מתוך היומן מיום 25 באוגוסט 1999.

לאליה [ספיר-שחור, בת יוסף וחולדה ספיר מפתח-תקווה] היקרה שלום רב.

תודה על מכתבך בצירוף החוברת על לימוד ספר שופטים והרומן "הבית".

קראתי את הרומאן ושמחתי לפגוש בו סיפורים ומעשים מוכרים מהמושבה, כמו בריחתו של סימקין "הזקן" עם הגברת מקלף [היא סבתה של האדריכלית עדה כרמי], וכן פרשת הפצצה שזרקו אנשי אצ"ל מבעד לחלון המזרחי אל הקבינט של אביך [בשעתו סיפר על כך יצחק מודעי בראיון עימו ב"ידיעות אחרונות"]. גם מאימך שמעתי על כך [ועל התקליטים שנשברו לרסיסים ולא היה להם תחליף בימי המלחמה], וגם מאהרון בן-דודי שמעתי, שמאותו לילה היה עומד לשמור על ביתכם בלילות.

הסיפור כפי שסופר לי הוא שהאצ"ל עשה מגבית של שודדים אצל האיכרים. חיכו להם בחדרי המדרגות באיומים. היה משהו עם משה דנקנר, שהתנפלו עליו בכניסה לביתו באיומים. האיכרים התנגדו ל"מגבית" ובאו לאבא שלך יוסף ספיר, שהיה ראש העיר פתח-תקוה, והוא כניראה נקט בפעולות של איום על אנשי האצ"ל, ולכן זרקו לו את הפצצה. וזאת לא, או לא רק, משום שהוא עצמו לא רצה "לתרום" להם (כפי שמשתמע מהרומאן שלך). הדבר אירע באחד הלילות של שנת 1943 לערך, אולי קצת קודם, על כל פנים, לא יאוחר מ-1944.

נידמה לי שמצאתי בספר גם עקבות לידיד של הורייך, נתן גורלי היה שמו, מכפר-גלעדי.

עם זאת לא אסתיר ממך שקצת התאכזבתי. חשבתי שכתבת סאגה על משפחת ספיר המושרשת בארץ מדורי-דורות, וגם קצת מהביוגראפיה של אביך יוסף ספיר, ושל פתח-תקוה, ואולם האיכר ש"בראת" בשמו אינו עוסק בענייני ציבור, כך שחותם התקופה והמושבה אינו חזק דיו בסיפור שלך, וחבל.

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. למשל הרדיו. עד היום אני זוכר כיצד אבי בנימין היה יורד אליכם ברחוב פיק"א לשמוע חדשות, שהיו ניתנות רק פעם ביום, בשמונה ושלושים בערב. וכדי שלא להטריד אתכם, היה עומד בחוץ, מעבר לחלון, כניראה לא לבדו, ואצלכם נהגו להשמיע את החדשות בעוצמה גבוהה כדי שגם העומדים בחוץ יאזינו להן מבלי שזה ייחשב "ביקור".

אני גם זוכר את האווירה של קבלת האורחים אצלכם מדי שבת אחר-הצהריים, ובריכת דגי הזהב והדשא הגדול, והסלון בעל החזית המעוגלת בבית הדו-קומתי. היה בכל אלה טעם של אריסטוקראטיה, ולבוש חגיגי, שהיו אולי רק גם בבית של גד מכנס וקצת אצל דודי ברוך, וזאת מרות שהחיים במושבה לא היו קלים, ובמשך השבוע עבדו קשה מאוד, בבגדי עבודה של חאקי ובהלמטים לראשיהם.