חיכיתי בקוצר-רוח ליום הראשון שלי בכיתה אל"ף, שלא היה בוקר יום אלא אחר-צהריים, שהסתיים רק לקראת הערב, ממש בחשיכה. הלימודים בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה התנהלו בשתי משמרות בגלל מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה לא התאפשרה בניית כיתות חדשות כי כל המלט נלקח לבניית המחנות רחבי-הידיים של הצבא הבריטי.

היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת הקרבות במידבר המערבי, באל-עלמיין, כאשר הגנרל הגרמני רומל עמד בשערי אלכסנדריה. המבוגרים התאספו ערב-ערב ליד מקלטי-הרדיו המעטים שנמצאו במושבה, ועקבו אחר החדשות על כל התקדמות או נסיגה של בעלות הברית, שנלחמו בגרמנים. אלמלא גבורתו של הצבא הבריטי בהנהגת גנרל מונטגומרי, רק כפסע היה בינינו, היישוב העברי בארץ-ישראל – לבין גורלם של יהודי אירופה בתקופת השואה.

כאשר הייתי מסיים את הלימודים היה כבר חושך בחוץ. הוריי לא רצו לסכן את ה"באטרי", פנס-הכיס בעל הסוללה, היחיד שהיה לנו ושעימו היינו יורדים למקלט כאשר נשמעה האזעקה מפני המטוסים האיטלקיים הבאים להפציץ את תל-אביב. לכן הכינה לי אימא נר בתוך קליפת תפוז שלימה וחלולה, שישמש לי כפנס, ואסוכך עליו בכף-היד מפני הרוח.

חיכיתי בקוצר-רוח ליום הראשון בכיתה אל"ף. עד גיל חמש לא הלכתי אפילו לגן אלא ביליתי בחצר רחבת-הידיים שלנו במשחקים שהמצאתי לעצמי, ולא השתעממתי אף לרגע. כאשר ניסו שנה קודם להכניס אותי לגן, בכיתי והתנגדתי. השנה האחת בגן ממש נכפתה עליי, מגיל חמש וחצי, אבל פיציתי את עצמי בחברים טובים שרכשתי לי שם.

באותה תקופה התחלתי לחלום שני חלומות שלא היו בדיוק חלומות אלא מחשבות עם תמונות שהתרחשו כשאני טומן את ראשי בכר הנוצות הקטן והלבן מדי ערב, לפני שאני נירדם.

המחשבה האחת היתה שכאשר אני עוצם את העיניים וטומן אותן בכר, אני יכול לגולל לעצמי סרט-קולנוע פרטי שבו מתרחשים כל הדברים שרציתי שיתגשמו ושחלמתי עליהם, ועתה אני רואה אותם לנגד עיניי, בצבעים טבעיים (אותה תקופה היו עדיין כל הסרטים בשחור-לבן).

החלום השני היה מעין מישאלה. אני כבר הבנתי שמילים מורכבות מאותיות. סבא שלי מצד אימא, חנוך יששכר ליפסקי, כבר הראה לי ששני עיגולים וקו ביניהם הם סוס. כמובן שטרם ידעתי שאהיה סופר, אבל האמנתי שכאשר אלמד את האותיות אוכל ליצור מהן כל מילה שארצה. לא שממילים אצור טכסט חדש אלא שמאותיות אצור מילים כאוות נפשי, גם פרטיות לגמרי. האמנתי אז שכל צירוף של אותיות יכול ליצור מילה חדשה, בלי הגבלות.

הייתי אפוא מלא תקוות לקראת הידע שארכוש בכיתה אל"ף. מורתי הראשונה היתה בת-דודי מרים גיסין. ספרי-לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי-לימוד לקריאה ולכתיבה. המורה מרים היתה יושבת בביתה, בשכנות לנו, וכותבת וגוזרת עשרות כרטיסונים, שעליהם כתבה עבורנו באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי אחר-צהריים גזרי נייר בריסטול לבנים קטנים עם מילים חדשות, מנוקדות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסת גפרורים. היינו מסדרים את המילים למשפטים, על גבי השולחנות בכיתה, או מפרקים אותן להברות. התייחסתי אל הגזירים כאל אוצר, והייתי מסדר אותם בכל מיני צירופים.

