הקמת ממשלת נתניהו השלישית נשאה בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית, שמשהו חדש מתחיל, שישראל עולה על דרך חדשה.
הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי", היתה בשורה גדולה לחברה הישראלית. אחרי שנים של דיכוטומיה בין "שמאל" ל"ימין", בין חילונים לדתיים, ופילוג החברה הישראלית סביב שאלת הגבולות, דומה היה שהחלוקה המסורתית הזאת נשברת. הקואליציה החדשה הציבה סדר יום חדש, על פיו תוכנה של המדינה חשוב לא פחות מהגבולות, ולכן בעלי עמדות שונות בנוגע לגבולות מתאחדים כדי ליטול אחריות משותפת לשינוי חברתי משמעותי.
"ברית האחים" בין לפיד ובנט היתה מסר חשוב לחברה הישראלית. בנט הציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא העניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותה אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך. פתיחת מפלגתו לחילונים והצבת אישה חילונית בצמרת הרשימה, הייתה משב רוח רענן.
כזו היתה גם רשימתו של לפיד. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי היתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.
בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי חשוב. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתית ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, ובבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, היה מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.
אחד הרגעים היפים והמרגשים בכנסת הזאת, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפיה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל".
וכל זה התמוסס והוחמץ במהרה. המפלגות החדשות והמנהיגים החדשים התגלו כעסקנים מן הסוג הישן, הדבקים בחוליי הפוליטיקה הישנה. יוזמות חשובות לחברה הישראלית כמו חוק הגיור וחוק השבת, שעשויות היו לחזק את דמותה היהודית של המדינה, אך באופן פלורליסטי ופתוח, ולאו דווקא אורתודוכסי וכפייתי, הוכשלו בידי "הבית היהודי".
"חוק הלאום" שנועד לאחד את כל הציונים החלוקים ביניהם בשאלת שלמות הארץ, מדיניות ההתיישבות, הביטחון והשלום לאמירה משותפת בדבר המאחד ביניהם – האמונה בהיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, הוכשל בידי מי שלא היתה להם כל סיבה להתנגד לחוק, בשל אינטרסים זרים. וכיוון שלא היו להם סיבות אמתיות להתנגד לחוק, הם יצרו דימוי שקרי לחוק והדביקו לו תוויות של חוק "גזעני", "לאומני", "אנטי דמוקרטי", "פוגע בזכויות המיעוטים" אף שהם ידעו שאין לכך שחר. השפל היה ההסתה המכוערת את העדה הדרוזית נגד החוק. בעיוות החוק הם פצעו את מרקם החיים העדין בחברה הישראלית ופגעו במעמדה הבינלאומי של המדינה.
הכנסת עומדת להתפזר, כנראה, ותתקיימנה בחירות חדשות בקרוב. חבל מאוד שמדינת ישראל מיטלטלת לבחירות יקרות ומיותרות בטרם הוציאה הכנסת את שנתה השנייה. אולם מצער הרבה יותר, שהבשורה הגדולה, התקווה הגדולה, הוחמצה. מי יודע מתי תהיה שוב שעת כושר כזאת?

2. צרור הערות 3.12.14

* עם פתיחת מושב הכנסת כתבתי, שבניגוד לכל הפרשנים אני מאמין שהכנסת תמשיך את כהונתה עד סמוך להשלמת הקדנציה. טעיתי.
במציאות החוקית לאחר כינון הצעת אי אמון קונסטרוקטיבי – צעד שחיזק מאוד את המשילות בישראל, הפלת ממשלה היא כמעט בלתי אפשרית. צריך כישרון יוצא דופן של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים, כדי שהממשלה תיפול. כנראה שנתניהו, לפיד, לבני, בנט וליברמן ניחנו בכישרון נדיר לא להצליח לעבוד יחד ולנהל יחד את המדינה. השבי של כל אחד מהם באינטרסים צרים, לעתים זרים, החשדנות האובססיבית של נתניהו מצד אחד והחתרנות של לפיד ולבני מצד שני, החיזור הנמרץ והמתמיד של נתניהו אחרי החרדים (ובראשם האסיר המשוחרר דרעי), כל אלה הפכו את החיים המשותפים בממשלה לבלתי נסבלים. תרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהסתה נגד חוק הלאום והצגתו כחוק "גזעני" הפוגע בדמוקרטיה ובזכויות המיעוט, היא תרבות השלטון של ישראל.
וכך נפלה ממשלה שקמה כשהבטחת "הפוליטיקה החדשה" בפיה.
עם קצת רצון טוב, יכלו ראשי מפלגות הקואליציה להגיע לפשרה בנושאים שעל סדר היום ולהציל את הממשלה. אולם לשם כך היה עליהם לוותר קצת על האגו ולרדת מעצים שטיפסו עליהם, וזה כבר גדול עליהם. התנהגות ממלכתית?! הצחקנו אותם.
וכך, מדינת ישראל טולטלה למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית ויקרה, בניגוד לאינטרס הלאומי.

