה, האם ראשי המפלגות מסוגלים לוותר קצת על האגו.

לצד הדיונים רבי המשתתפים, מתקיימים בכנס מפגשים מצומצמים בנוסח "שולחן עגול", העוסקים בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית, במטרה לגבש הסכמות ודרכי פעולה מעשיים. אני הוזמנתי ליטול חלק בשולחן עגול בנושא "שבת ישראלית". עוד השתתפו בדיון הח"כיות רות קלדרון ותמר זנדברג, הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון, קובי ברמר – יו"ר ארגון העסקים הקטנים, שמטה לחמם נשבר כתוצאה מבולמוס הקניות בשבת של רשתות הענק, ד"ר יועז הנדל – יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, ראשי ארגוני התחדשות יהודית ועוד. הנחתה העיתונאית שרה ב"ק.
שוחחנו על קידום הרעיון של שבת שיש בה יותר תרבות, עם דגש על תכני השבת ויצירת תשתית שתאפשר פעילות תרבות ורוח בשבת, וצמצום העבודה, העסקים והצרכנות בשבת. דובר על קידום רעיון השבת גם לצורך קידום הצדק החברתי בישראל. דובר על עשייה במעגל הקהילתי תרבותי, הפוליטי (תקציבי מדינה וחקיקה) ובמעגל המוניציפלי. ועלו רעיונות מעשיים, שאותם נמשיך לקדם לאחר הכנס.
לנוכח הדיון הציבורי הקשה, שאיבד כיוון, בנושא חוק הלאום, שמחתי ליטול חלק בשיח אמתי, תרבותי, העוסק בתכניה וצביונה של ישראל כמדינה יהודית.

קבוצה גדולה של ארגון "נשים עושות שלום" בולטה בכנס בנוכחות לא נעימה, כפייתית, פולשנית, שתלטנית ורעשנית.

בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, נהגתי להזמין עיתונאים ליום של סיור אישי בגולן. אחד מהם היה מנשה רז. הוא אמר לי אז, שמחוץ לתפקידו העיתונאי, הוא גם ממלא במילואים תפקיד משמעותי בחיל האוויר, ומידיעותיו מן המילואים הוא יודע בוודאות, שבתוך שלושה חודשים לכל היותר ישראל וסוריה חותמות על הסכם שלום הכולל נסיגה מכל הגולן. בוודאות.
זה היה לפני כעשרים שנה. מאז, יצא לי כמה פעמים לפגוש אותו ולהזכיר לו את הוודאות הזאת. גם בכנס שדרות פגשתי אותו. הפעם לא הזכרתי לו. רק חייכתי. זה הספיק.

בנאומו של עמיר פרץ ניסיתי, ללא הצלחה, לספור כמה פעמים הוא אמר את המילה "אני".

שר הביטחון משה יעלון, דיבר על החוסן החברתי והערבות ההדדית כמרכיב המשמעותי ביותר בביטחון הלאומי.
יעלון אינו נואם גדול, אין בדבריו ברקים ורעמים, קולו מונוטוני. אך נאומו הוא חף מדמגוגיה, מסיסמאות ומהתלהמות. נאומו היה רציני, מכובד ומעמיק.

שר החינוך שי פירון הציג תוכנית לקידום השוויון וצמצום הפערים במערכת החינוך, באמצעות שינוי מבנה תקציבי החינוך והקצאת משאבים רבים יותר, באופן משמעותי, לאזורים מוחלשים ולפריפריה חברתית-כלכלית וגיאוגרפית, בעיקר בשעות חינוך, ובפרט שעות תגבור.

אם התוכנית לא תישאר בגדר דיבורים אלא תצא לפועל, זאת מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה. מבחינתי, כמשתתף קבוע בכנס, מדי שנה, זאת הבשורה הגדולה ביותר שיצאה ממנו.

