קצרה וכואבת מאוד היתה הקאריירה שלי בתור שחקן על הבמה.

אותה שנה עברנו לגור באחוזת יוספיה, ליד המושב רמות-הצופים, ואני למדתי בבית-הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים.

כל בוקר הייתי יוצא מהאחוזה לבית-הספר בדרך החול, העוברת בין פרדסים, מיקשאות וכרמים, והולך יחד עם החבר השובב שלי גיורא, והילקוט על הגב. לפעמים היינו קוטפים אבטיח במיקשה ומסתירים אותו בפרדס ממול, בתוך תעלת-בטון עמוקה שבה זרמו מי-ההשקאה ברשרוש חשאי כמו נחל קטן ושקוף. כאשר היינו חוזרים מהלימודים, בשעת צהריים מאוחרת, היינו שולפים את האבטיח הרטוב והקר, פולחים אותו באולר, מתיישבים בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים שעליו הירוקים מסתירים את השמש, ועד מהרה היה עסיס האבטיח האדום והמתוק נוזל על סנטרינו ונידבק לאצבעות.

במושבה שבה נולדתי נחשבתי לתלמיד בינוני אבל בבית-הספר של המושב, בכיתה הקטנה של הילדים המושבניקים, נעשיתי מיד לתלמיד הטוב ביותר.

הייתי שקוע בקריאת ספרים, עיניי היו מאומצות, נזקקתי למשקפיים לשם קריאה, וככה ניראיתי הילד הכי חכם בכיתה. החיבורים שלי היו היפים ביותר מפני שתיארתי בהם את הביקורים שלי בתל-אביב, שרוב הילדים במושב טרם ראו אותה. המחברות שלי היו הכי נקיות מפני שלא היו עליהן קקה של תרנגולות או כתמים של חלב חמוץ.

כאשר הוחלט שנעלה הצגה לקראת אחד החגים, או לסיום השנה, היה ברור למורה שלנו ציפה שאני אמלא את אחד התפקידים הראשיים. ולא שהיה לי "חוש דראמאטי" או כשרון משחק כלשהו אלא שהיה ברור כי התפקידים החשובים בהצגה ניתנים לתלמידים הטובים ביותר.

אני חושב שהמחזה היה של שלום-עליכם, או עיבוד-למחזה של סיפור שלו. התפקיד שלי היה של אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה. מאחר שהייתי רזה מאוד, ממש מקל, ריפדו אותי בכרים כדי שאשמין. הדביקו לי זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא הייתי די גבוה – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת המושבניקיות והתאימו לי אותן.

מן התפקיד אני לא זוכר הרבה אלא רק שהיה עלי לקום מן השולחן, לתקוע את הבהונות שלי מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלי, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לי שום "חוש דראמאטי" ושגם לרקוד ולהתנועע על הבמה אני לא יודע. אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שהקול שלי היה חלש מדי, כמעט שלא נשמע באולם הגדול של בית-העם של המושב רמות-הצופים, זה האולם שבו נערכו החזרות ובו אמורה היתה להתקיים הצגת הבכורה.

שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלי, כל פעם הייתי מנסה להגביר את קולי – אך ההצלחה היתה מעטה מאוד.

מה לא עשו? המורה ציפה ביקשה מאימא שלי לעשות איתי חזרות בבית. שעות הייתי יושב וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!" – אמרו לי לשים מול הפה נייר עטיפה דק, שבו היו עוטפים אז את התפוזים למשלוח לחוץ-לארץ, ולראות עד לאיזו מידה אני מצליח להרטיט אותו כשאני צועק. לריטוט קוראים ויבראציה.

אך קולי לא היה הבעייה הדראמאטית היחידה שלי. היתה בעייה קשה יותר. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, שהיתה מתרוצצת תמיד במכנסי התעמלות כחולים ושאותה אהבתי כמו משוגע – שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלי, שאליה הייתי צריך לגשת ולנשק אותה מיד אחרי שאגיד: "נעריצך ונקדישך!"