* המנהיגים שתמרנו את המחלוקות בקואליציה לכדי משבר ואת המשבר לפיצוץ והקדמת הבחירות, לא רצו בבחירות, המנוגדות גם לאינטרס שלהם. גם מן הבחינה הפוליטית שלהם, הם צעדו בסך במצעד האיוולת.
נתניהו מקצר את חיי ממשלתו בכשלוש שנים, והולך אל הבלתי ידוע, אם כי רבים סיכוייו להיבחר שוב. לפיד ולבני עומדים להתרסק.

* גם הרצוג המזייף מן האופוזיציה צהלולי שמחה, עומד לאבד את עולמו. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה. היא לא סולחת למפסידים. ומאחר והרצוג יפסיד בבחירות, הוא יודח אחריהן.
בכנס הנהגות הקיבוצים עומר בר לב כבר שיגר רמזים דקים כפיל על כוונתו להתמודד על הנהגת מפלגתו. הוא אינו היחיד הלוטש עיניים לתפקיד.

* דווקא בשל החשיבות הרבה שאני רואה בחוק הלאום, צר לי על האופן שבו התנהל נתניהו בסוגיה זאת. במקום לעשות מאמץ להוביל מהלך היסטורי של חקיקת חוק היסוד הזה בהסכמה רחבה, הוא השתמש בהצעת החוק בציניות ככלי למשבר פוליטי שיוביל להתפרקות הממשלה שמאס בה. אין הדבר ממעיט מאחריותם של הגורמים שסילפו את דמותו של החוק והציגו מצג שקרי במודע, כאילו החוק גזעני ופוגע בדמוקרטיה, ובכך גרמו נזק חמור לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל ונזק תדמיתי בינלאומי לישראל. אולם כמו בכל דרכה של הממשלה – לא היו בה צדיקים, אך מי שאמור היה להנהיג אותה ביד רמה, ולו בזכות ניסיונו הרב, כשל והכשיל. גם את חקיקת חוק הלאום הוא הכשיל.

* שמעתי השבוע הרצאה של איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.
אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבנייה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.
ההרצאה הייתה בפני המועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.
איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בקליפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

* פשע השנאה הנתעב – הצתת בית הספר הדו-לאומי בירושלים, מוכיח את הסכנה שבהקלת הראש בפשעי השנאה, שתמציתה היא האמירה המזלזלת "כולה גרפיטי". גרפיטי?!
אגב, בעיניי כתובת הנאצה "מוות לערבים" ("גרפיטי" עאלק) חמורה לא פחות מאשר ההצתה.
מדינת הלאום של העם היהודי, שהוקמה בידי העם שעל בניו נכתבו כתובות "גרפיטי" בנוסח "מוות ליהודים", חייבת להילחם מלחמת חורמה בתרבות השנאה, שתמציתה היא הקריאה הנוראה הזאת. על ישראל להוקיע את הקריאה הזאת ולהקיא את צורחיה, לא רק כיוון שהיא מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה כיוון שהיא מדינה יהודית.

* זהבה גלאון רוקדת על האש. בתגובה דמגוגית ומסיתה על פשע השנאה של הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, היא אמרה שחוק הלאום נותן לגיטימציה למעשים הללו. לפי אותה לוגיקה דמגוגית, ההתנגדות לחוק הלאום נותנת לגיטימציה למחבלים שביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר-נוף.

* במקום שבו מסיתים נגד חוק הלאום ועושים לו דמוניזציה ודה-לגיטימציה – יחללו בתי כנסת וישרפו ספרי קודש. יחללו? ישרפו? למה כתבתי זאת בלשון עתיד?

* הפוטומונטאז' של ריבלין, לפיד וציפי לבני במדי SS הוא מעשה הסתה נואל וחמור מאוד. יש להוקיע את ההסתה הזאת, הן כאשר היא ויזואלית והן כאשר היא מילולית. הן כאשר היא מ"ימין" והן כאשר היא מ"שמאל". בימים האחרונים קראתי פוסטים בפייסבוק המשווים את חוק הלאום לחקיקה הנאצית, פוסט המשווה את בנט להיטלר ובזמן מלחמת "צוק איתן" – מאמר של אורי משגב ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר. יש לשים קץ להסתה הנוראה הזאת.

* ביום שבו בנו של נתניהו התגייס לשירות קרבי במודיעין שדה, כתב אורי משגב במאמר הסתה נגד נתניהו ב"הארץ": "בהתחשב באופי השירות הצבאי המאוד מסוים של הנסיכים לבית נתניהו; נראה לי שלנתניהו האב יכול היה להיות די קשה לנסות ולדמיין את בניו נמקים במרתפי חמאס אחרי שנשבו בפעולה צבאית." מדובר באותו משגב המסית בעקביות לעריקה מן המלחמה. נכון, בנו הבכור של נתניהו שירת ביחידת דובר צה"ל, בשל סיווג הבריאות שלו. ובכלל, במשפחה שבה שלושה בנים שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל ואחד מהם נפל בקרב כמפקד הסיירת ושני נפצע בקרב אחר, יש להניח שאין מחנכים את הבנים להשתמט ולהתחמק משירות. אפשר להתנגד למדיניות נתניהו התנגדות נחרצת ולקרוא להחלפתו. זאת הדמוקרטיה. אך אין גבול להסתה, לדה-קרדיטיזציה, לשקרים?! לא, אין גבול. הרי רק שלשום אותו משגב כתב שזו מלחמת קיום נגד אויב, ויש צורך במלחמה מלוכלכת, ובה הכול מותר. יש צורך לרמוס את האויב.
אורי משגב. מסית ומדיח סדרתי. כתיבתו שלוחת הרסן של אורי משגב היא כתובת מאיימת על הקיר.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ": "המילה המומצאת לאום". והנה, תמצית הכשל החיסוני, המסבירה את תופעת משגב / לוי / הס / לאור ושות'.