היום השני
המייסד והנשיא המיתולוגי של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, שיחד עם עוזי דיין ייסד את כנס שדרות לחברה בשנת 2002, קיבל בכנס מגן הוקרה על מפעל חייו.
בדבריו הוא הזכיר, שהכנס נועד להוות משקל נגד לכנסי הרצליה וקיסריה ולשאת אופי שונה – עממי, פתוח ללא תשלום לקהל הרחב ומתקיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית. ומה שמאפיין אותו הוא גם היכולת לשמש במה ומגבר לזכות הצעקה.
ואכן, אלה מאפייני הכנס, בו אני משתתף מדי שנה, מאז שנתו השנייה.
הפוליטיקאים המשתתפים בו יודעים, שאין זה כנס מעונב כמו הכנסים שהזכרתי. לא אחת הם נתקלים בהפגנה, במחאות, בקריאות ביניים וצעקות, לרוב בגבולות הטעם הטוב, אם כי היו מקרים חריגים, בשנים קודמות, שחצו את הגבול.
ובכל זאת, המנהיגים מקפידים לבוא לכנס לשאת בו את דבריהם – שרים, ראשי מפלגות, ח"כים וראשי רשויות רבים.
ובאופן קבוע, ראש הממשלה נעדר מן הכנס. גם כאשר היה זה שרון, המתגורר 5 דקות נסיעה מן המקום. וכבריטואל קבוע, היעדרותו של ראש הממשלה מוזכרת שוב ושוב ומוצגת כסירוב מתוך חשש להתמודד עם הציבור.
אכן, ראוי היה שראש הממשלה ייטול חלק בכנס. מצד שני, לנוכח סידורי האבטחה המעיקים כאשר שר הביטחון נאם (ובעצם שעתיים לפני בואו)... אולי עדיף שרוה"מ לא יבוא...
הנואמים המרכזיים ביומו השני של הכנס היו נשיא המדינה והרמטכ"ל, אולם אני לא נשארתי למושב האחרון, בו הם התארחו.

ביום השני עבר הכנס ממכללת ספיר לסינמטק שדרות. עוזי דיין, נשיא הכנס, ביקר את החלטת הנשיא לבטל את השתתפותו של עמיר בניון בטקס במשכנו, כיוון שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא באמירות המקוממות.
ראש העיר המארח, אלון דוידי, דיבר על ה"טיפטוף" של טילים ברמה "נסבלת" לאורך שנים, מהן סבלו יישובי עוטף עזה ושדרות, ואמר שאסור למדינה להשלים עם מציאות כזאת. הוא קרא לא להשלים עם "טפטוף" הטרור בירושלים.
ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שדיבר אחריו, הציג את הפעולות הנעשות להשבת השקט והפסקת האלימות והטרור בעיר, ואמר שהאתגר לאחר השבת השקט הוא גם לפעול לצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים בין שני חלקי העיר. את עיקר דבריו הקדיש למצב החברתי כלכלי בעיר, וקרא לממשלה להנהיג תקצוב דיפרנציאלי, על פי מדדים סוציו-אקונומיים וביטחוניים. הוא קרא לגלות אחריות ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, שגם עליו אינו אהוב.
זהבה גלאון, ראשת מרצ, אמרה דברים נכוחים על פתרונות ראויים למצב החברתי כלכלי, כמו העלאת שכר המינימום, צמצום הפטורים ממס לתאגידים הגדולים ולמקורבים, פירוק מונופולים בתחומי המזון ותחומים נוספים המייקרים את המחיה ופוגעים בצרכן ועוד. אולם אין צדק חברתי ללא סולידריות חברתית, ובעוד רוממות הסולידריות בגרונה, היא לא היססה להסית נגד המתנחלים, בנוסח "הכו במתנחלים והצלתם את הכלכלה." היו אלה דברים מבישים.
כמובן שהיא השתלחה בחוק הלאום. כנראה שגלאון מבינה שמתגבשת פשרה בנוגע לנוסח החוק, ולכן תקפה ישירות את מתווה החוק של נתניהו והציגה אותו כאפלייה בחוק של 20% מן הציבור. לא זו בלבד שמדובר בשקר גס גם בנוגע לחוק המקורי, לא כל שכן בהצעת החוק של ראש הממשלה, שיש בה סעיף מיוחד הקובע שלא תהיה אפלייה כזאת.
יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דיבר נכוחה על מאבק חברתי לצמצום העוני והפערים החברתיים והציג שלושה אפיקים למאבק: העלאת שכר המינימום, ביטול עובדי הקבלן והעסקת בעלי מוגבלויות. הסכמתי עם כל מילה שלו בנדון, אף שדומני שהשביתה הכללית במשק עליה הכריז בנאומו מוקדמת מדי, ומן הראוי לנהל מו"מ בלי הצמדת אקדח לרקה.
בשלב השאלות, התגלה לפתע ניסנקורן אחר. כאשר הוא נשאל שאלות מאתגרות בדבר הוועדים הגדולים הפועלים לקידום העובדים החזקים על חשבון החלשים, על פרשת נמל אשדות והאלון-חסניזם ועל תנאי הפרישה הטייקוניסטיים של עופר עיני, הוא החל להשתולל, לצעוק על השואלים שהם אויבי ההסתדרות ושלא יסיטו אותו מן המאבקים העיקריים הצודקים לשאלות צדדיות.
אלו אינן שאלות צדדיות. המאבק שניסנקורן מוביל צודק, אך עליו להיעשות בידיים נקיות. על ההסתדרות המנהלת מאבק על דמות החברה, להוות מופת בדמותה היא. ללא דוגמה אישית, אין מנהיגות אמת. כתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".