טלי כניראה הרגישה שאני יותר מדי מחכה לנשיקות האלה, ולכן כל פעם, בחזרות, כשהגיע הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתנפק (סליחה, רציתי להגיד – ) מתפנק:

"אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

כמובן שאני חיכיתי בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שאוכל סוף-סוף לנשק את טלי רסקין היפה. בגלל החלומות על הנשיקה התעלמתי מהקול החלש שלי והייתי בטוח שבערב ההצגה אשאג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד אגש לנשק את טלי רסקין אהובת-ליבי, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, בית-העם התמלא בחברי המושב, בתלמידים ובמורים, גם ההורים שלי ישבו בקהל. שוב הלבישו אותי בכל הבגדים השחורים והדביקו לי זקן, שפם ופיאות, ואתם כבר יכולים לתאר לעצמכם איזה ביזיון היה הערב הזה.

כי כאשר קמתי משולחן הסעודה שעל הבמה, ותקעתי את הבהונות שלי מתחת לבית-השחי, והתחלתי ב"הליכה של בעל-בית יהודי" – בגד בי לפתע קולי, וככל שניסיתי לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמעתי בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפי. פשוט נאלמתי.

ליעלעתי בגרוני, ככה אומרים כשמנסים לדבר ולא יוצא קול. ושוב ליעלעתי. המורה ציפה לחשה לי מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" ואני מלעלע וקולי לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה תחילה דממה אבל עד מהרה החלו להישמע בו ציחקוקים וצחוקים. חברי השובב גיורא, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפה והרביץ מהאולם שריקה אדירה, שהרעידה את חלונות בית-העם של רמות-הצופים, והגבירה את גלי הצחוק בקהל. אני מיד היכרתי את שריקתו. לא היה שני לו בה.

באותו רגע נשברתי וברחתי מהבמה. רצתי החוצה. בדרכי זרקתי את הכובע, את הז'קט, תלשתי את השפם, הזקן והפיאות, ניפנפתי מעליי את הנעליים הגבוהות של המושבניקית שבהן הנעילו אותי להצגה –

ויחף, ואני רק במכנסי התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רצתי בדרך החול, לאור הירח הדק, אל הפרדסים. שמה ישבתי בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכיתי שעה ארוכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת שלי בתור שחקן על הבמה ומאז לא העזתי לשחק בשום הצגה.

תקופה ארוכה הלכתי עם ראש כבוש באדמה והתביישתי להסתכל לאנשים בעיניים כי ידעתי שכולם צוחקים עליי.

יום אחד הרמתי ראש והנה מולי עומדת טלי רסקין היפה, במכנסי ההתעמלות! – היא באה מסימטה אחרת של המושב, בדרך לבית-הספר.

אני הסמקתי מאוד אבל טלי אמרה לי: "בוא הנה!"

כאשר התקרבתי היא התרוממה על קצות האצבעות היחפות שלה, נשקה לי על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

הדבר הזה קרה בקיץ, כאשר היינו הולכים יחפים לבתי-הספר. שווה היתה לי כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבלתי מטלי נשיקה!

אהוד: החלקים האמיתיים בסיפור, שנכתב בשנת 1998, הם שכאשר גרנו באחוזת קלמניה, ולמדתי בבית-הספר לילדי עובדים במושב הסמוך צופית, השתתפתי בהצגה, בבית העם של המושב, בתור אב-המשפחה, ואלה שתי המילים היחידות הזכורות לי מאותה הצגה. בכל השאר, העלילה בסיפור היא בדוייה, גם הנשיקה בסוף. אהבתי אז את דליה קולודני, לימים יוגב, שהיתה מבוגרת ממני בשנה אחת, ולפיה תיארתי את טלי רסקין בסיפור. לא זכור לי שהיא השתתפה אז בהצגה. המורה ציפה היא רבקה קרמר.

הכיתות היו כה קטנות שבכל כיתה, החצוייה לשתיים, למדנו שני גילים יחד, כך שבראשית לימודיי בכיתה גימ"ל דליה למדה יחד איתי בכיתה דל"ת, והייתי מסתכל הרבה לעברה.

לפני שנים אחדות הוזמנתי להופיע באותו בניין, באותו בית ספר – בצופית, יחד עם בת-כיתתי מרתה רענן, ולשמחתי היו שם בין הילדים ארבע בנות מקסימות הנושאות את שם המשפחה בן עזר והן מקרובי משפחתי הגרים כיום בצופית ובשדה ורבורג.