* בערך מאיר אריאל ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראליים", כותב ניסים קלדרון: "במאי 1995 השתתף מאיר אריאל בכנס 'השמאל עם הגולן' וקרא להחזרת הגולן לריבונות סורית תמורת שלום אמת, אבל לא לעקירת ההתנחלויות בו."
הייתי שם, באחד במאי 1995 במועדון "צוותא". שמעתי את נאומו של מאיר אריאל (שאגב, סירב לשיר, כי אמר שלא בא להופיע אלא לומר את שעל ליבו). לכאורה, קלדרון באמת מתאר את המסר של מאיר אריאל, אך הדגשים שהוא שם, מעוותים את האמור.
וכך אמר מאיר אריאל: "אני מתנגד לעקירת יישובי הגולן, כיוון שאני איש של שלום. עקירת יישובים היא ההיפך משלום. מי שדורש להרוס יישובים – בעצם הדרישה שלו הוא מוכיח שאינו רוצה בשלום. מכיוון שהסורים דורשים לפרק את היישובים הישראליים, הם מוכיחים בכך שאינם רוצים בשלום. אם כך, לא מדובר בשלום, ולכן הנסיגה שעליה מדובר אינה תמורת שלום, אז על מה יש לדבר?
"הריבונות על הגולן לא מעניינת אותי. אני מוכן להחזיר את הגולן לסורים תמורת שלום. אבל רק תמורת שלום אמיתי. שלום אמיתי הוא כזה שבו לא ידרשו מאתנו לפרק יישובים. אם הסורים יסכימו שהיישובים יישארו, אני אתמוך בנסיגה תמורת שלום איתם. כל עוד הם אינם מוכנים לכך, כלל אין המדובר בשלום."
יחי ההבדל.

* ראש עיריית רעננה זאב ביילסקי התארח בתוכנית "בני ברדיו" בגל"ץ ושר את "מי האיש". בשידור הוא סיפר שאת השיר כתב "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן, שאף חיבר את הספר "שמירת הלשון" העוסק בלשון הרע, שאותו הוא, ביילסקי, נושא עמו לכל מקום ושולף מתיקו ברגע שמישהו מתחיל לדבר לשון הרע, או אבק לשון הרע.
יפה שהוא שר את "מי האיש", יפה שהוא דיבר על "החפץ חיים", יפה שדיבר על "שמירת הלשון" ועוד יותר יפים דבריו הנחרצים נגד לשון הרע.
אבל טוב היה עושה אילו בדק לפני השידור האם באמת "החפץ חיים" כתב את "מי האיש". הרב הכהן נקרא "החפץ חיים" על שם ספרו הנושא זה. את צירוף המילים "חפץ חיים" הוא נטל מן הפסוק המתחיל ב"מי האיש" בזכות המסר של שמירת הלשון – "נצור לשונך מרע", שבו עוסק הספר.
השיר הוא פסוקים י"ג-ט"ו ממזמור ל"ד בתהילים, המיוחס לדוד המלך. "מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ."

* כשאבא שלי נהיה אבא של חיילת, הוא כבר היה ממש אדם מבוגר. בן 48. ואילו אני, נער בן 52 וכבר אבא של חייל. הולך ופוחת הדור.

* ביד הלשון: על רקע העימות הפוליטי המסלים והולך, אקדיש את הפינה לביטוי "סמולני" ובלשון המהדרין "סססמולני". זהו ביטוי גנאי ל"שמאלנים" האהוד על טוקבקיסטים "ימניים" (או שמא "ימנניים"?)
אולם מי שהמציא את המילה, היה דווקא איש "שמאל", העיתונאי המוכשר והשנון (שלמרבה הצער אבדו עקבותיו בשנים האחרונות) – דורון רוזנבלום. הוא כתב זאת בהפוך על הפוך, כמצביע על הפער בין מגוון האנשים המגדירים עצמם כאנשי שמאל, לבין הדימוי הפלקטי לשמאל בעיני אנשי הימין. כדי להבחין בין השנים, הוא הגדיר את הדימוי "סמול".
השימוש החביב על הטוקבקיסטים, אם כן, הוא הפוך על הפוך על הפוך.
הביטוי "סמולנים" היה ההשראה לקופירייט שלי – "אקיבוש"; אותו שילוב של דחליל, טוטם ומטרת דמות לתיאור פלקטי של "הכיבוש" כמקור כל הצרות בעולם.