מושב צעירים של הכנס הוקדש למשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה, שהתקבל בכנסת ובג"ץ דחה את העתירות נגדו.
אקדים ואומר, שבנושא זה קיים פער אדיר בין המציאות לבין הדמוניזציה שבעלי אינטרס לפגוע בהתיישבות יצרו לחוק.
מאז ראשית ההתיישבות הכפרית בא"י, הקהילה בחרה את חבריה, שותפיה. החוק, שהוצג כחוק "דרקוני, אנטי דמוקרטי, גזעני, חלק מן הגל העכור של חקיקה אנטי דמוקרטית" בלה בלה בלה – כל המלל הפוסט ציוני השקרי, המוכר עד לזרא, בסך הכול ניסה להציל זנב כבשת הרש ולאפשר ליישובים שליטה מינימלית על המצטרפים אליהם. החוק נוגע רק לגליל ולנגב, ליישובים עם פחות מ-400 משפחות ועם מיספר מקסימלי מוגדר של יכולת הגידול. אותם יישובים יכולים לא לקבל אנשים בשל אי התאמה למרקם החברתי של היישוב, אולם היכולת הזאת מוגבלת בכל כך הרבה התניות, עד שהיא כמעט אות מתה.
המשפט שעסק במשפחה שלא התקבלה ליישוב שיתופי דתי בנגב הסתיים, כצפוי, בפסיקת השופטת דליה דורנר לכפות על היישוב לקלוט לתוכו משפחה, שוועדת הקבלה פסקה פה אחד שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, שהמלצת האבחון הפסיכולוגי היתה חד משמעית – המשפחה אינה מתאימה, ושוועדת הערר, שאין בה איש הקשור ליישוב, קיבלה אף היא את עמדת היישוב.
המקרה הוא מקרה אמיתי.
דומני שהיתה זו המחשה, איך בג"ץ עלול לעקר ולרוקן את החוק ובעצם לפעול בניגוד לו ולרוחו, ולהנחית מכת מחץ איומה על ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל.
אחרי הכרעת הדין הזאת, לא נותר לי עוד תיאבון להמשך הכנס.