כל זה התרחש קצת מאוחר יותר, לא ממש באותו אחר-צהריים ראשון בכיתה אל"ף. מאותו אחר-צהריים אני זוכר צריף עץ גדול וארוך ובו הכיתה שלנו, שהיו בה יותר מארבעים תלמידים. את רובם לא היכרתי, ולולא חברי הטוב מהגן, זאב קליין [לימים קינן, ז"ל], הייתי הולך לאיבוד. הושיבו אותי בספסל האחרון, ליד ילדה בשם עופרה צונץ, שהיתה גדולה וכהה, וכל הזמן שלחה ידיים לגעת לי בין הברכיים. היא עיצבנה אותי ואני החזרתי לה באותה דרך משמשנית, ולא הבנתי מה היא מחפשת אצלי ולא מה אני מוצא או לא מוצא אצלה, אבל צחקנו והתקוטטנו כל הזמן.

לאחר שעה או שעתיים צילצל שלום השמש בפעמון הנחושת, הנמצא כיום למזכרת בידי בת-דודי מרים. הגיע מועד ההפסקה הגדולה, בשעה ארבע או חמש אחר-הצהריים. אל הצריף נכנסו תורנים מהכיתות הגבוהות והביאו עימם מגש עמוס כוסות אלומיניום ריקות, שחולקו לנו ועשו טעם נורא בשיניים, טעם של חיכוך חמוץ שעד היום גורם לי עור-אווז כשאני חושב עליו, בערך כתגובה שלי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן או בגבת-העין.

הם הביאו גם קומקומי אלומיניום כרסתניים שהיו מלאים חלב קר, עברו בין השורות ויצקו לכל אחד מאיתנו חלב בכוס. טעמו היה איום ונורא. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעליי במעבר שבין השורות ומפצירה בי לשתות, ואני מנסה, ומנסה, ומכריח את עצמי, ולבסוף מקיא את הכול על הרצפה!

מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר. ליד הברזייה היה בית השימוש. תלמיד מכיתה גבוהה אמר לנו שכדאי להיכנס לשם רק אחרי שהמורה [לא אוכל לנקוב כאן בשמה] יוצאת, כי החבר המבוגר שלה היה מביא לה בושם, עוד לפני המלחמה, בשובו מפריס. כאשר היא נכנסת לבית-השימוש היא מרססת סביב, וכאשר היא יוצאת נישאר שם אחריה ענן של ריח טוב.

למחרת התייעצה המורה מרים עם אימי, שציידה אותי מעתה בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, כדי לערבב בחלב. זה לא עזר, לא יכולתי לשתות את התערובת הנוראה, ומאז לא בא טעם חלב טרי לשפתיי כל חיי. קשה לי להאמין שאי-פעם ינקתי משדי אימי.

לא ידעתי, בשעת התפנקות שלי ביום הראשון בכיתה אל"ף, כאשר היקאתי את החלב, כי באותו זמן באירופה מתו ברעב ונרצחו מיליוני ילדים בני גילי.

אהוד: לבקשתה של דליה לחמן, שלמדה איתי באותה כיתה בתיכון חדש בתל אביב ולימים היתה העורכת של "הד החינוך", שלחתי רשימה זו לגיליון ספטמבר 1998. הסיפור על ההקאה בכיתה הוא תוספת מהדמיון, אבל בחילה אכן היתה. האמת שאת היום הראשון עצמו אני לא זוכר, ועשיתי כאן מעין שיחזור אפשרי לאותם ימים ראשונים בכיתה.