3. צרור הערות 26.11.14

* אין מנוס מפשרה בנושא חוק הלאום.
פשרה אינה אידיאל. פשרה – כשמה כן היא, מתפשרים בה על האידיאל.
הפשרה הראויה היא ברוח הצעתו המתגבשת של נתניהו, שלא הועלתה השבוע להצבעה בממשלה. היא צריכה לכלול תוספת המציינת את שוויון זכויות הפרט ללא הבדל דת, גזע ומין ככתוב במגילת העצמאות.
התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שהזכויות הללו מעוגנות בחקיקה הישראלית, כולל בחוקי היסוד. התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שכלל אינה קשורה לנושא החוק, העוסק בזהותה של המדינה כקולקטיב. התוספת הזאת היא בהחלט "כל המוסיף גורע".
ומדוע אני תומך בפשרה כזאת? כי הנזק שבתוספת הזאת, קטן לאין שיעור מהנזק הגלום בכך שחוק הלאום יעבור על חודו של קול (אם בכלל). המסר לעולם ולאזרחי ישראל בכך שמחצית הכנסת אינה מסוגלת להצביע בעד חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית, הוא נזק כבד מאוד. על אף תמיכתי הנלהבת בהצעת החוק – מוטב שכלל לא תעלה, מאשר שתתקבל על חודו של קול. יתר על כן, הסתמכות על החרדים כלשון המאזניים לקבלת החוק, עלולה להביא אותם להעמיד כתנאי לתמיכתם בחוק, צירוף סעיפים שיצבעו אותו בצבעים דתיים, שאינם ראויים לו וסותרים את תכליתו.
מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל ברוב גדול מאוד, הכולל את כל סיעות הקואליציה וכן את מפלגת העבודה, הסיעות החרדיות ו"קדימה", כאירוע היסטורי וחגיגי. חוסר האחריות הלאומי המשווע שגילו "יש עתיד", "התנועה" ומפלגת העבודה ייזכר לדיראון עולם.
כעת, יש לתקן את הנזק. יש לעשות מאמץ להוריד את "יש עתיד" ו"התנועה" מן העץ שהם טיפסו עליו, ולהעביר את חוק הלאום, במתכונת קצת פחות טובה, אך ברוב גדול.

* יאיר לפיד הוא דמגוג זול, צבוע וציני. בריקוד צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של השוטר הדרוזי זידאן סייף, שנהרג בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף בשבוע שאמר, אמר לפיד: "מה נגיד למשפחה שלו, שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל?"
וכי בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מי שאינם יהודים הם "אזרחים סוג ב'"? מה הוא מציע? שישראל לא תהיה מדינה יהודית? הוא מתנגד למדינה יהודית? דבריו של לפיד מעוררים שאט נפש. מדהים להיווכח לאיזו עליבות נפש הפוליטיקה מורידה אנשים.

* טענה חדשה של ציפי לבני נגד חוק הלאום – היא תהפוך את ישראל למדינת הלכה. למה? מה הקשר? שמא ציפי לבני מסמנת את השלב הבא במדרון החלקלק האידיאולוגי שלה – אימוץ הטענה לפיה אין לאום יהודי, אלא רק דת? כפי שכבר ציינתי בעבר, ציפי לבני הייתה הראשונה שהוצע לה בידי המכון לאסטרטגיה ציונית – יוזמי הצעת החוק, להגיש אותו. היא הסכימה לכך בהתלהבות, כמעט ללא סייג, אף שהחוק היה מרחיק לכת יותר מזה המוצע היום. זה היה לפני 5 שנים בלבד. אח"כ קיבלה רגליים קרות. ועכשיו היא מקריצה תירוצים מבישים למלחמתה בהצעת החוק.
כתבתי "כמעט ללא סייג". ההסתייגות היחידה (!) שלה הייתה מן המשפט "במקומות ממלכתיים יוגש אוכל כשר." היא טענה שזהו סעיף דתי. אמנם יוזמי החוק התכוונו לכך מן המימד הלאומי, אך הם לא התעקשו והסירו את הסעיף מן ההצעה.
בבחירות שהתקיימו רק לפני כשנה וחצי, הציעה ציפי לבני ליו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית (המכון היוזם ודוחף את הצעת החוק) ד"ר יועז הנדל – מקום בצמרת רשימתה לכנסת. רק לפני שנה וחצי!

* כשאני קורא את דבריו המתלהמים של ח"כ הרצוג נגד חוק הלאום, והצגת חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית כגזענות, איני יכול שלא להיזכר בנאומו ההיסטורי של אביו, השגריר באו"ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, בעצרת האו"ם, שאף היא גינתה את הציונות כגזענות. וכשאני עושה את ההשוואה, אני מבין את המושג "חומץ בן יין".

* תמצית ההתנגדות לחוק הלאום מופיעה במאמרו של אורי משגב בנדון: "אין באמת דבר כזה יהודית-דמוקרטית. זה אוקסימורון. בועת סבון. הברקה רטורית של בן-גוריון וחבריו למועצת העם, שאין מאחוריה דבר. ... מדינה דמוקרטית היא דמוקרטיה. מדינה יהודית היא אתנוקרטיה. אין גם וגם."
הגישה האנטי ציונית הרדיקלית הזאת, היא עמדה אנטישמית מובהקת. משמעותה האמתית היא, שיש רק עם אחד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום, ושיש סתירה בין היותו מדינת לאום להיותו דמוקרטיה, וזה העם היהודי. האסון הוא שהגישה הזו מחלחלת משולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי – אל לב השיח הישראלי. ומה שגרוע עוד יותר, הוא שאפילו איננו מבחינים עד כמה אנו מושפעים מהרעל הזה. המערכת החיסונית שלנו מפני הרעל הזה סובלת מכשל חמור.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!), 12 בפברואר 1996, לפני 18 שנים בלבד: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יסבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית-לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מהאקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".
היש המחשה מוחשית מזו להידרדרות התודעתית בסוגיות היסוד של המדינה שני העשורים האחרונים?

* עשרים סיבות מדוע ראוי לבטל מיד ובדיעבד את מגילת העצמאות הגזענית של ישראל: 1. "בארץ ישראל קם העם היהודי". 2. "חתרו היהודים בכל דור". 3. "חזון המדינה היהודית". 4. "זכות העם היהודי לתקומה". 5. "בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל". 6. "ולזכות העם היהודי להקים". 7. "מיליונים יהודים באירופה". 8. "בעיית העם היהודי". 9. "חידוש המדינה היהודית". 10. "שערי המולדת לכל יהודי". 11. "ותעניק לעם היהודי". 12. "באירופה ויהודי ארצות אחרות". 13. "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". 14. "בזכות העם היהודי להקים". 15. "זכותו הטבעית של העם היהודי". 16. "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". 17. "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית". 18. "לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". 19. "לעם היהודי בבניין מדינתו". 20. "העם היהודי בכל התפוצות".

* הבריטים צדקו כאשר תפסו את ספינת המעפילים של אבא שלי וגירשו את נוסעיה לקפריסין. הספינה הזאת נקראה "מדינת היהודים", וזה הרי ביטוי גזעני, לא פוליטיקלי קורקט, לא דמוקרטי, בלתי בגיץ. שכחתי משהו? אה, בלתי מידתי.
... יצאנו מדעתנו.

* אימי נולדה בעיר רובנו. היא לא סיפרה לנו דבר על ילדותה בשואה, ובכל מקרה, מן העיר היא נעקרה כילדה בת ארבע, בראשית המלחמה. את ידיעותיי על העיר שאבתי בעיקר מספר המופת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שגם אימו היתה בת העיר. עוז לא ביקר בעיר מעודו. בתו, פרופ' פניה עוז זלצברג (ושותפתו לכתיבת הספר הנפלא "יהודים ומילים") ביקרה בעיר לאחרונה, ובין השאר פקדה את בית סבתה (וזכתה לשמוע מפי הדיירת הנוכחית, שהיא שמעה שבבית הזה חיה משפחתו של "פושקין הישראלי"). תיעוד ביקורה שודר בכתבה יפה של יעקב אחימאיר ב"רואים עולם".
מהי רובנו בשבילי? אין ספק שיש לה משמעות בביוגרפיה האישית שלי. הרי שם נולדה אימי ושם חוותה את שנותיה הראשונות. זו עירם של סבתי וסבי, של דודיה ודודותיה של אימי. חשתי התרגשות מסוימת כשצפיתי בכתבה, כפי שחשתי כאשר ביקרתי עם אחיי ואבי בעיר הולדתו רדאוץ, שבבוקובינה.
אבל ממש, ממש לא הרגשתי ששם שורשיי. ממש לא הרגשתי שייכות למקום הזה. איני מרגיש שהמשותף ביני לבין עמוס עוז הוא רובנו. המשותף ביני לבין עמוס עוז הן ירושלים, חולדה וערד, הן רמת גן וקיבוץ אורטל. אמנם לא גדלתי בירושלים, הייתי מעט פעמים בחיי בערד ומעולם לא ביקרתי בחולדה וככל הידוע לי עמוס עוז לא ביקר באורטל. אך המשותף לנו הוא ארץ ישראל.
כיהודי, מעניין אותי לקרוא על יהדות רובנו, אך לא יותר מכפי שמעניין אותי לקרוא בספריו של סמי מיכאל על יהדות עיראק. הגלות היא מרכיב משמעותי בהיסטוריה היהודית ובה נוצר חלק גדול וחשוב בתרבות וביצירה היהודית. הארץ היחידה שבה יש לי שורשים היא ארץ ישראל. מבחינתי, טיול שורשים אינו נסיעה לרובנו או לרדאוץ, אלא לירושלים ולגמלא. השורשים התרבותיים שלי, הם כל יצירה יהודית. ומהבחינה הזאת, היצירה שנוצרה בפולין ובתימן, בגרמניה וברוסיה, במרוקו ובארה"ב, באתיופיה או בספרד, הם נכסים שלי, בדיוק כפי שהם נכסיו של מי שהוריו או סביו נולדו בכל אחד מן המקומות הללו. אלה הם מרכיבים בפסיפס היהודי התרבותי, שיחד עם היצירה הארצישראלית יוצרים את התרבות היהודית היפהפיה והמגוונת.

* כשאימי נולדה ברובנו, רובנו היתה שייכת לפולין. היום היא שייכת לאוקראינה. אז אני פולני או אוקראיני? כשאבי נולד בבוקובינה היא היתה שייכת לרומניה. אז אני רומני? אבל היום רובה של בוקובינה שייך לאוקראינה. אז בעצם אני אוקראיני. לא, אבל רדאוץ היא חלק מבוקובינה שבידי רומניה. אז אני כן רומני. אבל שפת אימו של אבי לא היתה רומנית אלא גרמנית. וסבי נלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע במדי הצבא האוסטרו-הונגרי. אז אולי אני אוסטרי בכלל? או הונגרי? או אוסטרו-הונגרי?
מבולבלים? אני בכלל לא. כי הזהות שלי ברורה לי בדיוק כמו השמש הזורחת בבוקר. אני לא פולני, לא אוקראיני, לא רומני ולא אוסטרו-הונגרי. אני לא אשכנזי ואיני יודע מה זה אשכנזי.
אני יהודי ישראלי. אין לי, לא היתה לי ולא תהיה לי כל זהות אחרת. אני חש זיקה לכל יהודי באשר הוא, ולהיסטוריה היהודית בכל מקום ולתרבות היהודית על כל גווניה. אך המקום היחיד שהוא מקומי, המקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל.
איך אני כותב שהמקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל, בעוד הוריי נולדו ברובנו וברדאוץ? אין בכך כל קושי. הם אמנם נולדו שם, אך גם להם לא היו שם שורשים. הם היו נטולי שורשים. הם היו בגולה.
אני נולדתי במולדת, אני חי במולדת ושורשיי עמוקים. עוד לא הצלחנו לעקור מתוכנו את תסביכי הגולה. עובדה שיש בתוכנו מי שמטיפים לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם קצת זול יותר. אבל אלה פרפורי המאסף של הגלות שדבקה בנו. אני מאמין שבעוד דור או שניים, אף ילד יהודי ישראלי לא יבין את השאלה המוזרה האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* קראתי שבבה"ד 1 מכניסים תכנים של "שוברים שתיקה". הצעד הבא יהיה מינויו של גולדסטון לפרקליט הצבאי הראשי.

* ראש עיריית אשקלון מציע הצעת "פשרה", על פיה העובדים הערבים יעבדו בגנים, אך ילדי הגנים יעברו בינתיים למתנ"ס. ולמה הוא מציע זאת? כי אין דבר הקשה לפוליטיקאי יותר מאשר להודות: טעיתי.

* כתושב הצפון, את שירותיי הרפואיים אני מקבל במוסדות הבריאות הצפוניים – בצפת, בפוריה ובעפולה ובקופות החולים באזור. רבים מן הרופאים שטיפלו בי, בבני משפחתי ובחבריי – הם ערבים. ערבים גאים ורופאים מקצועיים ומסורים, בדיוק כמו עמיתיהם היהודים. ומעולם איש מהם לא חשב להסתיר את זהותו.
קראתי השבוע כתבה של גדעון לוי, על איזו ד"ר א', רופאה ערביה המסתירה את זהותה מתוך פחד. כיוון שכתב זאת גדעון לוי, סטטיסטית – רוב הסיכויים שמדובר בשקר. ואם במקרה מדובר באמת, הרי מדובר במקרה חריג שבחריגים, שאינו מעיד אלא על אותה א'. במקום לגשת לגדעון לוי, מומלץ לה לבדוק את עצמה אצל רופא המטפל בפרנויה.

* להבדיל מגדעון לוי, סיוון רהב מאיר היא עיתונאית אמינה. אצטט מתוך מאמרה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון: "זכיתי להביא בימים אלה חיים לעולם, כשמסביב כל כך הרבה חיים נגדעו. ... הצוות המקסים של המיילדות כלל יהודיות וערביות וגם היולדות היו כאלה וכאלה. הרבה רעלות, הרבה כיסויי ראש של מתנחלות, הרבה פאות, הרבה חילוניות. הרבה עברית באוויר וגם הרבה ערבית. מה מרגישה מיילדת יהודייה שמביאה עכשיו לעולם תינוק ערבי? מה מרגישה ערבייה שמיילדת מתנחל טרי? מה חושבים זה על זה הבעלים הנרגשים? אף אחד לא מדבר על זה. באוויר נשמעות רק הוראות רפואיות, צעקות של יולדות והמון 'מזל טוב, מזל טוב!' ... בחוץ ערבים הורגים יהודים ובפנים ערבים ויהודים מנסים ביחד לרפא."
ניכרים דברי אמת.

* ביד הלשון: בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", נקרא על הולדת בני יעקב ובתו. כל בן ובת מקבלים שם וניתן הסבר לשם. וכך נכתב על זבולון: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב! הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים - וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ: זְבֻלוּן."
זבד הוא מתנה. קיבלתי מאלוהים מתנה טובה. מכאן הטקס "זבד הבת", שבעברית קלוקלת מכונה "בריתה" – טקס חגיגת הבת וקריאת שמה. זבד הבת, ללמדנו שהבת היא מתנה.
אונקלוס מפרש זבד כחלק הטוב, והאסוציאציה שלי היא לזִבְדָה, הקרום של החלב.
כאשר לאה אומרת: "זבדני אלוהים אותי זבד טוב," ניתן היה לצפות שהילד יקרא זבודון. למה זבולון? ומהו יזבלני?
רש"י מסביר זבול כבית. הוא מסתייע בפסוקו של שלמה בחנוכת בית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים." ומכאן פירושו ל"יזבלני אישי" הוא, שכתוצאה מן החלק הטוב הזה שנתן לי אלוהים – הבן החדש, "מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עִמי."